בן יהוידע על נדרים לב.

בְּשָׁעָה שֶׁנִּתְרַשֵּׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מִן הַמִּילָה, בָּאוּ אַף וְחֵמָה וּבְלָעוּהוּ (שמות ד, כה) . נראה לי בס"ד הא דהוצרך לבא שנים כדי שיעשו שניהם מלאכתם בבת אחת ובזה ניכר יותר מקום השיור שהוא מקום המילה ובזה ניכר טפי ונתברר יותר שבעבור המילה באו מה שאין כן אם היתה הבליעה של שני חצאי הגוף בזה את זה לא היה ניכר ומבורר דבר זה יפה. ונראה לי מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, לא למשה רבינו ע"ה בקש השטן להרוג אלא לאותו תינוק, מודה שהבליעה היתה אליו ורק סבירא ליה מה שבלעו לאו משום דרצה להרגו אלא רצה להודיע על חסרון המצוה של התינוק כדי שתמול אותו אמו, וכן היה שהרגישה אמו ומלה אותו. אך משה רבינו ע"ה היה בלוע ולכן לא מל אותו בעצמו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שבאו שנים האחד בעבור עיכוב מצות המילה והשניה בעבור עיכוב מצות הפריעה לכן תמצא אות שניה של ח מ ה היא אות ראשונה של מ ילה ואות שניה של א ף היא אות ראשונה של פ ריעה ונמצא מצות המילה קיימתה צפורה על ידי הצור שמלה התינוק בו. ובזה יובן מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה רבינו ע"ה וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם (שמות יז, ו) כי המילה [90] מספרה מים [90] והייינו בזכות מצות המילה שנעשית בצור תכה עתה בצור להוציא ממנו מים.

וְלֹא נִקְרָא 'תָּמִים' אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה (בראשית יז, א) . נראה לי בס"ד דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים בקדושה הוא תם וכנגדו בקליפה הוא מת ובזה פירש אמ"ל ז"ל מאמר רז"ל (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, כלומר הוא בקדושה שהוא תם ולא מת דכתיב וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית כה, כז) . והנה האדם קודם שנימול שעדיין דבוק בו הערלה שהיא זוהמת הנחש דרגא דמותא אין האדם נקרא חי וכיון שנכרתה הערלה נפרד מן חלק מת ונכנס בחלק חי שנעשה תם שהוא הכינוי שבקדושה בסוד וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם. גם ידוע מה שכתב הרב ש"ש ז"ל בקדושה יש חמשים שערי בינה וכנגדן בקליפה חמשים שערי טומאה אך החמשים של קדושה נרמזים באותיות מ־י וחמשים של טומאה נרמזים באותיות טמ־א עיין שם. נמצא קודם שנימול דעדיין דבוקה בו הערלה שהיא דרגא טמא כי על שם זה היצר הרע נקרא בכלל שבע שמותיו בשם טמא כנזכר בגמרא (סוכה נב.) הנה זה האדם דבק בו דרגא דטמא ואחר שנימול שנכרתה הערלה נפרד מן חלק הטמא ודבק בחלק הקדושה שנקרא באותיות מ־י. לכן המילה בשמיני כנגד ספירת הבינה שהיא ספירה שמינית ואלו החמשים שערים שבקדושה הם בבינה כי הם חמשים שערי בינה הנקראת מי ולכן המילה שבה דבק האדם בדרגא דקדושה הנקרא מי ניתנה ביום השמיני שהוא כנגד בינה. ובזה יובן בס"ד הטעם שנקראת מצוה זו בשם מילה כי תחלק התיבה לשתים וקרי בה 'מי לה' דעל ידה האדם דבק במי שהוא חלק הקדושה ונפרד מן טמא שהוא חלק הקליפה. וזהו שאמר לֹא נִקְרָא ' תָּמִים ' אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה כי תיבת תמים תחלקנה לשתים וקרי בה 'תם ים' שהנימול יצא מחלק מת ודבק בחלק תם וגם יצא מחלק טמא ונדבק בחלק ים שהוא חמשים שערים שבקדושה ולכן דקדקו רז"ל בלשונם ואמרו לֹא נִקְרָא 'תָּמִים' אֶלָּא עַל שֵׁם הַמִּילָה, שֵׁם דייקא כי בשם המילה רמוז ענין של מי כאמור דמילה קרינן בה 'מי לה'. ובאופן אחר נראה לי בס"ד שנקרא תמים על ידי מצות המילה דידוע אברהם אבינו עליו השלום אחוז בחסד. גם ידוע על ידי המילה יהיה גילוי החסדים. ובזה פרשתי בס"ד מילה ראשי תיבות ה נה מ לאכי י הלך ל פניך והיינו 'מלאכי' אותיות 'מיכאל' שהוא שר החסד ילך לפניך על ידי מצות המילה. וידוע כי החסדים נקראים בשם 'מים' והם המתגלים על ידי מצות המילה אשר נעשית באות ברית קודש וידוע ת־ו רומז על ברית קודש שנקרא אות כי הוא אות המבדיל בין זכר לנקבה ואות ת־ו הוא רוצה לומר אות כמו וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (יחזקאל ט, ד) . ולכן נקרא אברהם אבינו עליו השלום תמים על ידי מצות המילה כי ת ' רומזת לאות ברית קידש ונשאר מים שהוא סוד החסדים הנקראים מים וצירוף ת' עם מים הוא תמים. ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי (בראשית יז, א) רוצה לומר כשר החסד שהוא מיכאל שהוא שר הפנים וזהו 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי' כשר הפנים שהוא מיכאל וֶהְיֵה תָמִים ת' מים שתמשיך חסדים במצוה הנעשית בתי־ו שהוא אות ברית קודש והיה שלם באותיות תמים. ולכן אמר לו השם יתברך וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ (בראשית יז, ב) שעל ידי המצוה של ברית קודש אתנה לך שפע חסדים שהם ביני וביניך בסוד אהבה מסותרת כי החיצונים אין להם יניקה מן החסדים.

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ: (בראשית יז, א) "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָּמִים", אָחֲזָה רְעָדָה אֶת עַצְמוֹתָיו. נראה לי בס"ד טעם לרעדה זו, כי ידוע מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בשם מרן ז"ל דתואר 'תמים' נאמר על הנשמר מעבודה זרה ותואר 'צדיק' נאמר על הנשמר מגילוי עריות עיין שם. ולכן כיון שאמר לו 'וֶהְיֵה תָּמִים' אחזתו רעדה כי הוא כבר מסר עצמו לכבשן האש בשביל שלא לעבוד עבודה זרה והרי נשמר היטב ומה בידו לעשות יותר מזה? וכיון שאמר לו וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ (בראשית יז, ב) נתקררה דעתו כי עתה הבין לעולם הוא נשמר מעבודה זרה כראוי אך ירצה השם יתברך שיהיה בבשרו סימן מובהק וקבוע שיהיה נודע לכל שהוא מובדל מן עובדי עבודה זרה וזה יהיה על ידי המילה שכולם ערלים והוא נימול ואי אפשר להתערב עמהם כי הנימול אי אפשר להיות ערל להתערב עם הערלים עובדי עבודה זרה ולכן כיון שאמר לו 'וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ' שהוא יעשה מצות המילה שבה יהיה ניכר שהוא עובד את ה' ואינו מתערב עם עובדי עבודה זרה אז נתקררה דעתו כי הבין דלא אית ליה מחסור בשמירתו מן עבודה זרה ורק רוצה השם יתברך שיהיה לו סימן מובהק בגופו להיות נבדל מן עובדי עבודה זרה. ועוד נראה לי בס"ד דיש שייכות למצות המילה עם מצות שמירת האדם מעבודה זרה והבדלתו מן עובדי עבודה זרה והוא כי עובדי עבודה זרה טוענים אם הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בעבודה זרה למה אינו מבטלה? ותשובה לדבריהם הוא דרוצה השם יתברך שהאדם יבטלנה דמעשה ידי אדם עדיף קמי שמייא. וכן הטעם הזה עצמו ישנו במצות המילה דגם כן טוענים אם הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בערלה למה לא בראו מהול? וגם כן התשובה על זה מעשה ידי אדם עדיף שרוצה השם יתברך שהאדם יסיר הערלה. והא דאמר אֲחָזַתּוּ רָעֲדָה ולא אמר פחד או יראה או רתת או חלחלה או לשון אחר, נראה לי בס"ד כי תיקון המילה הוא למטרה דצריך לכרות הערלה כדי לגלות העטרה ולכן נקיט לשון רעדה [279] שהוא מספר עטר [279] שנמשך ונתעורר לו רעד מצד העטרה שהיא מכוסה בערלה וצריכה עתה להתגלות.

כָּל הַמַּתְמִים אֶת עַצְמוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ (תהלים יח, כו) . נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שהאדם יש לו צלם בפנימיותו נמשך לו משם הוי־ה ויש לו צלם בחיצוניותו נמשך לו מאותיות שם אלקים. וקודם שנימול בעוד שהעטרה מכוסה בערלה אינו מאיר בו אלא רק אותיות יה־ו משם הוי ־ה בפנימיותו ועדיין חסר ממנו הארת ה־א אחרונה כי הארת אות ה־א אחרונה היא בפנימיות מקום העטרה והיא עודנה מכוסה בערלה ואין לה הארת אות זה. וכן בחיצוניותו אינם מאירים אלא רק אותיות אלק־י משם אלקי ־ם ועדיין חסר ממנו הארת אות מ־ם כי היא הארתה בחיצוניות מקום העטרה עדיין היא מכוסה בערלה. וכיון שנימול שהוסרה הערלה ונתגלית העטרה אז נשלם בו הארת שתי אותייות משמותיו של הקדוש ברוך הוא שהם אות ה־א אחרונה משם הוי־ ה בפנימיותו ואות מ־ם משם אלקי־ ם בחיצוניותו. ובזה פירשתי בס"ד מה שאמר אברהם אבינו עליו השלום להשם יתברך קודם שנימול הֳ' אֱלֹקִים מַה תִּתֶּן לִי (בראשית טו, ב) . ובזה פירשתי וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הֳ' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ (דברים י, יב) ועוד פירשתי בס"ד כמה מקראות ומאמרי חז"ל במקום אחר. וידוע שהאדם קודם שנימול הוא חסר ואחר שנימול הוא תמים ושלם כי הערלה היא חסרון בגוף ולכן לא נקרא אברהם אבינו תמים עד שנימול וזהו שאמר כָּל הַמַּתְמִים עַצְמוֹ כלומר שנימול דאז הוא תמים ואינו חסר הנה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ פירוש משלים הארת שמותיו הקדושים עמו שהם אות ה־א דשם הוי־ה ואות מ־ם דשם אלקים. ועוד נראה לי בס"ד הכונה כָּל הַמַּתְמִים עַצְמוֹ שעובד את עבודת הקודש במעשה ודבור וכונה ומחשבה אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ שמאיר לו מן ד' אותיות שמו כי המעשה ודבור וכונה ומחשבה הם כנגד אותיות שם הוי־ה וכנגד ד' מלואים ע־ב ס־ג מ־ה ב־ן. או אומרו עמו על דרך מה שאמרו המקובלים על פסוק כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ (דברים לב, ט) כי השם מתמלא בארבע מלואים עם ע־ב שעולים רל"ב [232] וחצי רל"ב הוא מספר עַמּוֹ [116] דדיו לעולם שישתמש בחצי השם וזהו חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ, רוצה לומר מספר 'עמו' וחלק לשון חלוקה והמתמם עצמו בשלימות העבודה נשפע גם מן חלק השני של עמ"ו. או יובן מִתַּמֵּם עִמּוֹ רוצה לומר מתמם תורה ותפלה ומצות של אחרים שלא שלא עשו אותם כראוי הוא יתברך משלים אותם על ידי שיצרפם עמו כמו ספינה של אש שמושכת עמה ספינה פשוטה ומגעת עמה ביחד ובזה חולק עמהם. או יובן בס"ד מִתַּמֵּם עִמּוֹ רוצה לומר ששולח לו נשמות צדיקים בסוד העיבור שיהיו לו לעזר והם נשלמים בשכר המצות עמו. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרושי הלילה דף נ"ד ע"ד) וזה לשונו: הכלל העולה מכל זה הוא כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאה מעלת האדם העושה בסדר שאמרנו שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה ואין ספק שהיודע לכוין כל זה על אמיתותו גורם שהזווגים הנזכר נעשים על ידו ממש ואין קץ ותכלית לשכרו ואין למעלה ממנו וכו' עד כאן לשונו. וזהו שאמר כָּל הַמַּתְמִים עַצְמוֹ לכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפלת ערבית עד סוף תפלת המנחה אז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם הזווגים שנעשים בעולמות העליונים עִמּוֹ כלומר נעשים על ידו ממש כמו שאמר רבינו זלה"ה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתַּמֵּם עִמּוֹ שתהיה הנהגתו על ידי יתברך ולא על ידי השרים ורבי אושעיא פירש 'שָׁעָה עוֹמֶדֶת לוֹ' רוצה לומר משלים הכוכבים והמזלות עמו שיהיו פועלים עמו לטובה עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַמְנַחֵשׁ, לוֹ נַחַשׁ! שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר כג, כג) "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב". וְהָא, בְּלָמֶ"ד אָלֶ"ף כְּתִיב? אֶלָּא מִשּׁוּם 'מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה'. קשא וכי אם הוה כתיב בלמ"ד וא"ו מי ניחא? ונראה לי בס"ד דהמקשן הבין כונת רבי לוי למילף זה מהאי קרא דקאמר אם לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, לֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל, הא אם יש נחש אז פועל הקסם ואם כן שמע מינה 'כָּל הַמְנַחֵשׁ לוֹ נַחַשׁ' כי נחש וקסם ענין אחד הם ושורש יש להם. והכי מקשי וְהָא קְרָא בְּלָמֶ " ד אָלֶ " ף כְּתִיב דנקיט קרא למילתא על מי שאין לו נחש ולכן גם רבי לוי הוה ליה למנקט כסגנון הכתוב לומר 'כל מי שאינו מנחש אין לו נחש' ולמה נקיט מילתיה על המנחש? ותירץ דאין כונת רבי לוי ללמוד דבר זה מגוף הפסוק הזה דכתיב 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב' אלא קאמר כן מסברא דכך הסברא מחייבת המנחש לו נחש משום ' מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה ' ואייתי האי קרא לאו למילף מניה כדי שתאמר הוה ליה למנקט כמו סגנון הכתוב דאיירי באינו מנחש אלא אייתי האי קרא לדוגמה לומר מצינו דוגמה למדה כנגד מדה זו בהאי קרא דכתיב כִּי לֹא נַחַשׁ וכו' שהוא רוצה לומר כיון דלא נחש ביעקב לכן לא קסם בישראל.

כָּל אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְנַחֵשׁ, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לִמְחִיצָה, שֶׁאֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָם יְכוֹלִין לִכָּנֵס לָהּ (במדבר כג, כג) . נראה לי בס"ד רמז לעולם הבריאה שאין המלאכים נכנסים בה כי המלאכים שרשם ביצירה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיה לג, ז) וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד מה שאומרים 'וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבודֶךָ' דקאי על הבריאה הנקרא 'כסא הכבוד' וידוע שכחה היא שורש החיצונים. ולכן כל שאינו מנחש דמתרחק הוא מן החיצונים ששם הניחוש אז מדה כנגד מדה מכניסין אותו למחיצה שאין מלאכי השרת נכנסין בה היא עולם הבריאה שאין שם שכחה שהיא שורש החיצונים והוי מדה כנגד מדה.

מִפְּנֵי מַה נֶּעֱנַשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּנָיו לְמִצְרַיִם מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים. קשה אמאי פלגינהו דהא העונש של אברהם אבינו הוא זה שנשתעבדו בניו ואם כן הכי הוה ליה למימר מפני מה נענש אברהם אבינו 'שנשתעבדו' בניו וכו' כי באומרו 'ונשתעבדו' משמע דתרתי קאמר דחלקנהו בוא"ו? ונראה לי בס"ד כי באמת תרתי אינון והוא כי השם יתברך לא העלים דבר השעבוד של בניו ממנו אלא גילה אותו לו ואמר לו יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית טו, יג) ובידיעה זו נעשה לו צער גדול אחר שידע שבניו יהיו גולים כמה שנים וזה עונש בפני עצמו לאברהם אבינו עליו השלום.

מִפְּנֵי שֶׁהִפְרִישׁ אֶת בְּנֵי אָדָם מִלָּבוֹא תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. הכונה כיון שאמר לו מלך סדום תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ (בראשית יד, כא) משמע שהוא מודה שזכה אברהם אבינו בנפשות אלא שהוא שואל אותם בדרך בקשה שיתנם דאם לא זכה בהם למה אומר לו: תֶּן לִי? ועל כן נתנו אשמה לשונאי אברהם אבינו בדבר זה דהיה לו לומר: לא אתן לך הנפש שכבר זכיתי בהם ושלי הם! אך קשה דאף על גב דמלך סדום אמר 'תֶּן לִי' ודאי הוא דבר בדרך כבוד ולא היה מודה לאברהם אבינו שנעשו הנפשות שלו! ואם כן, אם אברהם אבינו היה אומר לו 'לא אתן לך הנפש' היה מוכרח להעיז פניו ולומר לא זכית בנפשות ולא היה מרוצה בכך ומה אשמה יש על אי אפשר בזה? ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי ודאי מצד הנפשות לא היה מתרצה מלך סדום ליתן לאברהם אבינו עליו השלום דאם כן הוא בטל ממלכותו! ומה אהני ליה? אך האשמה מפני שאמר לו 'וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ' ולא רצה אברהם אבינו ליקח כלום ואם היה לוקח הרכוש אף על פי שלא היה תובע הנפשות הם מאליהם היו רובם או חציים באים אליו להתגייר כדי שיתן להם הרכוש ומתוך שלא לשמה היו באים לשמה ועוד בכלל הרכוש הם העבדים והשפחות שהיה לאנשי סדום ואם היה אברהם אבינו לוקח הרכוש היה לוקחם והיה מגיירם.

"וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שֶׁהֵרִיקָן בַּתּוֹרָה. וְחַד אָמַר: שֶׁהֵרִיקָן בְּזָהָב. פירוש שאמר לו דברי תורה קודם הליכתם בדרך להיות להם שמירה בדרך כמו סדר לויה והכתוב אמר וַיָּרֶק (בראשית יד, יד) שהוא אותיות ירק כי דברי תורה נמשלו לירק מה ירק מגרר גריר (שבת דף קמ:) שמרבה תאות האכילה באדם כן דברי תורה כל מה שירבה בה האדם יותר מגרר גריר תרבה תאותו בתורה יותר! ולכן חזקיהו המלך ע"ה היה מאכלו כל יום ליטרא ירק (סנהדרין צד:) לרמוז בזה לאנשי דורו להרבות בעסק לומר לחם התורה דומה לירק דמגרר גריר. ולמאן דאמר שֶׁהֵרִיקָן בְּזָהָב נראה לי בס"ד שנתן להם זהב ירוק כי שבעה מיני זהב הם וחד מנייהו הוא זהב ירוק והרבה להם זהב להשביע עיניהם כדי שלא יקחו מן רכוש סדום כלום.

זֶה הוּא אֱלִיעֶזֶר, 'אֱלִיעֶזֶר' בְּחוּשְׁבְּנָא, הָכִי הֲוֵי (בראשית יד, יד) . נראה לי בס"ד גם מאן דאמר זה מודה שלקח עמו מחניכיו ילידי ביתו ורק את מספר של שי"ח דריש ליה על אליעזר [318] והכי קאמר קרא שלקח עם חניכיו שהם ילידי ביתו את שמונה עשר ושלש מאות שהוא אליעזר.

בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ (בראשית כו, ה) . נראה לי בס"ד שלש שנים היו כנגד שלש שנים של ערלה וכיון שנכנס ברביעית נכנס לקדושה והיה פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים (ויקרא יט, כד) ונמצא שנים של ידיעת האמת הם מספר קבע [172] כי שנות הצדיקים הם שנות קבע מה שאין כן הרשעים שנותיהם נקראים ערלה. גם נרמז בהם מדת ענוה שלו שהיה רואה עצמו עקב [172] בכל קע"ב שנים אלו.