בן יהוידע על מגילה ז:

קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ 'וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' (אסתר ט, כב) . נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל, סוד מתנות לאביונים הוא כי רחל נקראת עני ואביון, והיסוד דאבא הנקרא צדיק נותן לה צדקה ומתנות, וענין משלוח מנות לא נתבאר מפי הרב ז"ל, ושמא רמז להארת יסוד דדכורא הניתן ליסוד דנוקבא והם נקראים 'אִישׁ לְרֵעֵהוּ' יסוד ליסוד, כך נראה לעניות דעתי. עד כאן דבריו מהרח"ו ז"ל בשער הכונות יעוין שם. והנה ידוע מה שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים על רבינו הקדוש ע"ה שהוא היה בחינת יסוד דדכורא יעוין שם, והשתא להכי שלח לו קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ 'וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' כלומר אתה לבדך נאה לך קיום מצוה זאת של משלוח מנות, כי אתה יסוד דדכורא ונאה ויאה שיתעורר על ידך סוד הדודים למעלה, שהמצוה הזאת מתקיימת על בוריה במאמרה על ידך יותר מעל ידי אחרים, וגם מה שסיים 'וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' נמי אתי שפיר על דרך זה, והבן. ועדיין יש להבין אומרו 'בָּנוּ' דדי לומר 'קִיַּמְתָּ רַבֵּנוּ'? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים וז"ל והנה בחינת היסוד הזה הוא רבינו הקדוש ז"ל אשר סידר המשניות, ותלמידיו בני ישיבתו הם טיפות החו"ג [החסד וגבורה] שיצאו ממנו, והם רבי חייא ורבי אושעיא ובר קפרא ולוי בר סיסי ורבי חנינא בר חמא ורב וכיוצא בהם, עד כאן לשונו יעוין שם. נמצא רבי אושעיא הוא גם כן שייך ליסוד דדכורא, כי הוא מן הטיפות שיצאו ממנו, ולכן אמר לו 'קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ' פירוש אף על גב דסוד המצוה של משלוח מנות הוא דיסוד דדכורא נותן ליסוד דנוקבא, ואנחנו ששלחת לנו המנות הננו מן יסוד דדכורא עם כל זה גם בנו קיימת רבינו 'וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' כי אנחנו לגבי דידך כערכין נחשבין נוקבא לגבי דכורא. וכן יבא נמי לנכון סיום דבריו של 'מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' על פי הקדמה הנזכר לעיל ודוק. ברם לפי פשוטן של דברים איך אמר שקיים בו תרתי מצות בשילוח זה, וממה נפשך ליכא אלא חדא? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל, דרבי אושעיא הוה מסתפק בתרי ספיקות לפום דינא, האחד אם שלח הרב לתלמיד יוצא ידי חובת 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' או לאו? ועוד ספק שני אם שלח משקה כגון יין וכיוצא, יוצא ידי חובתו? ועתה נפשטו לו תרי ספיקי הנזכר במשלוח זה יעוין שם, ולזה אמר קִיַּמְתָּ בָּנוּ רַבֵּנוּ 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' כפשוטו, וגם בזה קיימת מצות 'מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים', שנפשטו לי שתי הלכות שהייתי מסתפק בהם וזה נחשב כמו צדקה לאביון.

הָדָר שָׁדַר לֵיהּ אִיהוּ מָלֵא טַסְקָא דְּזַנְגְּבִילָא וּמָלֵא כִּסֵּא דְּפִלְפַּלְתָּא אֲרִיכָא. הנה בודאי שלחם מבושלים ומטוגנים בסוכ"ר, אך עדיין הם חריפים, והוא ראה ששלח לו פרי אילן שהם תמרים ואלו מצוים הרבה, ועוד שלח לו קמח שהוא פרי אדמה אשר גם זה מצוי הרבה על כן הוא שלח פרי אילן שקורין בערבי דרצ'יני וזהו הזנגבילא והוא אינו מצוי, ועוד שלח לו פרי אדמה שהוא פלפילא אריכה שקורין בערבי פ'לפ'ל דאר'ה והוא פרי אדמה וגם זה אינו מצוי. ומה שאמר אביי המשל 'אי חקלאה מלכא ליהוי, דיקולא מצואריה לא נחית?' רצה לעשות דברי בדיחות ביום פורים, אך כיון גם כן לרמז נכון, אי חקלאה פירוש מי שהוא מבחינת המלכות חקל תפוחין קדישין, מלכא להוי שיהיה ראש ישיבה שהוא בסוד התפארת שהוא דוכרא הנקרא מלכא שנתעלה לסוד הדוכרא, עם כל זה דיקולא מצואריה לא נחית פירוש דיקולא הוא סל וכתב בספר מאורי אור ז"ל יסוד דמלכות נקרא סל, גם כתב בספר מא״א ז"ל קמח הוא כינוי דמלכות בסוד (משנה אבות ג, יז) אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה. גם כתוב בספר הלקוטים פרשת עקב בסוד שבעת המינין כי דבש שהוא תמרים הוא סוד מלכות יעוין שם, ולזה אמר אתה אף על פי שנתעלית להיות מלכא שהוא בסוד הדוכרא עם כל זה שלחת דברים שהם בסוד הנוקבא והם קמח ותמרים.

קְרִיבוּ לִי שִׁיתִין צָעִי דְּשִׁיתִין מִינֵי קְדֵרָה. נראה לי שהיה דרכם לעשות בפורים ששים מינים כנגד אות ס' הרומז לסמיכה שחיברו הקב"ה עם אות נו"ן הרומז לנפילה, אשר כנגדו עשה המן עץ גבוה חמשים שאחר כך חיברו עם אות ס' ונעשה צירוף נֵס וזכו ישראל לנס. אי נמי עבדי שתין מיני זכר לתורה שבעל פה שיש בה שתין מסכתות כנזכר בתיקונים, ואמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) הדור קבלוה בימי אחשורוש לכך 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' זו תורה (מגילה טז:) .

מְחַלְּפִי סְעוּדְתַּיְהוּ לַהֲדָדִי. עיין פירוש רש"י ז"ל [זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ובשניה סועד חברו עמו] . וקשה מאי קא משמע לן תלמודא במנהג זה של אביי ורבי חנינא, דהא הם לא היו מקיימין מצות משלוח בזה? ונראה לי בס"ד דמנהג קדמון היה כל מי שהולך לבית חבירו בלא הזמנה צריך שיביא סעודה שלו מביתו, כיון שהוא בא לבית חבירו מעצמו שלא הזמינו חבירו, וכן מנהג זה היה נוהג בעירנו עד סוף דור שלפנינו שהיה דרכם לבא לבית אבי הבן בשבת אשר בתוך שמונת ימים שנולד הולד, והיו באים כל אהובים וריעים של אבי הבן לסעוד שם באותו שבת וכל אחד יביא סעודתו דהיינו תבשיל דחמין של שבת מביתו, וכן כיוצא בזה. ועל כן ודאי אביי ורבי חנינא היו מקיימים 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ' זה בזה, שהיה אביי שולח לרבי חנינא ורבי חנינא גם כן שולח לאביי בכל שנה, אך סעודת פורים היה אביי סועד אצל רבי חנינא בשנה זו, ורבי חנינא סועד אצל אביי בשנה אחרת, ואתא תלמודא לאשמעינן אף על גב דהמנהג כשיבא אדם לסעוד בבית חבירו בלא הזמנה צריך שיביא סעודה מביתו, ולכן יש לומר אחר ששלח אביי משלוח מנות לרבי חנינא ואחר כך הלך מעצמו לבית רבי חנינא לסעוד שם מביתו של רבי חנינא יש לומר דלא נפיק ידי חובתו במשלוח מנות, כי נאמר אותם מנות ששלח הם תמורת הסעודה שצריך להביא מביתו כיון שהוא בא לסעוד משלחן רבי חנינא ואינו מביא סעודה מביתו, וקא משמע לן דאין פקפוק בזה ושפיר יוצא ידי חובתו במשלוח מנות, ולא אמרינן זו תמורת הסעודה שהיה צריך להביא מביתו כפי המנהג.

מִיחַיַּב אִינִישׁ לִבְסוּמֵי בַּפּוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי. נראה לי בס"ד הנה ודאי עיקר הנס היה בשינוי האגרות שנשתנו מרעה לטובה ואם לא ישתנו מה תועלת לישראל בצליבת המן וגדולת מרדכי! ורבוי השתיה ביום זה לעורר השמחה הוא על עיקר הנס אשר נשתנו האגרות ויצא ישראל ממות לחיים. והנה נודע כי הנס הזה של שינוי האגרות כתוב במגילה בין הכתובים אשר מדברים בצליבת המן ובין הכתובים המדברים בגדולת מרדכי כי אחר הכתוב (אסתר ז, י) וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וכו' אשר זו היא ארירה של המן, כתוב (אסתר ח, ג) וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ וכו' (אסתר ח, ז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וכו' (אסתר ח, ט) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ וכו' פַּתְשֶׁגֶן כְּתָב הַדָּת וכו' שבכל זה מפורש הנס של שינוי האגרות שבעבורה הוא חיוב השמחה ביום זה, ואחרי זה כתוב (אסתר ח, טו) 'וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת' שמדבר בגדולת מרדכי אשר זו היא ברכתו של מרדכי, ולכן כיון דחיוב השתיה לעורר השמחה ביום זה הוא רק בעבור הנס של שינוי האגרות הכתוב בין הכתובים המדברים בארירת המן ובין הכתובים המדברים בברכתו של מרדכי, לכך אם זה השותה יש בו דעת להכיר ולהרגיש בנס זה של שינוי האגרות שלא נשתכר כל כך, אז מצוה לשתות כדי לעורר בקרבו השמחה על הנס הזה, אבל אם נשתכר כל כך שנעשה כאבן דומם שאין בו דעת להרגיש במעשה הנס הזה למה ישתה עוד. ולזה אמר עד דלא ידע עיקר הנס הכתוב בין פסוק של ארור המן לבין פסוק של ברוך מרדכי. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש כי ידוע דהמן יעץ לאחשורוש להכשיל את ישראל בשתיה בסעודת אחשורוש, כדי שבזה יוכל להרע לישראל, ועל שתיה זו של רשות צריכין אנחנו לומר אָרוּר הָמָן כי עצתו היתה למכשול לישראל, אך מרדכי ע"ה תיקן לישראל שתיה של מצוה בסעודת הפורים ולעשות בה תיקון גדול למעלה, ועל שתיה זו של מצוה צריכין אנחנו לומר בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי, ולכן אם השותה עדיין יש בו דעת להבחין ההפרש שיש בין שתיה של רשות שעליה ראוי לומר אָרוּר הָמָן, ובין שתיה של מצוה שראוי לומר עליה בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי, ישתה עוד ויתבסם, אבל אם נשתכר כל כך שאין בו דעת להבחין למה ישתה עוד? שאין כאן שתיה לשם שמים! עד כאן דבריו נר"ו. ועוד נראה לי בס"ד, שתוקף הנס היה בעבור דהמן נתלבש בו נחש הקדמוני, ולכך היה כוחו חזק מאד ועם כל זה השם יתברך הצלנו מידו ושב גמולו בראשו, וידוע כי נחש הקדמוני נקרא קטע שנקצצו ידיו ורגליו, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שנתבטלו הקליפות שהיו כנגד ידיו ורגליו, ואם לא היה לו כן היה מחריב העולם! ועל כן נקרא נחש הקדמוני 'קטע' ולכן תמצא שמספר אָרוּר [407] האמור אצל המן יתר על מספר בָּרוּךְ [228] האמור אצל מרדכי מספר קטע [179] רמז כי עם המן היה מחובר נחש הקדמוני הנקרא 'קטע' ועם כל זאת הצילנו השם יתברך מידו, ונמצא תוקף הנס היה בשביל ההצלה של ישראל שהיתה מיד הקטע הוא נחש הקדמוני אשר רמוז בהפרש שיש בין מספר אָרוּר האמור אצל המן ובין מספר בָּרוּךְ האמור אצל מרדכי, ואם האדם לא נשתכר כל כך ועדיין יש בו דעת להכיר בתוקף הנס שהיה מצד ההצלה מן הקטע הנזכר, ישתה עוד כדי לעורר השמחה בזכרון הנס, אבל אם נשתכר כל כך שאין בו דעת להבחין ולהשכיל בתוקף הנס, אין צריך שישתה עוד! וזהו שאמר מיחייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, רוצה לומר לא ידע להבחין ולהבין בתוקף הנס בהצלה מן הקטע הרמוז בין מספר אָרוּר הנאמר אצל המן ובין מספר בָּרוּךְ הנאמר במרדכי. ועוד פרשתי בס"ד במאמר זה בסה"ק 'קֶרֶן יְשׁוּעָה' על מגילת אסתר דף צ"ד יעוין שם.

רַבָּהּ וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעוּדַת פּוּרִים בְּהֵדֵי הֲדָדִי וְכוּ'. הנה בעובדא זו חקר הרב פתח עינים, אשתו של רבי זירא אחר שנשחט בעלה ומת אם הותרה לשוק ואם היתה צריכה קידושין וכתובה מחדש אחר שחיה? עיין שם. ואנא עבדא הבאתי ראיה לזה מן ישראל שפרחה נשמתם במתן תורה והוריד הקב"ה טל של תחיה והחיה אותם וכנזכר במדרש, ועם כל זה לא הוצרכו לקדש נשיהם מחדש. ועוד הבאתי ראיה ממה שאמר בפרק יו"ד דנדה (נדה ע:) ששאלו לרבי יהושע בן חנינא בן השונמית אם מטמא? והשיב להם מת מטמא ואין חי מטמא והוא הדין הכא.

קָם רַבָּהּ שָׁחְטֵיה לְרַבִּי זֵירָא. המאמר הזה הוא מיושב יותר כפי מה שפרשו בו המקובלים ז"ל, דלא שחטיה בסכין אלא על ידי עסק התורה שהיו לומדין מתוך השמחה נתגברה עליו נפש רבה ומשכה ממנו נפש שלו, ומה שאמר שחטיה מלשון זָהָב שָׁחוּט (מלכים א' י, טז) , וכיון שיצאה נפשו מגופו נתחברה ונקשרה באותו הבל של סודות התורה שלמדו וגילו בתוך השתייה, ועלתה למעלה עם הבל הקדוש ההוא של הסודות, והוא על דרך שאמרו בסוף אדרא רבא על שלשה חברים של רשב"י וז"ל דהא מילין עתיקין לתתא אתגליין ועד דאילין מתבסמן נשמתייהו באינון מילין נפקת נשמתייהו בנשיקה ואתקשרו בההוא פרסא וכו' עיין שם. וכן קרה לרבי זירא מפני שהיו לומדים הסודות מתוך שמחה ונתבסמה נשמתו ויצאה ונתקשרה באותם הסודות שלמדו, ולמחר בעא רבה רחמי וחזר והמשיך לו נשמתו בגופו וחיה, יהי רצון זכותם יגן בעדינו אמן כן יהי רצון! ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת, דיש להקשות למה חשש בשנה האחרת, יניחו שומר שישב עמהם שלא ישתה כלל דאז אם יקום אחד מהם להזיק ימנע הנזק? וכפי ביאור המקובלים ז"ל ניחא דלא יועיל השומר בדבר זה! מיהו גם לפירוש הפשטנים ששחט ממש אין להקשות שיניחו שומר, כי כיון דיש חשש סכנה בדבר אין סומכין על השומר כי שמא באמצע יהיה לאותו שומר אונס שיקום מאצלם או שירדם בשינה ויבואו לידי סכנה דאין שומר כאן להציל.