בן יהוידע על קידושין לא.

כָּל הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה (ישעיהו סו, א) . עיין מה שכתבי בס"ד על זה במסכת ברכות דף מ"ג.

אָמַר לוֹ: רַבִּי, נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ. הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לרבי אליעזר לא שאל שאלה זו דנתגרשה? עיין שם. ונראה לי בס"ד שזה השואל לא היתה צריכה לו שאלה זו דנתגרשה אלא רק היתה צריכה לו שאלה הראשונה ושאלה זו הראשונה היה רוצה לשאול אותה מן רבי אליעזר וגם מן רבי יהושע כדי שתהיה תשובתה ברורה בידו מפי שניהם אמנם קשה בעיניו לשאול את רבי יהושע אחר שישאל מן רבי אליעזר וישיב לו תשובה דחש לכבודו של רבי אליעזר שלא יהיה נראה דאינו סומך על דבריו אלא עד שישאל מן רבי יהושע גם כן. ועל כן התחכם לשאול מן רבי יהושע עוד שאלה אחרת דנתגרשה אף על פי שלא היתה צריכה אליו כדי שיהיה נראה לעיני הרואין הא דבא לפני רבי יהושע שנתחדש לו שאלה אחרת שלא שאל אותה מן רבי אליעזר ואגב זו שאל אותו שאלה הראשונה כדי לתפוס הענין מתחילתו ואם לא נתחדש לו שאלה שנית לא היה בא לשאול מן רבי יהושע כלום, ככה נראה לעיני הרואין על ידי שאלה הזאת דנתגרשה ששאל מן רבי יהושע בלבד ועל ידי כך אין כאן חשש משום כבוד רבי אליעזר. והנה הרב פתח עינים ז"ל הביא תירוץ על קושיא הנזכר בשם המפרשים ושפיר דחה התירוץ ועוד יש לדחות דגם לדעת הטור ז"ל יש מקום לשאול היכא דעשתה תשובה דעושה השתא מעשה עמך וחייב בכבודה? מיהו נראה לי בס"ד לתרץ הקושיא על פי הקדמה של המפרשים ז"ל שהביא בפתח עינים באופן אחר והוא דלעולם יש מקום לשאלה הנזכר בין לדעת הטור בין לדעת הרמב"ם והוא כיון דגירושין מדעת שניהם ורצונם, הוא מילתא דלא שכיחה לכן זה השואל חשש פן רבי אליעזר והתלמידים שלו כששומעין השאלה יתלו בדעתם שנתגרשה משום ערות דבר דרחוק הדבר לתלות ברצון שניהם, ועל כן משום זילותא דאמו שלא יצא לה זילותא מתוך דברי שאלתו לא שאל שאלה זו דנתגרשה מן רבי אליעזר אלא שאל אותה לרבי יהושע דהוא אזיל ודאי בתר סברת בית הלל דמסתמא גם תלמידיו השומעין אזלי בתר האי שיטה דיכול לגרש אפילו הקדיחה תבשילו ולא יתלו בערות הדבר ח"ו אלא יתלו בקטטה ומריבה בעלמא דאין לחשוב על בנות ישראל מחשבה של ערוה ואיסור, וקטטות ומריבות הם דברים המצויין ושכיחי ואין יוצא מזה זילותא לאמו כיון דאין כאן דבר נוגע בערוה. ואם תאמר ישאל לרבי אליעזר גם כן שאלה זו ויפרש בדבריו שנתגרשה מרצון שניהם בלא ערות דבר, דיש לומר לא רצה השואל להרבות דברים שאין נוגעים לעיקר שאלתו דמה לו להודיע שנתגרשה מחמת קטטה דאין זה נוגע במטרת שאלתו ולכך בחר לו לשון קצר לשאול מן רבי יהושע נתגרשה מהו.

אָמַר לוֹ: מִבֵּין רִיסֵי עֵינֶיךָ נִכָּר, שֶׁבֶּן אַלְמָנָה אַתָּה. פירש רש"י ראה שנשרו ריסי עיניו מן הבכי ודן שהוא יתום מאביו מחמת שבכה עליו. ומקשים למה לא אמר לו רבי יהושע כן אחר ששאלו שאלה הראשונה דמתחילה היה רואה אותו כך דאז יאמר לו דמן ריסי עיניך ניכר דבן אלמנה אתה ואין אתה צריך דין זה לענין מעשה דהא אין אביך קיים? ונראה לי בס"ד דבתחילה אף על פי שראה שנשרו ריסי עיניו לא מצא בזה הכרח לתלות בכייתו על מיתת אביו דלעולם אביו קיים והוצרך שאלה זו לענין מעשה ומה שנשרו ריסי עיניו מן הבכיה הוא שבכה על בנו או על אשתו וכיוצא ולעולם אביו ואמו בחיים והוצרך לשאלה זו באמת. אך אחר ששאל אותו 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' נראה לו הכריח לומר שאין זה שואל הלכה למעשה דאביו אינו קיים יען כי הדין הוא אם גרש האדם את אשתו לא תדור עמו בשכונה אחת וכל שכן בבית אחד ואיך יצוייר שאביו ואמו דרים ביחד זה אצל זה במקום אחד כדי שאביו יאמר לו 'הַשְׁקֵנִי מַיִם' ואמו אומרת 'הַשְׁקֵנִי'? דבשלמא אם היה תופס סגנון הבקשות שלהם דאביו אומר לו לך למקום זה ואמו אומרת לו לך למקום אחר יש לפרש דהם אינם דרים יחד אלא כל אחד דר בחצר ואביו צוהו היום שלמחר בבוקר תלך למקום פלוני ואמו אמרה לו שילך בבוקר למקום אחר ולעולם יושבין כל אחד בחצר אחרת, וכן אם היה תופס סגנון הבקשות שאביו אמר לו תביא לי מים מן הנהר ואמו גם כן אמרה לו כך דאפשר שניהם פגעו בו בדרך וצוו אותו בכך, אבל השתא שתפס אביו אמר לו הַשְׁקֵנִי מַיִם' וכן אמו אמר לו 'הַשְׁקֵנִי' לשון זה משמע שהיו יושבין שניהם במקום אחד וכל אחד אמר לו שיביא לו מים הכד לשתותו ואיך יצוייר זה שהמגרש והמתגרשת דרים במקום אחד ובקשו כן? ואפילו אם נאמר שהיו קרואים בבית של אדם אחד לפי שעה, גם זה רחוק שאין משורת דרך ארץ לקרות ולהזמין המגרש והמתגרשת ביחד ומנהגו של עולם לא תכנס המתגרשת במקום שיושב בו המגרש ולא להפך. ולכן דן בהשערת השכל מכח שאלה זו ד'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' להכריח שלא היתה שאלה זו צריכה לו למעשה דלעולם אביו אינו קיים גם לא חשב לומר לעולם אביו קיים ומה ששאל 'נִתְגָּרְשָׁה מַהוּ' היינו דשואל אם אחר כך נתגרשה דזה אינו דודאי לא יפתח פיו לשטן וגם אין זה דרך ארץ לשאול על אמו אם תבא לידי גרושין ועל כן דן שהוא בן אלמנה שאביו אינו קיים ולכך נשרו ריסי עיניו. מיהו מהרש"א ז"ל דקדק אם דן מנשירת ריסי עיניו שהיה לו כן מחמת הבכיה מהיכן נודע לו שהוא בן אלמנה ובכה על אביו, ודילמא הוא בן אלמון ובכה על אמו עיין שם? ונראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל בגמרא דנדה (נידה לא.) הלובן שבעין הוא נעשה מצד האב וחלקו הוא והלובן הוא עומד בין ריסי העין ממש. ונראה לי דרבי יהושע צפה ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ואינו בן אלמון וכמו שצפה רבן גמליאל ברוח הקודש על אותו גוי ששמו מגבאי ואמר לו מגבאי טול גלוסקין מאלעאי ואמרו בגמרא דעירובין (עירובין סד:) שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש ששמו מגבאי, כן הכא כיון רבי יהושע ברוח הקודש שהוא בן אלמנה ומרוב ענוה לבלתי ירגישו התלמידים והחברים בשבחו שכיון ברוח הקודש שהוא בן אלמנה תלה הדבר בלובן אשר בין ריסי עיניו שהוא חלק האב ואמר שניכר לו על ידי איזה סימן שיש לו בלובן העין שאביו שממנו בא הלובן הוא אינו חי שיבינו השומעין שיש לו בלובן סימן טבעי לידע אם מולידו חי הוא אם לאו ולעולם הוא צפה כן ברוח הקודש.

הַטֵּל לָהֶן מַיִם בְּסֵפֶל, וְקַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִין. הנה מה שאמר לו 'הַטֵּל לָהֶם מַיִם בְּסֵפֶל' הכונה דיתן להם בשוה ולא יקדים לאחד מהם וכמו שכתב הרב עיון יעקב ז"ל אך מה שהוסיף לומר לו 'קַעְקֵעַ לָהֶם כְּתַרְנְגוֹלִים' צריך להבין מאי קא משמע לן בזה? ונראה לי בס"ד הכונה רמז לו שיפייסם בדברים דודאי כיון שנתגרשה כל אחד מהם יקפיד על אשר לא קידם השמוש שלו ולכן צווהו בעת שיניח המים לפניהם שהוא משוה אותם בכבוד יפייסם בדברים שיקרקר בדברי פיוס וזכר תרנגולים דאמרו רז"ל בעירובין (עירובין ק:) למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל ולזה אמר כתרנגולים שיש להם מדת הפיוס שדרכם לפייס.

דָּרַשׁ עוּלָא רָבָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה (תהלים קלח, ד) . הא דהוצרך תלמודא לסיים המקום שהיה דורש ללמדנו כי כונתו בזה ללמד מוסר לבית הנשיא שלא יגזרו גזירות על הציבור לכבודן אלא תהיה כונתם לטובת ישראל דהאדם צריך ללמוד ממדת קונו וכמו שאמרו רז"ל על פסוק אַחֲרֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ (דברים יג, ה) ומצינו שגם אומות העולם שאמרו בתחילה לכבוד עצמו דורש חזרו והודו שכל המצות צוה את ישראל בעבור טובתם ופעולתם.

אֶלָּא מִסּוֹף דְּבָרְךָ נִכָּר, שֶׁ"רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת". הקשה מהרש"א ז"ל היכן הוזכר סּוֹף דְּבָרְךָ במקרא? ונדחק בזה עיין שם. ונראה לי בס"ד דהמפרשים פירשו המאמר הנזכר בתחילה חשבו 'לִכְבוֹד עַצְמוֹ הוּא דּוֹרֵשׁ' רצונו לומר כמו צווי האדון לעבדו לעשות לו מלאכה שאין העבד נהנה כלום מן המלאכה אלא האדון ואחר ששמעו דבור של 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' (שמות כ, יא) שהוא דבר שהשכל מחייבו אף על פי שלא היה מצוה השם יתברך האדם בו הבינו שצוה האדם בו כדי שיתן לו שכר על קיומו ואז ממילא הבינו שגם מצותו בדברות ראשונות היתה כדי להטיב לאדם שיקיים ויקבל שכר עד כאן דבריהם. וידוע שכל דברים שהשכל מחייבם נקראים משפט ולזה אמר רֹאשׁ דְּבָרְךָ שהיו טועין בו שלא הבינו כונתך בו אחר כך נתאמת אצלם כוונתך בו ומהיכן נתאמת אצלם כי ראו שאמרת וגזרת על העולם גם ב'מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ' (תהלים קיט, קס) רצונו לומר דברים שהשכל מחייבם שנקראים משפט.

צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד. צריך להבין מאי 'צְאוּ' דקאמר להו ודי לומר 'רְאוּ מֶה עָשָׂה'? ונראה לי בס"ד הכונה אין אני מביא לכם הוכחה מאיש ישראל כדי שתאמרו אין זה חידוש כי ימצא בישראל חסידים שעושים מילי דחסידותא עשר ידות על חיובם וכי כולי עלמא להוו חסידים?! לכן אמר לו 'צְאוּ' לחוץ להתבונן באומה אחרת שהיא חוץ לאומה שלנו 'וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ' כלומר שמו מורה שיש לו מדה טובה שצריך כל אדם להיות דומה לו בה ודמה לשון דמיון.

לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ. מה שפרע לו שכרו בפרה אדומה ולא פרע לו שירויח כל זה הריוח באופן אחר מכמה טעמים האחד שבזה ניכר הדבר הזה אצלו יותר ולא יתלה בטבע והשני כדי לזכות את ישראל שיקנו הפרה בדמים מרובים ונמצא מוציאין בעבור המצוה ממון הרבה שבזה יגדל זכותם והשלישי כדי שהם ירגישו ויקחו קל וחומר לעצמם וכאשר אמרו חכמים אחר כך וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה כָּךְ! מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! והרביעי הוא עשה מצות הכבוד בדבר שהיה נצרך להקדש פרע לו השכר בדבר שהוא צורך הקדש כי פרה אדומה מאוצר ההקדש ניקנית. ועוד נראה לי בס"ד דאמרו בפסיקתא שיש שני סימנים לפרה אדומה לידע שלא נתנו עליה עול האחד בעינים שלה שאם נתנו עליה עול לא יהיו שוים זה בזה והשני בשערות שיש לה מעת לידה ב' שערות בצוארה זקופות ואם נתנו עליה עול יהיו כפופים עיין שם. ולכן פרע לו שכרו בפרה אדומה שסימן כשרותה הוא בעינים לרמוז שבזה הכבוד שעשה לאביו בתחלה יהיה הוא לעינים לישראל כלומר יקחו ממנו קל וחומר וכמו שאמרו רז"ל על מה שאמר משה רבינו ע"ה ליתרו 'וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם' (במדבר י, לא) ורמזו לו בסימן השערות שלה שהם זקופים שזה הממון שדומה לשערות שלוקח בשכר המצוה יהיה זקוף וקיים אצלו ולא יאבד מידו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם שניתן לו שכרו בפרה אדומה כדי שיצא מזה סניגורייא על ישראל כי הוא בזבז ממון בעבור מצות כבוד אב שהשכל מחייבה וישראל בזבזו ממון רב הזה בעבור פרה אדומה שהיא מצוה חוקית שאין השכל מחייבה ואומות העולם מונין את ישראל עליה לומר מה מצוה זו ומה טעם יש בה עד כאן דבריו נר"ו.

מַאן דְּאָמַר לִי, דְּאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, עָבִידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנָן. קשה והלא מעיקרא היו אומרים לו דאין הלכה כרבי יהודה דלכך נדר אם יאמרו לו הלכה כרבי יהודה יעשה יום טוב? ונראה לי בס"ד כי הוא היה רוצה בתחלה ובסוף שיאמרו לו שמועה מפי רבנן קמאי דאז יסמוך על השמועה בלתי ספק ולכן מקודם יש אומרים הלכה כרבי יהודה ויש אומרים אין הלכה כרבי יהודה אך בין אלו ובין אלו לאו בני סמכא נינהו ולכן תחילה נדר אם יאמרו לו מפי רבנן קמאי בני סמכא דהלכה כרבי יהודה עביד יומא טבא ואחר ששמע להא דרבי חנינא נדר להפך אם יאמרו לו מפי רבנן קמאי דהם בני סמכא דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא.