בן יהוידע על קידושין לא:

כְּגוֹן אֲבִימִי בְּרִי, קִיֵּם מִצְוַת כִּבּוּד. קשה מאי רבותיה בדבר זה שהולך לפתוח הדלת לאביו והלא רבי טרפון גחין וסלקא אימיה לפוריה על גבו וגם הלכה פעם על כפות ידיו ועם כל זה אמרו לו 'עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד'? ונראה לי בס"ד דאין כונתו לשבחו בשיעור הכבוד אלא כונתו לשבחו שהיה עושה מצות כבוד לשמה ולא בעבור שכר, דידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ז) גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא ופרשנו הכונה דעל עסק התורה מפורש שכר של אריכות ימים דכתיב 'וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים' (דברים לב, מז) וכן נאמר 'כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים' (משלי ט, יא) ואף על גב דשכר זה של אריכות ימים נאמר גם במצות כבוד אב ואם ובמצות שלוח הקן התם אינו אלא בעולם הבא ולא בעולם הזה כמו שאמרו רז"ל (קידושין לט:) בגמרא לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ (דברים ה, טו) לעולם שכולו ארוך. אך אריכות ימים האמור גבי תורה היא בעולם הזה ובעולם הבא ולכך בא רבי אבהו לעשות הוכחה לאבימי בריה שהיה עושה מצות כבוד אב לשמה ואין כונתו בשביל השכר יען כי כאשר היה אביו קרי אבבא היה פוסק מלימודו והולך לפתוח הדלת לכבודו ואם היה בשביל שכר אדרבא ישאר במקומו ללמוד עדיף ליה כי שכר לימוד התורה הוא בעולם הזה ובעולם הבא ושכר הכיבוד אב ואם הוא רק בעולם הבא. והא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' ללמד כיון דחמשה כולם סמוכים אי אפשר שלא ימצא להיות תמיד לומדים עמו כולם או מקצתם ונמצא יש מצויים לפתוח ועם כל זה קם הוא לפתוח ואינו מניח לאחד מבניו לקום לפתוח. ועוד נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר 'חֲמִשָּׁה בְּנֵי סַמְכֵי הֲווּ לֵיהּ לַאֲבִימִי בְּחַיֵּי אָבִיו' דלא תימא מה שהיה קם לפתוח לאביו מפני שלא היה אחד מן בני הבית הולך לפתוח ובעל כרחו היה פוסק לימודו וקם לפתוח לו כי כולם עצלים, לזה אמר דהיה לו חמשה בנים סמוכים ואם כן מסתמא היו מצויים אצלו ללמוד עמו ביחד ומסתמא גברי רברבי אלו לא יהיו עצלים בדבר הזה אלא היו חפצים בשמחה רבה לעשות שימוש אלא רק הוא לא היה מניחם כדי לעשות הכבוד בעצמו.

וְאָמַר: 'אִין אִין', עַד דְּמָטָא הָתָם. קשא למה הוצרך לומר 'אִין אִין' כל משך הליכתו עד שהיה מגיע אצלו, ודי בפעם אחת להשמיעו קולו שהוא בא לפתוח ולא יהיה קָרִי אַבָּבָא? ונראה לי בס"ד כיון בזה לעיני הרואין ההולכים ובאים בתוך החצר דשמא בעת שאמר 'אִין' היו עסוקים בפנים ולא שמעו זאת ואחר שרואין אותו רץ והולך בתוך החצר חושבין שהוא רץ בעבור צורך עצמו להביא איזה חפץ או דבר אחר שיש לו שם אצל הפתח ואגב פתח לאביו אכן עתה רואין שהוא רץ וקורא 'אִין אִין' בזה ניכר שעושה לכבוד אביו. ועוד נראה לי שהוא רוצה לעשות המצוה של הכבוד במעשה ודבור ומחשבה ביחד בבת אחת ולכן בעת שהוא מהלך שעושה מעשה היא מחשב במצוה זו וגם מדבר בפיו 'אִין אִין' נמצא מקיים המצוה במחשבה ודבור ומעשה בבת אחת.

אִיסְתַּיְעָא מִלְּתֵיהּ וְדָרִישׁ אֲבִימִי: "מִזְמוֹר לְאָסָף" (תהלים עט, א) . נראה לי בס"ד שייכות לדרשא זו כאן על פי מה שכתבו התוספות בשם המדרש דחרבן בית המקדש היה טובה לבני קרח כי על ידי שטבעו השערים אחזו בהם כדי לעלות עמהם לעתיד ולכך אמרו שירה בטביעת השערים ולכן אסף שהיה מבניהם אמר מזמור על חרבן בית המקדש עד כאן. וקשא בשלמא קרח ובניו שהם עצמן עומדים בצרה גדולה לכן כשראו שצמחה להם טובה בטביעת השערים אמרו שירה אך אסף דאינו עומד בצרה זו של אבותיו איך מלאו לבו לומר 'מזמור', ו'קינה' מבעי ליה! אך התשובה לזה כי אסף היה כבוד אבותיו חביב ואהוב לו מאד ובאמת אמרו (בראשית רבה נה, ח) גדולה אהבה שמקלקלת את השורה, לכן אמר שירה גם לעת כזאת שלא היה מן הראוי לאומרה דחביבה ליה טובת אבותיו וכבודן ולכן עתה שהיה אבימי עוסק בכבוד אביו אסתייעא מלתא ודריש הכתובים של מזמור שאמרו אסף בשביל כבוד אבותיו וטובתם. ועוד נראה לי בס"ד על פי הטעם דאיתא במדרש מה שאמר אסף מזמור בחרבן בית המקדש מפני שראה טובתו יתברך עם ישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא לכלותם ואמרו במדרש על זה משל לאב עם בנו שאהב אותו עיין שם ולכן בשביל שהראה אבימי עתה אהבתו עם אביו דהוה גחין קאי ליה עד דאתער לכך זכה לדרוש במזמור זה דאסף המדבר בעד אהבה שיש בין האב הוא הקדוש ברוך הוא ובין הבן שהם ישראל.

כְּגוֹן אֲנָא, דְּעַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב. אַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא, וְאִמָּא מַזְגָא לִי, הֵיכִי אִיעָבִיד. יש להקשות למאי אצטריך למימר 'עַד דַּאֲתִינָא מִבֵּי רַב' לימא בקיצור כגון 'אֲנָא דְּאַבָּא מַדְלִי לִי כַּסָּא וְאִמָּא מַזְגָא לִי הֵיכִי אִיעָבִיד' ומה לו להודיע אם עושים לו זאת בעת שבא מבית המדרש או בשאר עתים? ונראה לי בס"ד כונתו לומר אם עושים כן בשאר עתים ודאי לא אקבל אך אני מסופק בדבר זה שהם עושים לי כן בזמן שאני בא מבית המדרש דוקא דהענין מוכיח מתוכו לאו משום יקרא דידי בלבד עבדי אלא הם מתכוונים גם כן בשביל אהבת ויקרת התורה שלמדתי בבית המדרש שהם שמחים מאד על אשר הלכתי ללמוד תורה ומכיון דמצורף עם זה אהבה ויקר וחבוב של תורה גם כן אפשר דמותר לי לקבל מהם ואמר לו אף על פי כן מאמך קבל ומאביך לא תקבל כיון דבר תורה הוא.

עֲדַיִן לֹא הִגַעְתָּ לַחֲצִי כִּבּוּד. כְּלוּם זָרְקָה אַרְנְקִי בְּפָנֶיךָ לַיָּם, וְלֹא הִכְלַמְתָּהּ. קשא איך חלקו שיעור הכבוד לחצאין ונתברר אצלם שלא הגיע בזה לחצי שיעור הכבוד? ונראה לי בס"ד כי במה שנאמר כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא) נרמז באותיות כבוד שצריך האדם לכבד אב ואם בין אם מגיע לו צער מצד הגוף שלו כמו רבי טרפון בין אם מגיע לו צער מצד הממון שלו כגון שזרקו לו ארנקי לים. והיינו כי כבוד [32] גימטריא ל"ב כמנין ב' פעמים וי [16] וכל וי הוא לשון צער כלומר בין אם עשו לו וי בגופו כמו אמו של רבי טרפון שהיתה עולה על גבו למטתה וגם לפי דברי הירושלמי שהלכה פעם אחת על כפות ידיו, בין אם עשו לו וי בממון שזרקו לו ארנקי לים. נמצא מצות הכבוד חציה על וי של הגוף וחציה על וי של ממון ולכן כאשר שבח עצמו רבי טרפון בכבוד שהיה לו בו צער הגוף דכל זמן שהיתה עולה למטה הוה גחין וסלקא עלויה אמר לו הן אמת שקיימת החצי של וי הגוף אך עדיין לא הגעת לחצי הכבוד השני שהוא וי של הממון, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?!

בָּעִינָא גַּבְרָא! נִיעַיֵּין לָךְ. אין כונתו לדחותה בשקר ח"ו אלא בקושטא קאמר שהיה רוצה לפייס אדם אחד בממון שיתרצה ליקח אשה זקנה כמוה אך אחר שאמרה לו שיהיה יפה כמוהו אמר ודאי דבר זה לא יתכן להיות כי אדם יפה כמוהו קפצי עליה אינשי בעלי ממון ובעלי יופי ואיך אפשר שיתרצה ליקח אשה זקנה?