בן יהוידע על מועד קטן יא.

אָמַר לִי אַדָּא צַיְּדָא: כַּוְרָא סָמוּךְ לְמִסְרְחֵיהּ, מַעֲלִי. יש להקשות והלא הרמב"ם ז"ל כתב בריש ספרו (רמב״ם הלכות דעות ב, ד) על רב שלא שח שיחה בטילה והקשו המפרשים מנא ליה להרמב"ם ז"ל דבר זה על רב? ותירצו אפיק לה ממה שאמר בחולין (חולין קיא:) דרב סבר נותן טעם בר נותן טעם אסור ולאו בפירושא אתמר אלא מכללא דהוה עובדא ועשו לרב בקערה סמנים בשביל כאב עינים ובערב הביאו לו תבשיל באותה קערה וטעם בו טעם סמנים ואמר יהיב טעמא כולי האי ומזה הבין השומע דסבירא ליה נותן טעם בר נותן טעם אסור דאם לאו נפקא מינה לענין דינא לא היה רב מדבר דבר זה, עד כאן דבריהם. נמצא רב היה נזהר שלא לדבר במילי דעלמא ואיך כאן דבר במילי דעלמא? ונראה לי בס"ד דגם אמרה רב לענין דינא דאם אחד קנה דג מציידא שהיה צד דגים ונתן לו מעות ואחר שקבל המעות נתחלף לצייד דג שניצוד היום בדג שניצוד יום הקודם דיש לומר הוי מקח טעות כי קנה זה דג שניצוד היום ונתן לו דג שניצוד אתמול וקא משמע לן רב בזה שהדג יפה אחר שניצוד יותר מעת שניצוד ואם כן לא הוי מקח טעות ולא גזל ואין עליו טענה ותביעה. מיהו זה התירוץ לא יכון אלא על דבר זה אך למה שאמר עוד 'כַּוְרָא טַוְיֵהּ בַּאֲחוּהָ אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ וּמֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ' ליכא בזה האי נפקותא לענין דינא. על כן נראה לי בס"ד כל הני מילי דאמר רב משם אבא ציידא לא נחת לאומרם על פשטותם אלא אמרם דרך רמז ומשל לדברי תורה והיינו דבגמרא נסתפקו אחד חריף ומקשי ואחד מתון ומסיק הי מנייהו עדיף שראוי להושיבו בראש? ואסיק בתיקו! וכאן רב למדנו דמתון ומסיק עדיף מחריף ועשה זה במשל הנזכר כוורא יפה הוא לאחר שניצוד יותר מאותה שעה דניצוד כן הוא מי שהוא מתוני שאינו משיב דבר במהרה הוא עדיף יותר מאותו החריף שיוכל להשיב במהרה שיש לו שכל רחב שיעלה בדעתו ליישב במהרה יען כי זה המתוני אף על פי שלא תמצא בפיו דבר לדבר במהרה מכל מקום אחר כך יוציא מפיו דבר מתוקן שישאר קיים ויסכימו בו הכל אך החריף אף על פי שהוא יש לו שכל מחודד שתמצא בפיו דבר במהרה מכל מקום כיון דאינו אומר דבריו בהמתנה ובישוב אפשר על הרוב יהיו דבריו נדחין אחר כך מהלכה ומוקשין וכן הוא משל העולם שאומרים אגב חורפיה לא דק (עירובין צ. ועוד) . וענין השני שאמר כַּוְרָא טַוְיֵהּ בַּאֲחוּהָ אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ וּמֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ רמז בזה על מה שאמרו בגמרא (תענית ז.) 'הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם' וידוע כי כַּוְרָא רמז לתלמידי חכמים שנמשל לדג כנזכר בזוהר וכן דרשו הדרשנים במאמרים של רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג:) ולכך נקיט בדג תלתא מילי למעליותא חדא באחוה וחדא באבוה וחדא בבריה כנגד שלשה מיני לימוד שהאדם יגיע לו התועלת, חד מחביריו וכנגד זה נקיט טַוְיֵהּ באחוה והשני מרבו וכנגד זה נקיט אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ והשלישי מתלמידיו שהם נחשבים בניו. ומה שאמר עוד אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ רמז בזה אף על פי שכבר למד מרבו ומחביריו ומתלמידיו לא יעזוב הלימוד מרבו כל זמן שרבו קיים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ויצא לארץ שנשאר בבבל ולא עלה עם העולים מקודם. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבי ישמעאל בשלש עשרה מידות התורה נדרשת מקל וחומר והשני מגזרה שוה והשלישי מבנין אב (בתחילת הספרא) , ונרמזו שלשה אלו בשלשה דברים דנקיט אַכַּוְרָא הרומז לספר תורה דכתיב בה חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א) וכוורא הוא דג [7] שמספרו שבעה כמנין שבעה ספרים של התורה כי פסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) הוא ספר בפני עצמו וגם הדג נברא מן המים שהוא חסד והתורה ניתנה מימין שהוא סוד החסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב) , וְאַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ רמז שנדרשת בבנין אב, וְטַוְיֵהּ בַּאֲחוּהָ רמז שנדרשת בגזרה שוה שהם מלות שוין תוך תוך ראשית ראשית וכיוצא בזה, וּמֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ רמז שנדרשת בקל וחומר שהקל הוא נחשב בריה של החומר, ואומרו אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ רמז ללימוד הששי שהוא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעיין הפרט דהפרט נחשב אביו של הכלל שצריך אתה לדון את הכלל כעין הפרט כי כיון שנפרט נחשב אב לזה הכלל שלא נפרט ונודע. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש יש דבר שנלמד איסורא מאיסורא או ממונא מן ממונא או טומאה מטומאה וכנגד זה אמר טוויה באחוה ויש דבר שהוא מדרבנן ולומדין בו מדין אורייתא כהך דאמרו (יבמות יא. ועוד) כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכנגד זה אומר אַסּוּקִי בַּאֲבוּהָ. ויש דבר שהוא איסור חמור ולומדין אותו מאיסור קל להחמיר בו וכנגד זה אמר מֵיכְלִי בִּבְרֵיהּ. ויש דבר שיש לו הוכחה ממקום אחד לאסור ויש לו הוכחה ממקום אחר להפך וקיש להקשות סוגיא בדוכתא עדיפה שאם ההוכחה היא מאותו ענין שאנחנו למידין בו אזלינן בתרא וכנגד זה אמר אִישְׁתִּי עֲלֵיהּ אֲבוּהָ מה שנלמוד אליו ממקום הענין שלו הוא עדיף מן ההוכחה שיש לו ממקום אחר שאינו מענין שלו, עד כאן דבריו נר"ו. וענין השלישי כַּוְרָא תַּחְלֵי וַחֲלָבָא ליטעון גופא ולא לטעון פוריא לא אמרו אלא בשביל החלבא דוקא לעשות בו משל לתורה שנמשלה לחלב דכתיב (שיר השירים ד, יא) דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, שקורא את התורה בשם חלב. וידוע מה שאמר בסנהדרין (סנהדרין קיא.) רב כהנא הוה קא חייף רישיה וסליק ויתיב קמיה דרב אמר לו רב (איוב כח, יג) 'וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה דכתיב (במדבר יט, יד) 'אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה! והכי איתא בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה ה:) תנא דבי אליהו לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי! ועוד אמרו בגמרא (בבא בתרא דף ח.) שצריך האדם לכתת רגליו מעיר לעיר וממדינה למדינה וממדרש למדרש כדי ללמוד תורה וכאשר היה עושה רבי אלעזר בן חרסום דכתיב (תהלים פד, ח) יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹקִים בְּצִיּוֹן. וכן עשה המשל בחלבא ליטעון גופא ולא לטעון פוריה דפירש רש"י אחר אכילתו מהלך הרבה קודם שישן ולא ישן לאלתר כן זה אחר לימודו ילך מחיל אל חיל כדי לקיים תלמודו בידו להיות סדור בפיו ולהבינו על אמיתותו בסברא שילמוד מרב זה ומרב זה ולא יהיה לו מנוחה והשקט על מטתו להתענג בשינה אלא ינדד שינה מעיניו בעבור שיהיה מחזר אחר לימודו. וענין הרביעי כַּוְרָא תַּחְלֵי וַחֲלָבָא מַיָּא וְלָא שִׁיכְרָא גם זה אמרו בשביל החלבא לרמוז בו על התורה כאשר אמרנו. ונודע כי שם חלבא יצדק יותר על תורה שבכתב לכך אוכלין חלב בשבועות שניתנה בו תורה שבכתב ואחר לימוד תורה שבכתב ראוי ללמוד תורה שבעל פה מרב אחר אך יש חכם בחלק הפשט ואינו חריף ומפולפל וחלק הפשט יתכנה בשם מים דאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא פב.) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם (ישעיהו נה, א) ואין מים אלא תורה, והיינו חלק הפשט נח הלימוד שלו על לב האדם שיוכל להשיגו מה שאין כן הפלפול קשה לימודו והשגתו ולכן חלק הפשט דומה למים. אך חלק הפלפול דומה לשכר כי השכר הוא חריף מאד כן הפלפול עניינו הוא חריפות גדולה וחזקה והאדם תחלת לימודו בתורה שבעל פה צריך להיות בחלק הפשט ואחר שיתחכם בזה אז יעסוק בחלק הפלפול שאם הוא עוסק תחלת לימודו בחלק הפלפול קשה עליו הלימוד שאין לו מוח חזק לסבלו ולהשיגו אך אחר שיתחכם ויתפקח בחלק הפשט יוכל להשיג חלק הפלפול. ולכן אמר חלבא הוא תורה שבכתב תשתה אחריה מיא שהוא חלק הפשט הדומה למים ולא שכרא שהוא חלק הפלפול שהוא חריף. וחזר ואמר שיכרא ולא חמרא כלומר אם לא נמצא לאדם רב שהוא פשטני אלא רב חריף ומפולפל שאז מוכרח ללמוד ממנו בדרך הפלפול אין הכי נמי יעשה כן יותר טוב מהיות בטל כיון דלא נמצא לו אותו הדרך עם כל זה ילמוד דרך הפלפול שהוא שכרא ולא ילמוד דרך הסוד הנקרא בשם 'יין' כי יין עולה מספר סוד [70] והיינו כי בודאי אחר שלמד תורה שבכתב שהוא חלבא ויבא ללמוד תורה שבעל פה לא יהיה תחלת לימודו בחלק הסוד דהוא מכונה בשם חמרא דאין אדם רשאי ללמוד בחלק הסוד קודם שילמוד בחלק הנגלה. ולכן אם לא נמצא רב פשטני שלימודו מכונה בשם 'מיא' כי אם רק רב חריף ומפולפל שלימודו מכונה בשם 'שכרא' ילמוד מזה הרב המפולפל כיון שהלימוד הוא בנגלה ולא ילך ללמוד מן רב שהוא עוסק בחלק הסוד המכונה בשם חמרא דאיך האדם ילמוד בחלק הסוד קודם שלמד בחלק הנגלה כלל ונמצא רב לא קאמר לכל הני מילי בעבור פשטות הדברים אלא בעבור שרמז בהם רמזים גדולים בעניני תורה.