בן יהוידע על מועד קטן ט:

הָדוּר יַתְבֵי וְקָא מִיבָּעְיָא לְהוּ. יש להקשות אמאי נקיט 'יַתְבֵי' בהאי בעיא והלא בקראי דקודם זה דרמו אהדדי לא נקיט 'יַתְבֵי'? ועוד מאי קשיא להו בהני קראי והלא התירוץ פשוט הוא כמו שתירצו בקושיא קמייתא? ועוד קשה כיון דראו אותו בא אצלם אמאי לא שאלו אותו תכף כשבא אצלם 'מַאי בָּעִית הָכָא' והמתינו עד סוף הפלפול שלהם? ונראה לי בס"ד כי הם כשהתחילו למרמי קראי של פַּלֵּס (משלי ד, כו) ושל אֹרַח (משלי ה, ו) אהדדי לא היו יושבים אלא עומדים כי היו נוסעים אותה שעה ומוכנים לרכוב ולילך ורק היו אומרים דברי תורה אלו לפני המלוים אותם בשביל להפטר בדברי תורה ולכן בתחילה לא אמר 'יַתְבֵי' וכיון שהתחילו ראו את רבי אלעזר שבא אצלם בעודם עסוקים בישוב אותם הפסוקים ותכף כשבא אצלם הבינו מדעתם שבעבור הברכה בא אצלם ואז הסתכלו בשרטוטי המצח שלו וראו סימנים של פרעניות והסכימו בדעתם לברכו ברכות אשר הם שייכים לאותם פרעניות הנסמנים בו. אך המה ראו שהכוכב של אותה השעה היה מאדים או שבתאי שאין השעה מסוגלת לברכה שתדחה את הפרעניות ואולי היתה השעה ההיא קרובה לצאת שנשאר לה עשרה רגעים מכל מקום לכך התחכמו לישב להתעכב שיעור עשרה רגעים עד שתעבור אותה שעה ובישיבתם רמו קראי של חֲפָצֶיךָ (משלי ג, טו) ושל חֲפָצִים (משלי ח, יא) אהדדי ולא היו צריכים לפרש זה כי מקראות אלו יתיישבו כאשר יישבו מקראות של פַּלֵּס ושל אֹרַח ורק עשו כן עד שתעבור אותה השעה! וכאשר עברה השעה בזמן הזה עד שישבו ועד שמצאו מקום לישיבתם ועד שהקשו המקראות אהדדי ועד שאמרו התירוץ עברה אותה השעה ואז שאלו אותו מַאי בָּעִית הָכָא אף על פי שהם הבינו מדעתם דבעבור הברכה בא וכשאמר להם דאביו שלחו שיברכוהו אז ברכו אותו בברכות השייכים לאותם פרעניות המעותדים לו לבטלם. ומה שאמרו הברכות בלשון נעלם ונסתר כבר כתבו המפרשים טעמים מספיקים בזה.

יְהֵא רַעֲוָא דְּתִזְרַע וְלָא תֶּחְצַד. הנה מלבד פירוש האמיתי שפירש אדונינו רבי שמעון בן יוחאי ע"ה בדברים אלו עוד נראה לי בס"ד דנתכוונו גם כן לזה דידוע שהאדם העושה מצות הוא זורעם בגן עדן דכתיב (הושע י, יב) זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה, ועת הזריעה הוא בהיותו חי בעולם הזה ועת הקצירה כשילך לעולם הבא ורק אנשים אשר לא טובים, המה קוצרים להם זרעם בעודם בעולם הזה כדכתיב וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י) . לכך ברכוהו תִּזְרַע מצות בגן עדן וְלָא תֶּחְצַד אותם בעולם הזה. ואמרו עוד תְּעַיִּל ניצוצי קדושה שהם חלקי הנפש וְלָא תָּפִיק שלא תחטא חס ושלום שבזה תוציא אותם חלקים טובים מנפשך. ואמרו עוד תָּפִיק הסיגים וחלקי הרע מנפשך וְלָא תְּעַיִּל שלא תחטא ויחזרו ויכנסו הסיגים וחלקי הרע בנפשך. ואמרו לִיחְרוּב בֵּיתָךְ רמז למדור היצר הרע דנחשב בעל הבית בעולם הבא בגוף האדם כי לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד, ז) וקראו אותו ביתך מלשון וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה (ישעיהו ה, ו) שהוא לשון שממון, וְלֵיתִיב אוּשְׁפִּיזָךְ הוא יצר הטוב שהוא כמו אושפיזא אצל האדם כי בא באחרונה. ואמרו עוד לִבַלְבֵּל פְּתוֹרָךְ הוא שלחן הטהור של עסק התורה שיהיה בלול במקרא במשנה בתלמוד באגדה ובסתרי תורה על דרך שאמרו בגמרא (סנהדרין כד.) למה נקרא תלמוד בבלי? שבלול במקרא במשנה ובתלמוד. ואמרו עוד וְלָא תֶּחְזִי לְשַׁתָּא חַדְתָּא כי הצדיקים כל שנותיהם נחשבים כשנה אחת כי ימיהם כולם בצדקות ואין ימים רעים מבדילים ביניהם ומפרידים אותם מה שאין כן המון העם חוטאים בכל ימות השנה וכשיגיע חודש תשרי בראש השנה מתקדשים בתורה ומצות וכל חודש תשרי אין לו תערובות עם ימים שעברו כי קודש הוא גם אצל המון העם לכן מוכרח שיהא נחשב חודש תשרי שנה חדשה ואחר תשרי חוזרים וחוטאים וגם כן כשיגיע תשרי של שנה אחרת הם מתקדשים ואז אינו מתערב עם ימים של שנה שעברה ונחשב שנה חדשה וכן על זה הדרך מה שאין כן הצדיקים גמורים אין להם שנה חדשה דכל הימים שלהם מתערבים ונכללים זה בזה ואין להם יום רע שיבדיל ויפריד בתוך הימים ולזה אמרו (יומא כב:) בן שנה שאול במלכו, כאלו כל שנים אשר חי הם נחשבים שנה אחת. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש תְּעַיִּל תלמידים ללמדם תורה וְלָא תָּפִיק שלא יקדיחו תבשילם ותצטרך לדחותם ולהוציאם כאשר קרה לאלישע הנביא ע"ה עם גחזי ולרבי יהושע בן פרחיה עם אותו תלמיד (סוטה מז.) . ואמרו עוד לִבַלְבֵּל פְּתוֹרָךְ בתלמידים שיש תלמידים שנשארים בבית הרב לאכול שם על שלחנו וכמו שאמרו בגמרא על כמה חכמים דהוו פיישי תלמידים לאכול על שלחנם כך וכך וכאשר אמרו באלישע הנביא ע"ה. ואמרו עוד לָא תֶּחְזִי לְשַׁתָּא חַדְתָּא כלומר לא יצטרך לבא בגלגול בגוף חדש ושנים חדשים עד כאן דבריו נר"ו.

לָא מִיבָּעְיָא בְּרוּכִי דְּלָא בָּרְכָן, אֶלָּא צִעוּרִי צִעֲרוּ לִי. יש להקשות למה כפל הלשון וסגי לומר לָא מִיבָּעְיָא דְּלָא בָּרְכָן? ונראה לי דהמברך לחבירו צריך לברכו ברכה אחת נוגעת לגופו וברכה נוגעת לממונו והוא חשב שקללו אותו בשתים באומרם תִּזְרַע וְלָא תֶּחְצַד זה ענין ממון וְלָא תֶּחְזִי לְשַׁתָּא חַדְתָּא זה ענין גופו שימות חס ושלום. ולזה אמר בְּרוּכִי דְּלָא בָּרְכָן על שתי ברכות של גוף ושל ממון ולא אמר קלולי מקללן שלא רצה לפתוח פיו לשטן להזכיר קללה על עצמו אלא אמר צעורי צעורן שכינה השתי קללות בלשון צער.

יְהֵא רַעֲוָא דְּלָא תְּבַיֵּשׁ וְלָא תִּתְבַּיֵּשׁ. נראה לי בס"ד שיהיו בניך צדיקים כמותיך ולא תבייש אותם מכח מעשיך טובים ומעשיהם רעים וכן אתה תהיה צדיק גמור גמור כאבותיך שלא תתבייש ממעשיהם הטובים. אי נמי לא תבייש אבותיך מכח רוע מעשיך וכן לא תתבייש אתה מרוע מעשה בניך. או יובן על דרך שאומרים בבית השואבה אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו ואשרי זקנתינו שלא ביישה את ילדותינו (סוכה נג.) , וזהו שאמרו לא תבייש זקנתך לילדותך ולא תתבייש זקנתך מילדותך. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הכונה על פי אותו אדם שהיה לו אב זקן ולא היה מביאו לביתו לפרנסו והיה יושב בין העניים ויום אחד היה קור גדול ובהיותו יושב ברחוב העיר עם העניים עבר בן בנו סמוך אצלו ויתחנן לו שיאמר לאביו לשלוח לו בגד אחד בשביל הצינה ויגד הבן לאביו דברי זקינו ויאמר לו עלה לעליה וקח משם בגד אחד ישן המונח שם ותתן לזקנך ועלה הבן וחתך הבגד לחצאין ויצניע החצי ויקח החצי בידו וירד ויאמר לו אביו למה חתכת הבגד לחצאין מה תעשה בחצי? ויאמר לו שמרתיו בשבילך שגם אתה כשתהיה זקן אטרוד אותך מן הבית ותשב עם העניים ואשלח לך חצי הבגד בזמן הצינה כאשר עשית לאביך כי מעשה אבות יעשו בנים! וזהו שאמרו אל תבייש לאביך ואז לא תתבייש מבנך כי מעשה אבות יעשו בנים, עד כאן דבריו נר"ו.

וַאֲפִלּוּ עוֹמֶדֶת עַל קְבוּרָתָהּ. נראה לפרש בס"ד הכונה על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קנב.) בפסוק וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד (קהלת יב, ה) זו קליבוסת שעצם הירך תקוע בה ובימי הזקנה הבשר יהיה כחוש והעצם בולט כמו נץ האילן שהוא בולט וכמו שפירש רש"י. והנה זה העצם שהוא בולט הוא נראה כמו קבורת דהיינו כקיבורא דתכלתא דאיתא בחולין (חולין צה:) וכן אמרו בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה יז:) אייתו ליה לרבי אלעזר בן פרטא תרי קיבורי, והזקנה כשרוצה לעמוד נשענת ונסמכת בכפה על קיבורת שהוא עצם הבולט הנזכר ולזה אמר כאן 'אֲפִלּוּ עוֹמֶדֶת עַל קְבוּרָתָהּ' רוצה לומר שהיא זקנה הרבה דכשעומדת הנה היא נשענת על קבורתה שהוא עצם הבולט שעושה עמידתה עליו בהשענה בו.