בן יהוידע על גיטין נה

אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם (משלי כח, יד) . הקשה הרב עיון יעקב ז"ל קמצא לא עביד מידי והוה ליה למימר 'אַבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם'? עיין שם. ונראה לי דכל מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא הדבר על שמו והכא קים ליה לתלמודא בעת שבא בר קמצא היה קמצא אהובו של בעל הבית יושב והיה בידו למנעו מן הדבר הזה שלא יוציאנו לבר קמצא מביתו וכיון דלא מנעו גם הוא נעשה שותף בנזק אשר נסתבב מחמת דבר זה. ולפי דברי מהרש"א ז"ל שהיו אב ובנו אם כן קמצא ודאי היה יודע שיש שנאה ומריבה בין בעל הבית ובין בנו בר קמצא והיה חייב לעשות שלום ביניהם מעיקרא וכיון דלא עשה שלום ביניהם נסתבב דבר זה ולכן נקרא על שמו גם כן. והנה בודאי הא דלא פירש רש"י ז"ל כפירוש מהרש"א שהיו אב ובנו היינו משום דאי הוה הכי הוה ליה למימר 'אקמצא ובריה חרוב ירושלים'. ועוד נראה לי בס"ד כונת הש"ס במה שאמרו אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא היינו רוצה לומר בשביל שלא דקדק השומע להבין ולשים לבו בשינוי שיש בין תיבת קַמְצָא ובין תיבת בַּר קַמְצָא נסתבב חרבן ירושלים וכונת בעל המאמר בזה ללמדינו שצריך האדם לדקדק בלשונו היטב כמו שאמרו חכמים (משנה אבות א, יא) הזהרו בדבריכם וכן השומע גם כן צריך לתת לב על הדברים שישמע כי לפעמים בשביל תיבה קטנה שלא שם לבו עליה יצא מזה חרבן דתא חזי בשביל הפרש קטן שיש בין מאמר קמצא לבין מאמר בר קמצא שלא דקדק השומע היטב חרבה ירושלים.