בן יהוידע על מכות יא.

לְמֵימְרָא, דְּכָל 'דִּבּוּר', לָשׁוֹן קָשָׁה. יש להקשות והלא כתיב לשון דבור בכמה מקומות שאי אפשר לפרש לשון קשה כמו כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (בראשית יח, ה) וכן כִּי הֳ' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל (במדבר י, כט) וכן בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ (דברים טו, ו) וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם, וכיוצא בזה. ונראה לי בס"ד אין הכי נמי 'דִּבֶּר' לשון קשה הוא אך לפעמים נכתב גם על אמירה רכה מיהו בספר יהושע כולו לא נשתמש בלשון 'דִּבֶּר' דבכולהו כתיב 'וַיֹּאמֶר' ורק כאן שינה ואמר 'וַיְדַבֵּר' (יהושע כ, א) הנה ודאי בא להורות קושי בזה ויש להאריך ואין כאן מקומו.

לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים הָיוּ מְסַפְּקִין לָהֶם מִחְיָה וּכְסוּת. יש להקשות למה לא יספיקו להם הכהנים עצמן? ואם משום דנשים לבם רך למה לא יספיקו להם נשותיהן של כהנים? ונראה לי בס"ד דכהנים גדולים עצמן איכא זילותא לגבייהו שיהיו חוששים לקללה של זה הרוצח ואפילו אם ירצו להספיק לא יניחום הבית דין וכל ישראל דזילותא גדולה היא זו לכל ישראל דאיך הכהן גדול אשר הוא מאורן של ישראל וכל כפרתם תלויה בו ובתפלתו יהיה חושש לתפלתו של זה הרוצח המאוס פן ימיתנו בתפלתו ויהיה נצרך לפייסו בעבור זאת בהספקה של מחיה וכסות! על כן אפילו אם ירצה הכהן גדול להספיק לא יניחוהו הסנהדרין וכל ישראל שכולם מתייקרים בו ועל כן אם תרצה אשתו להספיק מוחין בידה כי מה שתעשה אשתו כאלו הוא עשה כי מכיסו לוקחת אבל אמו אין מוחין בידה כי אומרים העולם נשים דעתן קלה ולבם רך מאד ועושין כן שלא לצורך. ברם רבני אשכנז ז"ל אמרו טעם אחר בזה שאין הכהנים בעצמן מספיקים אלא אמותיהם דחוששין למרמה דכתב מהרש"א הרוצח בשוגג אפילו אין עליו עדים הרי זה גולה על פי הודאת עצמו ולפי זה אם יהיה כהן גדול עצמו מספק לרוצח יבא אדם ערמן ויאמר שרצח בשוגג כדי שינוס לעיר מקלטו ויתפרנס מן כהן גדול ואם ימות כהן גדול גם הוא יצא מעיר מקלטו אבל עתה שמספקין אמותיהם לא ירצה לעשות תחבולה לומר חטאתי ויכנס בבית האסורים הזה של עיר מקלט דחושש אולי תמות האם קודם בנה בכמה שנים ומי יפרנסו באותם הימים דאין האם קיימת עד כאן דבריהם. ובזה יתורץ דקדוק שדקדקתי לעיל למה לא יספיקו הנשים שלהם? ובזה ניחא דאם יספיקו הנשים עושין רמאות יען דאם תמות אשתו מוכרח לישא אשה אחרת דכתיב וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז, ו) ואשה האחרת תספיק במקום הראשונה אבל אם תמות אמו אין לו אם אחרת.

וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶן שֶׁיָּמוּתוּ. הנה לאיכא דאמרי קמא משמע שאם לא יתפללו הרוצחין בפירוש שימותו לא ימיתו אותם מן השמים, וקשא אם חייבים בכך בשביל שלא בקשו רחמים על דורם 'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט' אף על פי שלא התפללו הרוצחין! ויש לומר דאם לא התפללו בפירוש על המיתה לא ימיתום מן השמים אלא יביאו עליהם יסורין לכפר עליהם אבל איכא דאמרי השני לא ניחא להו בהאי תירוצא דאמרן ולהכי אמרו 'כְּדֵי שֶׁיִתְפַּלְּלוּ שֶׁלֹּא יָּמוּתוּ'. ואם תאמר תפלה זו של רוצח מה עושה ובמה נחשבת שתהיה רצויה ועולה לפני הקדוש ברוך הוא והלא על כל פנים זה המתפלל רוצח הוא ומאוס לפני הקדוש ברוך הוא? ונראה לי דיש חשיבותם בתפלתם שהם מתפללים על כהן גדול שיחיה אף על פי שבזה יתארך מאסרם בעיר מקלט ובזה יהיה פתחון פה למליץ יושר לפניו יתברך אלה הרוצחים בני אדם הם ולא חסו על עצמם ובקשו על כהן גדול שיחיה אף על פי שזה דבר המבוקש הוא יזיק להם ואתה א־ל רחום וחנון קל וחומר וכל שכן שתמחול לכהן גדול על אשר לא בקש רחמים על דורו ותחייהו!

וְלָא אִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בַּהֲדֵי תְּלָתָא יוֹמִי. קשא מה פשע דהא אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) דין ארבע מיתות לא בטלו דאם נתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ואם כך גזרו עליו מן השמים לפרוע חובו איך היתה מועלת תפלתו לפטרו? ונראה לי בס"ד דאם נתחייב סקילה חיה דורסתו אבל לא תאכלנו וכאן קאמר תלמודא 'אַכְלֵיהּ אַרְיָא' שבזה נתנוול הרבה והרי לקה יותר מכדי חיובו כי כן דרכם של משחיתים כיון ששלטו עושים יותר ממה שהופקדו על דרך מה שאמר הכתוב אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו) ועל זה היתה מועלת תפלתו של רבי יהושע בן לוי שיתפלל שאם אחד מישראל יתחייב אחת מן ארבע מיתות ויגזרו עליו דין ארבע מיתות, לא יתנוול אלא יקבר כמו שהוא וכיון שזה נתנוול מכח העדר תפלתו שהיא בדיבור לכך לָא אִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בַּהֲדֵיהּ. ומה שהיה רק ' תְּלָתָא יוֹמִי ' כי יש בשלשה ימים ע"ב שעות כמנין חסד [72] לרמוז לו שאם היה מתפלל על זה היה עושה חסד עם זה האדם 'דְּאַכְלֵיהּ אַרְיָא' שלא היה מתנוול ולכן בעבור העדר הדבור כך עשה העדר הדבור ממנו שלשה ימים שהם כמנין חסד שעות. ועוד נראה טעם לשלשה ימים כי ודאי אליהו זכור לטוב הוה משתעי בהדי בדברי תורה ומצינו כי העדר דברי תורה שלשה ימים הוא חסרון גדול כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא פב.) על פסוק וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם (שמות טו, כב) אין מים אלא תורה ולכך תיקן עזרא הסופר ע"ה שיהיו קורין בתורה שני וחמישי כדי שלא יהיו שלשה ימים בלא תורה.

קָפָא תְּהוֹמָא וּבָעִי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא. קשא אדהכי והכי איך לא שטף את העולם? ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל בסוכה (סוכה נג:) כתב דבאגדה מפורש שמצא דוד המלך ע"ה חרס על פני תהום בסוף החפירה אשר חפר וכתוב בו שהיה מששת ימי בראשית עיין שם, וכתבתי ענין החרס ההוא שנתן השם יתברך באותו חרס כח רוחני שבו יהיה עכוב ועמידה למים של התהום שלא יעלו מגבולם לשטוף העולם והונח החרס הזה שבו מונח כח הרוחני ההוא על נקב שברא הקדוש ברוך הוא בתוך הארץ כדי שיהיה נוגע החרס במים שבתוך התהום ואז כוחו מתפשט בכל מי התהום כולו אשר בארץ שלא ימרדו לעלות למעלה מגבולם כי טבע המים לעלות על העפר ועתה על ידי חרס זה שנגע במים נאסרו ונעצרו במקומם ואין יכולים לעלות ולהגביה עצמן למעלה מן הארץ שהיא עפר וכאשר חפר דוד המלך ע"ה את חלל השתין והגיע עד אותו החרס נטלו בידו מעל המים וכיון שהוציא את החרס מן אויר החלל ראה שתיכף עלו המים של התהום והגיעו עד ראש החפירה ותיכף ומיד חזר והניח את החרס בפה החפירה ואז עמדו במקומן ולא עלו יותר למעלה מן החפירה כי כח הרוחני שבחרס אחז אותם ועכב בידם שלא יוגבהו ולא יעלו ולא יזוזו ממקומן אך לא נדחו וירדו למטה למקומן הראשון אלא נשארו ממלאים את חלל החפירה כי החרס עכב בידם שלא לעלות דלכך נברא אבל לא נברא לדחות המים להורידם. והנה כשראה דוד המלך ע"ה שהחלל של השיתין שחפר מלא מים עד פה החפירה אמר עתה יתבטלו הנסכין כי לא יש חלל ריקן שיורדין בתוכו הנסכין כי החלל כולו מלא ממים של התהום עד ראש החלל של החפירה והחרס מונח בראש החפירה ולא יש חלל ריקן כדי שירדו בו הנסכין וגם אי אפשר לחפור במקום אחר חפירה חדשה כי חפירה אשר חפר שם היתה על פי רוח הקדש דדוקא שם צריך להיות הנסכין יורדין ואם כן יתבטלו הנסכין לכך בקש הוראה שיורו לו דמותר לכתוב שם מפורש על החרס מצד השני העליון בעודו מונח בראש החפירה ובכתיבת שם זה יכוין לעשות פעולה בחרס שיהיה דוחה את המים שתחתיו להיות יורדין עד מי התהום הגדול של מטה כאשר היו בתחילה קודם נטילת החרס מעליהם כי שם מפורש הוא פועל הפעולה שהם מתכונים לעשות בו וכאשר הורו לו דמותר כתב השם ונתכון בו שירד החרס ויוריד המים גם כן עמו וישב החרס על נקב התחתון שהיה שם בתחילה וכן עשה החרס וירד תיכף והוריד ודחה המים שתחתיו עד שעמד על הנקב התחתון כאשר היה מונח שם בבריאת העולם. ומה שהוצרך להוראה של מחיקת השם הוא כי עתה כאשר כתב שם על פני החרס מצד העליון אז הנסכין ירדו על צד העליון של החרס ששם כתוב השם ובהכרח יהיה מחיקת השם והוא לא הוצרך לכתוב השם אלא בשביל הנסכין. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דמקשין העולם בזה הקל וחומר שעשה אחיתופל: וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ אָמְרָה תּוֹרָה יִמָּחֵק הַשֵּׁם שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל יִשְׂרָאֵל כֻּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! ומקשים דהוה ליה להציל כל העולם כולו ממות שאם היה התהום עולה היה שוטף כל העולם? ובזה ניחא דעל העולם לא יגיע נזק מאחר כי תכף ומיד הניח את החרס בראש החפירה על פני המים שעלו שם ואז החרס פעולתו להעמיד את המים ולאחז בהם שלא יעלו וממילא נשמר העולם ורק אם לא היה כותב השם כדי להוריד החרס למקומו הראשון ויהיה החלל ריקן לא היה אפשר לעשות הנסכין דאיך ירדו כיון דהחלל מלא וידוע כי בנסכין שעושין בכל יום ירד שפע טובה וברכה ושלום לישראל ולכל העולם כולו ואם יתבטלו הנסכין אין שלום לכך אמר 'לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה'.

וַאֲפִלּוּ הָכִי כְּתִיב: "וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק" (שמואל ב יז, כג) . יש להבין איך אחיתופל שהיה חכם גדול טעה בדבר זה לאבד עצמו לדעת? ויש להקשות דרך הלצה על פי מה שאמר בספר ש"ח על ת"ח (שיחת חולין של תלמידי חכמים פרק ז') פעם בא אפיקורס לפני הגאון בעל נודע ביהודא ז"ל ואמר לו בדרך ליצנות שכל עבירות שבתורה כבר עבר עליהם חוץ מעבירה של המאבד עצמו לדעת! ויען לו הגאון ז"ל זאת לא תוכל עשות כי אין זו עבירה לגבי דידך אלא מצוה דכתיב וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים יז, ז) עד כאן. ולכן יש לומר דרך מליצה אחיתופל ראה עצמו שהוא רע לעולם לכך חשב אם יאבד עצמו קעביד מצוה דכתיב 'וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'.