בן יהוידע על מגילה ז.

שָׁלְחוּ לָהּ: (משלי כב, כ) 'הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת', שָׁלִישִׁים וְלֹא רְבָעִים. נראה לי בס"ד הטעם דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' דאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק, וחסרון הוא באותיות או"ה שהם שלשה אותיות, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (תהלים קלב, יג) כִּי בָחַר הֳ' בְּצִיּוֹן 'אִוָּהּ' לְמוֹשָׁב לוֹ, לכך נכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים כדי שנזכור תיקון אותיות או"ה התלוים במחיית עמלק. ולזה סיים הכתוב (משלי כב, כא) ' לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת ' כלומר כתבתי לך שלשה פעמים כדי להודיעך הדבר התלוי במחיית עמלק, והיינו שבזה תדע ' לְהָשִׁיב אֲמָרִים לְשֹׁלְחֶיךָ ', אמרים הם שלשה אותיות 'אִוָּהּ' שהם אותיות חשובים, דאמרים הוא לשון חשיבות כמו (דברים כו, יז) 'אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם', (דברים כו, יח) 'וַהֳ' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם' כדי שתשיב אותם לשלחך הוא הקב"ה. עוד נראה לי בס"ד שנכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים, לרמוז כי מחייתו תלויה בביטול (בראשית לו, מג) 'אַלּוּף מַגְדִּיאֵל' שהוא רומי. וידוע מה שכתב הרב ז"ל בסוד האלופים של עשו דאלוף מגדיאל הוא כנגד 'יְסוֹד' [80] דטומאה שמספרו שמונים, ומספר זה הוא שליש מספר שם עֲמָלֵק [240] , ואומרו 'בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת' כי כתיבת מחייתו שלשה פעמים היא עיצה נכונה מאתו יתברך, כדי שעל ידי הקריאה שקורין ישראל בפרשת מחיית עמלק בבית הכנסת ובבית המדרש יהיה מחייה במקצת בקליפתו בכל פעם, לכן זו הכתיבה שנכפלה שלשה פעמים היתה 'בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת' מאתו יתברך.

עַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה: (שמות יז, יד) 'כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר' כְּתֹב זֹאת מַה שֶׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנָה תּוֹרָה. הקשה טורי אבן ז"ל היכן מצאו טעם לדבר זה לחשוב כאן ומשנה תורה בפעם אחת הפך ממה שחשבו בתחלה לחשבם בשתים? עיין שם. ונראה לי בס"ד שהם ראו בפרשת בשלח כתיב (שמות יז, יד) 'מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק', דהכונה הקב"ה ימחהו מלמעלה, ובמשנה תורה כתיב (דברים כה, יט) 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק' רוצה לומר ימחו אותו ישראל מלמטה, ולכך הבינו דחדא מלתא היא, דכשימחהו הקב"ה מלמעלה ימחוהו ישראל מלמטה, ולכך כאן נקיט זֵכֶר עֲמָלֵק וכאן נקיט זֵכֶר עֲמָלֵק שהוא ז' אותיות, ולזה אמר 'כְּתֹב זֹאת בַּסֵּפֶר' תיבת 'זֹאת' יוצא בחול"ם שהוא במקום וא"ו וקרי בה ' ז ' אוֹת ' שהוא המחיה הרמוזה בשבעה אותיות של זֵכֶר עֲמָלֵק. ועוד משמע ליה מדכתיב 'כְּתֹב' ואי קאי על פרשת בשלח למאי אצטריך למימר כְּתֹב, וכי מצוהו על כל דבר 'כְּתֹב' ומאי שנא הא? אלא ודאי הכי קאמר לו כְּתֹב בְּמִשְׁנָה תּוֹרָה שהוא לאחר ארבעים שנה. נמצא מחיית עמלק נכתבה בתורה בנביאים בכתובים, ולזה אמר 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם' והיינו תַּחַת אותיות שְׁמִי יש אותיות תְּנַךְ שהם ראשי תיבות 'תורה נביאים כתובים' כי אות מ"ם אחרונה היא כפולה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ו, ו) 'וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ'. קשה מנא ליה הא? ודילמא כשבא המן לביתו הוכיחו אותו אוהביו וזרש אשתו למה אמרת למלך כן לעשות לו גדולה כזאת? והשיב להם: אמרתי בלבי באותה העת למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, ולכך חשבתי לעצמי אני מכין גדולה זו! ואחר כך נודע לכותב המגילה שאמר המן לאוהביו: כך אמרתי בלבי, וכתב כן, דהא בלאו הכי כתב במגילה עוד דברים מה שדבר המן ומה שדברו אוהביו עמו כשבא לביתו, ומוכרח לומר דאלו הדברים נודעו לכותב המגילה מאנשים אחרים שהיו שם, וגם דבר זה נודע לו בכלל אותם הדברים. ונראה לי בס"ד אם לא היה כותב המגילה מתברר אצלו דבר זה ברוח הקודש שכך אמר המן בלבו, לא היה כותב דבר זה במגילה מכח דבריו של המן שעשה התנצלות לעצמו בתוכחת אוהביו שאמר להם כך אמרתי בלבי, ולכך הצעתי סדר הגדולה הזאת לפני המלך, דאפשר המן שיקר בזה כי בוש מאוהביו על שטות שלו שגרם בהצעת הגדולה הזאת, והוכרח לעשות התנצלות לומר שכך אמרתי בלבי, על כן ודאי כותב המגילה נודע לו זה ברוח הקודש.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ב, כב) 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי'. הקשה הגאון טורי אבן אף על גב דמשמע דברוח הקודש נודע לו משום דכתיב וַיִּוָּדַע בסתם, עם כל זה מנא ליה דהמגילה נכתבה ברוח הקודש? דהא מפורש בכתובים דשרתה על שלמה המלך ע"ה רוח הקודש, ואפילו הכי סבירא ליה לרבי מאיר דקהלת לא נאמרה ברוח הקודש, ואם כן גם הכא אפילו שברור לנו דשרתה רוח הקודש על מרדכי וברור לנו שהוא כתב את המגילה, מנא ליה דכתבה ברוח הקודש? והניח זה בקושיא יעוין שם. ונראה לי בס"ד מאחר שזה הכתוב ד'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' מגיד דנודע לו ברוח הקודש, וקיימא לן דמרדכי עצמו כתב המגילה, אם נאמר שהדברים כתבם וסידרם מדעתו ולא כתבם על פי רוח הקודש לא היה כותב דבר זה של 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' שהוא מודיע שנודע לו ברוח הקודש, כי ידוע דמרדכי היה עניו גדול והיה כמשה רבינו ע"ה בדורו, ובודאי לא היה מגלה שבח עצמו שהשיג רוח הקודש! אבל אם נאמר ברוח הקודש נאמרה היה מוכרח לכתוב דבר זה של וַיִּוָּדַע הַדָּבָר אף על גב דמוכח שנודע לו ברוח הקודש, יען כי הוא אינו כותב הדברים כפי רצונו, אלא רוח הקודש אומרת לו שיכתוב כך וכך, ואין בידו לבטל אפילו אות אחת, כאשר נמצא דמשה רבינו ע"ה היה כותב בתורה שבחים שלו בעל כרחו כי שכינה אומרת לו שיכתוב כך וכך, וכן הנביאים כותבים שבחים שלהם בספריהם, שהם מוכרחים לכתוב הדברים אשר רוח הקודש אומרת להם לכתוב, ולכך גם מרדכי כתב 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' אף על פי שבזה גילה שבח עצמו שזכה לרוח הקודש.

קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה. נראה לי בס"ד דקשה ליה דהוה ליה למימר 'קִבְּלוּ וְקִיְּמוּ' כי הקיום יהיה אחר הקבלה אבל אחר הקיום קבלה מאן דכר שמא?! ולכן דריש קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה. ונראה לי בס"ד הקיום של מעלה קאי על ההארה שהיא שורש נשמת מרדכי, שרצה השם יתברך שתתגלה הארה זו בכל שנה בימי הפורים, ולא תתבטל אלא תשאר קיימת ונרשמת ברחל עקרת הבית גם אחר הסתלקות המוחין ממנה ויחזרו בז"א [בזעיר אנפין] , ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל כדי לקיים ההארה הגדולה הזאת למעלה צריכין אנחנו לעשות שלשה מצות, והם מקרא מגילה ומתנות לאביונים וסעודת פורים יעוין שם. ולזה אמר קִיְּמוּ לְמַעְלָה בגילוי וקיום הארה הגדולה הנזכר, מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה לעשות שלשה מצות הנזכר בכל שנה ושנה.

רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר מֵהָכָא: (אסתר ט, כח) וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. פירשו התוספות ז"ל דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו הדור והקשה הגאון טורי אבן ז"ל, כיון דמדבר על העתיד הא משמע דברוח הקודש נאמרה, דהלא דבר עתיד אפילו לזמן קרוב אי אפשר לידע אלא ברוח הקודש יעוין שם. ונראה לי בס"ד כונתם דעל רישא דקרא קשיא להו, דילמא מסברא אמר כותב המגילה את הדבר הזה, דמסתברא אותו הדור שראו הנס הנפלא שניצולו ממות לחיים יקבעו ימים אלו לזכרון בכל שנה ליום טוב, וכהאי גונא פריך הש"ס על ראיה של רבי אליעזר סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב וכו', ולכן יליף רב נחמן מסוף הפסוק דכתיב 'לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם' דקאי על דורות הבאים שלא ראו הנס בעיניהם, ולגבי דידהו ליכא הכרח מצד הסברא אלא ודאי ברוח הקודש נאמרה. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שפירש 'וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם' קאי על אותה ההארה הגדולה אשר למעלה עיין שם, השתא בזה נתיישב דקדוק התוספות ז"ל, דרב נחמן בא להוכיח מסוף הפסוק כיון דאיירי על ענין הנעשה למעלה ואם לא נאמרה ברוח הקודש מהיכן ידעו מה שנעשה למעלה?! ודו"ק.

טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְּקָרֵי. [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות] נראה לי דאין כונתו לגנות שאר הטעמים במשל זה, אלא רוצה לומר על כל הטעמים יתעורר רוח באנוש לדחותם מאיזה טעם, אך טעם של שמואל לא יתעורר רוח באדם לדבר בו כלום, ולכן המשיל אותם הטעמים לקרא אשר אכילתו מעוררת רוחות בבטן האדם, אך מאכל החריף עוצר הרוחות ועשה בו דמיון לטעם של שמואל.