בן יהוידע על מנחות כט.

עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיא לָה אֶלֶף כִּכַּר זָהָב, וְהִכְנִיסוּהוּ אֶלֶף פְּעָמִים לַכּוּר, וְהֶעֱמִידוּהוּ עַל כִּכָּר. הנה ודאי עתה בזמן הזה נראה דבר זה חידוש נפלא לזכך זהב הטוב כל כך זיכוך רב שיעמוד על אחד מאלף אך ודאי בזמן הראשונים היה להם חכמה נפלאה בזה ונשכחה אחר כך מדורות הבאים וכאשר נמצא בחכמת החניטה שקורין מומיהא שהיו עושין במצריים שיתקיים הגוף כמו שהוא אשר עתה אף על פי שגדלה חכמתם ברפואה ושאר חכמות הטבע לא יכלו להשיג חכמה זו של חניטה לעשות כראשונים וכן הדבר הזה של חכמת זכוך הזהב הנזכר. ומה שעשה הזיכוך באופן זה להביא אלף ככר ולהעמידו על אחד, נראה לי בס"ד דכיון בזה להמשיך לישראל על ידי מעשה המנורה ברכת משה רבינו ע"ה שבירך את ישראל 'יֹסֵף הֳ' עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים' (דברים א, יא) והוא מדה כנגד מדה דעל ידי זכות מצוה זו שעשה לכבוד השם יתברך לעשות מן אלף הככר אחד ככר כן הקדוש ברוך הוא יוסף ברכתו על ישראל לעשות כנגד כל אחד מישראל אלף איש. גם נראה לי בס"ד לרמוז הענין בסוד הגלגול כי המנורה רמז לנשמה דכתיב נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז) וידוע כי גלגול הנשמות הוא עד אלף דור וביאת הנשמה בגלגול הוא ענין כניסת הזהב לכור להזדכך ובגלגול אלף דרין ישתלם זכוכה וכל נצוצותיה יהיו עצם אחד גמור ושלם.

"עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר", מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין בּוֹ לֶחֶם הַפָּנִים לְעוֹלֵי רְגָלִים (ויקרא כד, ו) . מקשים מנא ליה למידק הכי, דילמא נקיט הכי למימר שירדו מעשיו ממקום טהרה וכדאמר במנורה? ונראה לי בס"ד התם במנורה כתיב (שמות כה, לא) תֵּעָשֶׂה‏ בציר"י דרצונו לומר תעשה על ידי אחרים לכך דריש שירדו מעשיה ממקום טהרה דהיינו שירד מלמעלה אש רוחני ונתלבש בה ונעשו מעשיה בידי שמים, על כן בשלמא גבי מנורה דכתיב 'תֵּעָשֶׂה' איכא למדרש הכי מה שאין כן בשלחן דלא כתיב כן מנא ליה למדרש הכי? לכך אמר 'מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ'.

נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ (ויקרא כד, ו) (שמואל א כא, ז) . נראה לי בס"ד טעם לנס זה שישאר חם בסילוקו כעת סידורו לעורר מוסר לאדם העוסק בתורה ארבע או חמש שעות שיהיה לו התלהבות וחשק בעסק התורה כשיגמור לימודו אחר חמש שעות שכבר טרח הרבה כעת שהתחיל ללמוד דעדיין לא יגע וטרח כי לחם הפנים רומז לעסק התורה שנקראת לֶחֶם דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' ויש בה ב' פנים אחד נגלה ואחד נסתר.

אֶלָּא מֵעַתָּה: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" הָכִי נַמִּי? (שמות כו, ל) . קשא, אין הכי נמי שראה את המשכן כולו בהר! ונראה לי דמקשי ליה דאם נאמר 'הָכִי נַמִּי' למה פרט בדבריו שלשה אלו ירדו מן השמים וראה אותם ועשה כתבניתם, והלא שלשה אלו בכלל המשכן וכיון שראה המשכן כולו ראה גם אלו.

גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פַּסְקַיָּא הָיָה, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה (שמות כה, מ) . נראה לי בס"ד מה שהוצרך להדמות כך היינו להורות שכל האומנים העוסקים במלאכת המשכן רשאין לעשות כך כדי שלא יטנפו בגדיהם ואין חוששין פן יהיה נראה מזה זלזול למלאכת הקודש.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיוּ קָשִׁים לוֹ לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבַּע וְאֵלּוּ הֵן: מְנוֹרָה, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּשְׁרָצִים (במדבר ח, ד) (ויקרא כד, ו) . נראה לי בס"ד אין הכוונה 'אֶצְבַּע' ממש אלא הכוונה על שם אהו־ה שהוא בסוד הדעת ויוצא מן ראשי תיבות אֵ ת הַ שָּׁמַיִם וְ אֵת הָ אָרֶץ (בראשית א, א) ומספרו טוב [17] לכך כתוב בלידת משה רבינו ע"ה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) ואיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת עקב) ששם זה במלוי יודי"ן כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י [163] עולה 'אֶצְבַּע' [163] וטוב לאדם שיביט ויסתכל כל שעה באצבעותיו ויכוין בכל אצבע מהם שם אהו‏־ה דמלוי יודי"ן שהוא מספר 'אֶצְבַּע' עיין שם. ולכן כיון שנתקשה משה רבינו ע"ה בשלש אלו המשיך לו השם יתברך שפע דעת מרובה על ידי שם אהו־ה שהוא בדעת והוא מספר 'אֶצְבַּע' כדי שישיג לדעת בשלשה אלו ועל זה אמר בתנא דבי רבי ישמעאל שהראה לו באצבע לרמוז על שם אהו־ה הנזכר שהוא נקרא אצבע. ונראה לי שלשה אלו שְׁ רָצִים מְ נוֹרָה חֹ דֶשׁ ראשי תיבות 'שָׂמַח' כי משה רבינו ע"ה נצטער בתחלתם ואחר כך שמח בהשגתם וידיעתו בהם ולכן אמר לו אנכי ידעתיך בשם ראשי תיבות ב'חודש ש'רצים מ'נורה שחננתיך דעת בהם להשיגם.