בן יהוידע על נדרים לב:

בִּתְחִלָּה הִמְלִיכוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם עַל מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה אֵיבָרִים. פירש הר"ן ז"ל בתחילה המליכו על מאתים וארבעים ושלשה איברים שהם ברשותו ליזהר מעבירה אבל עיניו ואזניו אינם ברשותו שבעל כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו על אלו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה עד כאן. ולפי פשוטן של דברים קשה איך צדיק גמור ונביא להשם יתברך כאברהם אבינו לא היו אותם איברים ברשותו בכל משך תשעים שנה קודם שנימול? ונראה לי הכונה דודאי גם קודם לא היה רואה ושומע אלא רק בדבר מצוה אך הוא כבר ביטל את היצר הרע של מאתים וארבעים ושלשה איברים עד שעשאו כמו יצר הטוב וכמו שאמרו רז"ל על פסוק וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ (נחמיה ט, ח) 'לבו' לא נאמר אלא 'לבבו' דהיינו שני יצירים. ולכן באותם חלקי היצר של מאתים וארבעים ושלשה לא היה צריך לעשות מלחמה ורק בחלקי היצר הרע של חמש איברים היה צריך לעשות מלחמה והיה נוצח בודאי אך לא שלט בחלקי היצר של אלו לעשותם כמו חלקי יצר הטוב כאשר שלט בחלקי היצר של מאתים וארבעים ושלשה איברים ואחר שנימול שלט גם ביצר הרע של אלי האיברים לעשותו יצר הטוב שלא יצטרך עוד להלחם בו! וכל זה אני אומר לפירוש הר"ן ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר המליכו בתחלה על מאתים וארבעים ושלשה אברים וכו' היינו דידוע כל אבר שבאדם הוא מרכבה לאור אחד שכנגדו וזהו ענין אומרם המליכו על מאתים וארבעים ושלשה איברים שנעשו כל אבר ואבר מרכבה שלימה לאור עליון המכוונים כנגדו ורמוזים אליו ורק חמשה אברים אלו לא נעשו מרכבה בשלימות לאורות הרמוזים כנגדן אלא עד שנימול. וכבר ידוע בסוד המרכבה שבאדם שהעינים ימין ושמאל הם מרכבה לחמשה הויו־ת חסדים וחמשה הויו־ת גבורות שהם ק"ל וק"ל [עין = 130] והאזניים מרכבה לשם הוי־ה במלוי זה יו־ד ה־י וא־ו ה־ה [58] שעולה מספר אזן [58] וראש הגויה מרכבה לשם הוי־ה בשור"ק. ובזה מובן הטעם שיש שייכות לעינים במילה כי עין ימין היא מרכבה לחמשה הויו־ת של חסדים שהם מספר עין [26×5=130] וכן עין שמאל הם מרכבה לחמשה הויו־ת של גבורות שהם גימטריא עין. וידוע דתיקון וגילוי חמשה הויו־ת שהם חמשה חסדים וכן חמשה הויו־ת שהם חמשה גבורות הוא נעשה על ידי מצות המילה שהוסרה ונפרדה הערלה ונגלית העטרה ואז אתגליין עשר הויות הנזכר בפומא דאמה כנודע, לכן שלימות העינים תלויה במצות המילה וכיון דשייכי העינים שייכי נמי האזנים כי הם כחדא נפקין וכחדא שריין ולכן תמצאם בגוף האדם כשורה אחת ולכן נתאחרה אצל אברהם אבינו עליו השלום שלימות האזנים עד שהגיעה שלימות העינים.

(קהלת ט, יד) 'עִיר קְטַנָּה' זֶה הַגּוּף. נראה לי בס"ד קראו 'עִיר' אותיות 'יַעַר' בהיפוך אתוון שהוא בתחלתו כמו היער שאין אילנות שבו עושים פירות כן אבריו אין עושים פירות לא בענייני הגשמיות ולא בענייני הרוחניות. ' וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט ' אֵלּוּ הָאֵיבָרִים. קראם מעט, לאו במספרם משתעי קרא אלא באיכות שלהם כי בתחלה אחר לידת הגוף כל אבריו הם חלושי הכח והיכולת וקצירי ההבנה והידיעה בכל העניינים. וּבָא לָהֶם מֶלֶךְ גָּדוֹל שהוא פקח על כן נמצא דומה עניינם כאדם פקח שנושא ונותן עם אדם פתי דודאי אין מעשיו כלום לפום דינא דיש לפתי דין אנוס!

(קהלת ט, יד) 'וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ', זֶה יֵצֶר־הָרָע. נראה לי בס"ד קרי ליה מֶלֶךְ גָּדוֹל כי כחות היצר הרע נמשלו לגלי הים והאדם הוא כספינה ההולכת בים שבאים גלי הים עליה ומטבעים אותה והיצר הרע יש לו שני מיני כחות שהם שני גלים האחת לצורך ביטול מצוות עשה שבו מבטל את האדם ממצות עשה ואחת להעבירו על מצות לא תעשה ולכן קרי ליה גָּדוֹל שהוא אותיות 'ד־ו גל' והיינו דו רוצה לומר שנים כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ. או ענין שני גלים אלו הם גל אחד מטביעו בעונות שבין אדם למקום וגל אחד מטביעו בעונות שבין אדם לחבירו. ואמר וסבב את העיר היינו קודם אותיות עִיר יש אותיות ' קסט ' ועם הכולל ג' אותיות הם קע"ב [172] ואחר אותיות עִיר יש ' פכש ' ועם הכולל ג' אותיות הם מספר ת"ג [403] וסך הכל מכאן ומכאן קע"ב ות"ג הם עולים מספר יצר הרע [575] . ולזה אמר ' וְסָבַב אֹתָהּ ' זֶה יֵצֶר־הָרָע ' וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים ', גדולים אלו מצודת העושר ומצודת העוני כי יש נלכד להרע ולחטוא על ידי שיתעשר ויש נלכד על ידי עוני שיעני. ' וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם ' זֶה יֵצֶר־הַטּוֹב קראו מסכן אותיות סמ־ך נו־ן שהסמ־ך נרמז במסכן מלא אך נו־ן נרמז בלא מילוי כי היצר הטוב סומך לאדם מנפילתו סמיכה מלאה והנון רומז לנפילה דכתיב סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים (תהלים קמה, יד) . וקראו חכם [68] מספר חיים [68] כי ממנו תוצאות חיים לאדם. ' וּמִלַּט אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ ' זוֹ תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

(קהלת ט, טו) 'וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא', דְּבִשְׁעַת יֵצֶר־הָרָע לֵית דְּמִדְכַּר לֵיהּ לְיֵצֶר־הַטּוֹב. נראה לי בס"ד יש עתים ביום ובלילה שהם מיוחדים לעסק הגשמי וחמריי שמתייחס ליצר הרע שהם עת אכילה ושתיה ושינה ומשא ומתן ומלאכה ובעתים אלו אינו זוכר ליצר הטוב כדי שיעשה כל מעשים גשמיים אלו לשם שמים ככתוב בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ג, ו) אבל בעתים המיוחדים לעסק הנפשיי שמתייחס ליצר הטוב דהיינו עת תפלה ועת תלמוד תורה ומצות הנה הוא זוכר היצר הרע ועצותיו בהם לעשותם לשם פניה זרה וגשמית כאשר מיעצו היצר הרע תמיד לכך והרי זה עול למאוד.

(קהלת ז, יט) "מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר", אֵלּוּ שְׁתֵּי יָדַיִם וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם וּשְׁתֵּי עֵינַיִם וּשְׁתֵּי אָזְנַיִם וְרֹאשׁ הַגְּוִיָּה וּפֶה. נמצא אלו העשרה הם העיקרים והחשובים ששולטים בגוף לכך קראם אנשים כי כל אנשים רוצה לומר חשובין ועליהם אמר וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (קהלת ט, יד) אנשים רוצה לומר חשובין וקראם מעט כי הם עשרה כמנין יו"ד שהוא אות המעט כמו שאמרו רז"ל (איכה רבתי ד , טו) על פסוק וְנַעַר יִכְתְּבֵם (ישעיה י, יט) שהיו עשרה מה דרכו של תינוק לכתוב אות יו"ד שהוא מעט. והנה כל אברים אלו הם עומדין כשורה זה לעומת זה כי שני ידים הם חסד וגבורה שבתפארת ושני רגלים הם נצח והוד שבתפארת ושתי עינים הם נצח והוד שבחכמה ושני אזנים הם חסד וגבורה שבחכמה ובפה יש שפתים שהם נצח והוד שבבינה ושתי לחיים הם חסד וגבורה שבבינה והלשון הוא יסוד שבבינה וראש הגויה יסוד שבתפארת. ברם איכא למידק אמאי נקיט להו שלא כסדר שהתחיל מאמצע הגוף וירד למטה עד רגלים וחזר ועלה עד למעלה ונקיט עינים ואזנים וירד למטה ונקיט ראש הגויה וחזר ועלה למעלה ונקיט פה? ונראה לי בס"ד דנקטינהו כפי ערך הפעולות שלהם והוא כי פעולת הידים ורגלים ממשית וגם נראית לעיני הכל ואחר כך נקיט עינים ואזנים דאין פעולתם ממשית ואין נראית ונרגשת לעיני בני אדם כי יש עיניו פקוחות ואינו רואה ואזניו פתוחות ואינו שומע ובמה יכירו בני אדם לזאת ואחר כך נקיט ראש הגויה שהוא עומד במקום מוצנע ונסתר ופעולתו עושה בהצנע אך פרי היוצא ממנו הוא ממשי שמזריע ועושה פרי ממשי מן הזרע ואחריו נקיט פה שהוא עומד במקום גלוי ואינו מכוסה אך פרי היוצא ממנו שהוא הדיבור אינו ממשי דאין ממשות בדיבור.

וְכִי מַקְדִּימִין בִּרְכַּת עֶבֶד לְבִרְכַּת רַבּוֹ? לְפִיכָךְ הוֹצִיא הַכְּהֻנָּה מֵאַבְרָהָם. כתב הר"ן ז"ל אף על גב דאברהם הוא מזרעו של שם לא זכה בכהונה מחמת שם אלא מחמת עצמו. וקשא על ישוב זה כיון דאברהם אבינו עליו השלום לא היה הוא עצמו כהן אלא זרעו אחר כמה דורות בעת שניתנה הכהונה וכיון דהכל הם מזרעו של שם מאי חזית למתלי הזכיה באברהם ולא תתלה אותה בשם שהוא אב הראשון והיה כֹהֵן לְאֵ־ל עֶלְיוֹן (בראשית יד, יח) ? והתוספות ז"ל נמי הקשו קושיא זו ותירצו בדוחק עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע אברהם אבינו עליו השלום היה עקר שאינו מוליד ואם כן נפסק החבל של אבותיו המקשר התולדות זה בזה ומה שהוליד אחר כך נתן לו הקדוש ברוך הוא כח חדש של הזרעה שעשאו בריה חדשה מצד הזרעה ולכן כל זרעו עד סוף כל הדורות לא יתייחסו אלא רק אליו שחבל אביו נפסק ואין לו חלק ונחלה בזרעו של אברהם ולא שום שייכות כלל. ובזה פירשתי בס"ד מה שאמר על אברהם אבינו 'כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ' (ישעיה נא, ב) פירוש מתחיל בו מספר אחד מצד התולדה כי חבל אביו נפסק כיון שילדו עקר אך אני ואברכהו אחר כך בכח ההזרעה וארבהו להוליד בנים. ובזה יתורץ הקושיא לנכון שאם לא הקדים שם הברכה לאברהם אבינו לא היה אברהם אבינו נולד עקר ואז ממילא זרעו עד דור שניתנה להם כהונה וגם שאחריהם כולם יתייחסו לשם מכח קשר התולדה שאז הכהנים נקראים זרעו של שם שזכו לכהונה מכח ראש בית אב הוא שם שהיה כֹהֵן לְאֵ־ל עֶלְיוֹן. אמנם כיון שהקדים הברכה ניטלה כבוד הכהונה וניתנה לאברהם כי אברהם אבינו נולד עקר ובזה נפסק החבל שהיה משוך בתולדה מן שם ונעשה אברהם אבינו הוא ראשון בתולדה אחר שנתן לו הקדוש ברוך הוא כח הזרעה להוליד ונמצא הכהנים יתייחסו לאברהם אבינו עליו השלום. אך מקשים איך סלקא דעתיה דשם להקדים ברכת עבד לקונו? ונראה לי בס"ד בתחלה לא עלה על דעתו לברך את השם יתברך עם ברכה של אברהם אבינו אלא נתעורר לברך את אברהם אבינו בלבד ואחר שבירך את אברהם אבינו אז בא לדעתו שצריך לברך את השם ובירך ושגה בזה דלא היה לו לסמוך ברכה של הקדוש ברוך הוא עם ברכה של אברהם אבינו אלא היה ראוי שישתוק עתה ויברך את הקדוש ברוך הוא אחר שעה אחרת דאז לא תהיה ניכרת הקדימה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שם חשב לברך אברהם אבינו עליו השלום תחלה להמשיך על ידי ברכתו שפע לארץ ואחר כך בירך את הקדוש ברוך הוא להמשיך שפע על ידי ברכתו לשמים כסדר דנקיט להו בבריאה אחר כך כאומרו 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת הֳ' אֱלֹקִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם' (בראשית ב, ד) דארץ נבראת תחלה ונענש מדה כנגד מדה הוא הקדים ברכה של הנשפע קודם ברכה של המשפיע. לפיכך הכהונה שהיא משפעת לעולם כי הכהנים הם המברכים לישראל תלקח ממנו ותנתן לאברהם. ועוד נענש מדה כנגד מדה הוא לא הקדים ברכה של הקדוש ברוך הוא שדינה להיות היא ראשונה לכך הכהונה שנותנת לבעלה חלוקה ראשונה דכתיב (ויקרא כא, ח) 'וְקִדַּשְׁתּוֹ' לכל דבר שבקדושה לברך ראשון ולפתוח ראשון וליטול מנה יפה ראשון תלקח ממנו ותנתן לאברהם שנתן כבוד לברכתו שעשאה ראשונה אף על פי שצריכה להיות אחרונה, עד כאן דבריו נר"ו.