בן יהוידע על מועד קטן ט.

הָכָא צֹרֶךְ הֶדְיוֹט. פירש רש"י שאכלו ושתו ובשלו מאכלם ביום הכיפורים. נראה לי שצריך למחוק תיבת 'ובשלו' דמה הכרח יש להם לבשל בו ביום? יבשלו בערב כיפור ויאכלו ביום הכיפורים כמו שבת שמבשלים לצרכו בערב שבת! ואם נאמר הך שתא אזדמן יום הכיפורים ביום ראשון בשבוע דערב יום הכיפורים הוא שבת מנא ליה לרש"י לפרש כן דאזדמן כך? לכן צריך למחוק תיבת 'ובשלו' וכן מצינו בגמרא דשבת דף למ"ד ע"א דלא נקיט שם רש"י ז"ל דבשלו אלא רק 'אכלו ושתו'.

דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. נראה לי בס"ד הטעם דנעשה הנס לכבודו של דוד המלך ע"ה בשערים דידוע שדוד המלך ע"ה הוא בחינת המלכות שהוא סוד שם אדנ־י הנקרא שער דשם אדנ־י במלואו עולה תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] שהוא תרגום של שַׁעַר ולכן אומרים 'אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח' ולכך נעשה לו הנס בשער. וזה הנס נרמז בשמו הטוב שראשו וסופו הוא שני דל"ת ולזה אמר עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה (תהלים פו, יז) רוצה לומר אות הדל"ת הקבוע בשמי בראש ובסוף תעשהו עמי לטובה לעשות לי נס בדל"ת. ועוד נראה לי נעשה לו נס בשערים [620] שהם מספר כתר [620] שזכה לכתר מלכות עד עולם. ועוד נראה לי בס"ד ענין הנס הזה מורה מעשהו לענין גדול שיהיה לעתיד והוא תחלה דבקו שני שערים זה בזה נרמז בהם שני דלתי"ן שנדבקים זה עם זה ונעשו מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה [לְמַרְבֵּה] הַמִּשְֹרָה (ישעיה ט,ו) ואחר כך נעשה נס שני ונפתחו שתי השערים הרומזים לשני דלתי"ן ונרמז בזה שתהיה מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה נפתחת ותהיה שני דלתי"ן ואלו הן שני דלתין של ד ו ד כמו שכתב מהרנ"ש [רבי נתן שפירא בן ראובן דוד הירושלמי] ז"ל בטוב הארץ שעל אלו שתי דלתי"ן של מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה נאמר לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם (משלי ח, לד) שיהיו נפתחים לעתיד בזמן הגאולה וימלוך משיח בן דוד כמו שנאמר לְםַרְבֵּה הַמִּשְֹרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ.

אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה. פירש רש"י ז"ל באותה תפלה של וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה (מלכים א' ח, כב) איכא עשרים וארבע רננות בין תפלה ורנה ותחנה. ונראה כי הוא מונה מן פסוק (מלכים א' ח, ל) וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וכו' עד בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָ־י הֳ' (מלכים א' ח, נג) . ולולי פירושו הייתי מפרש עשרים וארבע רננות הם עשרים וארבע פסוקים שיש במזמור שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר הֳ' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ (תהלים קלב, א) שיש בו ענין בית המקדש שנתגלה מקומו לדוד המלך ע"ה דכתיב (תהלים קלב, ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַהֳ' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב וגם כתוב בו מענין הארון דכתיב (תהלים קלב, ח) 'קוּמָה הֳ' לִמְנוּחָתֶךָ אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ' ועם מזמור 'שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד' שאחריו (תהלים קלג, א) ומזמור הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת הֳ' וכו' (תהלים קלד, א) שבהם נשלמים ט"ו שיר המעלות כי לשון רננות שייך על מזמורי תהלים טפי מהנך קראי שכולם תפלה ותחנה ואלו השלשה מזמורים הנזכר יש בהם עשרים וארבע פסוקים וכיון דהם מזמורים נקראים רננות.

פָּתַח וְאָמַר: (תהלים כד, ז) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. קשה מה שייך בזה 'פָּתַח וְאָמַר' והלא לא היתה פתיחה שלו בהם אלא פתח בעשרים וארבע רננות תחלה? ונראה לי בס"ד נקיט פָּתַח מפני כי פסוקי 'שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם' אינם תחלת המזמור כי המזמור מתחיל לְדָוִד מִזְמוֹר לַהֳ' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד, א) ואי לא אמר 'פָּתַח וְאָמַר' הייתי חושב שאמר המזמור מתחילתו ומשום דעיקר אמירתו הוא בעבור פסוק זה לכך נקיט תלמודא פסוק זה ולעולם אמרו מתחילתו לכך הוצרך מסדר התלמוד לומר 'פָּתַח וְאָמַר שְׂאוּ שְׁעָרִים' ללמדינו שלא התחיל מן תחלת המזמור אלא פתח המזמור מן הפסוק הזה. ועוד נראה לי בס"ד אף על פי שכבר פתח בעשרים וארבע רננות כאן הרים קולו יותר מקול שתפס בעשרים וארבע רננות כדי להשמיע לכל העומדים שם שהוא קורא לשערים בכח מלך הכבוד ולא נפתחו עד שאמר בזכות דוד אביו ולכך אמר 'פָּתַח וְאָמַר' שפתח בקול גדול יותר שגם הרחוקים שלא שמעו קול עשרים וארבע רננות שמעו זאת. ונראה לרמוז בס"ד אמר עשרים וארבע רננות כנגד עשרים וארבע צרופי שם אדנ־י ועשרים וארבע אותיות בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] ואחר כך אמר שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד שהם ט"ל אותיות כנגד שם כוז"ו [שהם האותיות שאחרי שם הוי־ה] שבו נפתחים הקברים בתחייה ולכן כיון עתה לפתוח בו השערים מפני שהוא מסוגל לפתיחה.

(מלכים א' ח, סו) 'וְטוֹבֵי לֵב', שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נִתְעַבְּרָה אִשְׁתּוֹ בְּבֶן זָכָר. נראה לי כיון דנהנו מזיו השכינה לבשתם רוח הקודש וידעו שנשותיהם נתעברו בבן זכר וידיעה זו היא בלב לכן קאמר עלה 'וְטוֹבֵי לֵב'. ועוד נראה לי לֶב בנקוד סגו"ל עולה מספר בן [52] ואף על גב כי לֵב נקודו בציר"י לא אכפת מפני דבמבטא יוצאים קרובים ושוין זה בזה.

דִּכְתִיב: (מלכים א' ח, סו) "בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם" וְגוֹ'. קשא למאי אצטריכו להביא לו ראיה והוכחה וכי איהו לא ידע זה? ונראה לי בס"ד כי הם חשבו באומרו 'וְלָא אִפְטְרִיתוּ מִינָאִי בְּאוֹרְתָא' בא לנסותם אם ידעו מקור הדין או לאו כי אי אפשר לומר שבא לנסותם אם ידעו עיקר הדין או לאו דהא חזא דאתו בצפרא לגביה ואם כן יודעים הדין אך בא לנסותם אם ידעו מקור הדין מהיכא נפיק דין זה ולכן השיבו בחכמה את הדין והמקור שלו מהיכא נפיק. והנה מהרש"א ז"ל הקשה בשלמא רבנן לא היה בדעתם ללון בלילה ולכך איפטרו מיניה באורתא אבל ישראל ידעו בודאי שלא ילכו ביום שמיני עצרת ואמאי באו ביום שמיני עצרת. ונראה לי בס"ד כדי לקבל ממנו ברכות ביום שמיני עצרת שהוא יום רצון שיתקבלו בו הברכות והבקשות יותר מכל ימות השנה כולה כמו שאמרו בזוהר הקדוש.

זִיל לְגַבַּיְהוּ וְלִיבָרְכוּךְ. מקשים אמאי לא אמר לו כן באורתא אחר דאפטרו מיניה? ונראה לי בס"ד כי רבי שמעון בן יוחאי הוה ידע גם בחכמת הכוכבים והמזלות והוא ראה שעתיד לבא פרעניות על רבי אלעזר מצד המערכה והמזל והוא עצמו לא רצה לברכו כי הוא ובנו חשובין חד גופא ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין כמו שאמרו בריש ברכות (ברכות ה:) ולוקים רבי יוחנן לנפשיה? ותירץ אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין ורצה שאחרים יברכו אותו ברכות שהם נוגעים לענין הפרעניות המועדת אליו. ולכך צריך שיהיה המברך יש לו ידיעה בחכמה זאת של כוכבים ומזלות כדי שידע על מה יברך ואם הוא אומר להמברך בפיו שכך וכך רואה אינו רוצה לומר בפירוש אשר ישפוט הכוכב והמזל דכתיב תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג) , אך למיחש בשתיקה בדברים שבלב לית לן בה וכמו שאמרו בתרנגולת שקוראה קול תרנגול דאסור לומר בפירוש: שחטו אותה בעבור דבר זה! אלא יאמר שחטו בסתם ואף על פי שבלבו הוא רוצה לשחטה מחמת כן. ולכן באורתא חשב דלא ידעי רבנן בחכמה זו יען כי הוא ידע דאותה הלילה אינה טובה היציאה בה מן העיר על פי המזל והכוכב וכיון דהם רוצים לצאת אותה הלילה דהא אפטרו מיניה משמע דאין להם ידיעה בחכמה זו והוא לא רצה לומר להם בפירוש שלא יצאו משום תמים תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ וכיון דחשב שאין להם ידיעה בחכמה זו לכך לא אמר לבנו 'זִיל לְגַבַּיְהוּ וְלִיבָרְכוּךְ' דמאי נפקא מינה? אך כשבאו בצפרא אליו שידע שלא הלכו באותה הלילה ידע שהרגישו ברעת הכוכב של אותה הלילה ולכן הם ביטלו מן נסיעתם אותה הלילה בסתם ונתבררה בזה ידיעתם בחכמה זו מאחר דהבין שלא היה להם סיבה מונעת נסיעתם באותה הלילה ולכך אמר לבנו זִיל לְגַבַּיְהוּ כי הם בידיעתם בחכמה זו ירגישו מה הם הפרעניות המעותדות עליו מביאת הכוכבים והמזלות ואז יברכו אותו ברכות השייכים לביטול אותם פרעניות וכאשר היה.