בן יהוידע על חולין צא.

כְּתַלְמִיד חָכָם נִדְמֶה לוֹ (בראשית לב, כו) . פירוש נדמה לו אחד מתלמידי חכמים שהיה לומד עמהם תורה במדרש שם ועבר והטעם נראה לי בס"ד בזה כי מן השמים נעשה זה הדמיון לשר של עשו לרמוז שיעקב זוכה בעולם הזה מחמת שהוא תלמיד חכם שהעולם מתקיים על ידו והוה ליה כדין מציל מזוטו של ים שזוכה בה משורת הדין אף על פי שחלקו העולמות מן הבטן ויעקב לקח עולם הבא ועשו עולם הזה. ורבנן אמרי ' מֵאֲחוֹרֵיהּ אָתָא ' נראה דהלך כפי דרכו ומהלכו למעלה שהקליפה עומדת אחורי הקדושה. גם נראה לי בס"ד לרמוז בזה כי אחורי אותיות 'יעקב' הם 'טסצא' [160] כמנין קין [160] וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי יעקב אבינו ע"ה היה הבל ועשיו קין ולכך רצה להרגו כאשר הרגו בראשנה בגלגול ראשון ולזה אמר על שר עשו מאחורי דיעקב אתא עליו להרגו רצונו לומר מצד קין.

מְלַמֵּד שֶׁהֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד. כְּתִיב הָכָא: "בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ" (נחום א, ג) . במאמר זה יש סוד עמוק ואינו כפשוטו דידוע שהסטרא אחרא נקרא ' אָבָק ' בסוד קב חרובין שלהם ויש אבק מצד הקדושה וכל אחד עוסק בשלו כי זה לעומת זה עשה האלקים והנה יעקב אבינו ע"ה עלה בכוח אבק הקדוש להתגבר ולהתאחז בשרשו בקדושה למעלה וזה השר גם כן עלה באבק שלו להתגבר בשרשו בקליפה למעלה וסוף דבר גבר ישראל והדברים עמוקים ואין אנחנו יכולים להשיגם כראוי ומי יוכל לדעת ומי יוכל לשער הבירור הגדול והתיקון הנשגב אשר עשה יעקב אבינו ע"ה אותה הלילה באבק הקדוש אשר כיון ועסק בו על ידי היחודים שלו! וכבר ידוע שעולם הבריאה הוא נקרא 'כִּסֵּא הַכָּבוֹד' וידוע ששם היא תכלית שליטת ואחיזת הקליפות ולמעלה מזה כתיב לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה, ה) והנה יעקב אבינו ע"ה רדף את אויבו בכוחו הקדוש עד מקום תכלית אחיזתו ונצחו ולזה אמר 'הֶעֱלוּ אָבָק בְּרַגְלֵיהֶם עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד' ויחס העליה ברגלים כי נצח והוד נקראים רגלים וכל אחד נוטה בשלו והבן. ואם תרצה לדעת מעלת התיקון והבירור שעשה יעקב אבינו ע"ה בזה לך נא ראה מה שאמר רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה ג, ו) במדרש שיר השירים בפסוק מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל (שיר השירים ג, ו) רכולותיו של יעקב לא היתה אלא מאותו אבק שתחת רגליו רבי יודן אומר כל הרוכלות שישראל עושין ומצליחין בעולם הזה בזכות אותו האבק של יעקב אבינו רבי עזריה אומר כל מלחמות שישראל עושין ומצליחין בזכות האבק של יעקב אבינו רבי ברכיה ורבי סימון בשם רבי אבהו אותו האבק יטלו הקדוש ברוך הוא ונתנו תחת כסא הכבוד שלו עיין שם. לכן הבט וראה כמה סוד נשגב יש באותו אבק והכל הוא ענין תיקון ובירור. ונראה לרמוז 'אָבָק' ראשי תיבות ' א ורה ב רכה ק דושה' גם 'אָבָק' [103] גימטריא חֶסֶד אֵ־ל [103] ולכן קודם מלחמתו עם שר עשו אמר הכתוב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה עַל פָּנָיו וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה הַהוּא בַּמַּחֲנֶה (בראשית לב, כב) מִּנְחָה [103] גימטריא 'אָבָק' מַּחֲנֶה [103] גימטריא 'אָבָק' שעשה לו הכנה באבק הקדוש קודם שנלחם עם שר עשו וגבר ישראל. ועיין בספר הלקוטים בפסוק וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, כה) דרוש א' לתלמידי רבינו האר"י ז"ל מה שאמר בענין האבק הנזכר.

"דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב", זֶה גִּיד הַנָּשֶׁה. "וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל", שֶׁפָּשַׁט אִסּוּרוֹ בְּכָל יִשְׂרָאֵל (נחום א, ג) (ישעיה ט, ז) (בראשית לב, כו) . נראה לי בס"ד דידוע שתקע כף יריכו בשביל שלקח שתי אחיות אך הראשנה היתה לאה אין לו קטרוג מצידה ורק הקטרוג הוא מצד רחל נמצא מחמת נשואי רחל נשה הגיד ממקומו ועלה. ונראה לי לכך נקרא ' גִּיד הַנָּשֶׁה ' כי 'הַנָּשֶׁה' [360] גימטריא 'נד אשה' [360] רצונו לומר נד בעבור אשה וידוע דרחל היא כנגד שם יעקב ולאה כנגד שם ישראל וזהו שנאמר 'דָּבָר שָׁלַח הֳ' בְּיַעֲקֹב' זה גיד הנשה שנעשה כך בשביל נשואי רחל שהיא כנגד שם יעקב ועם כל זה פשט איסורו בכל ישראל רצונו לומר גם בבני לאה שהיא כנגד שם ישראל ולא בבני רחל בלבד.

כְּמַאן דְּאָמַר: גִּיד הַנָּשֶׁה נֶאֱסַר לִבְנֵי נֹחַ (בראשית לב, כו) . הקשו התוספות מהיכא משמע דנאסר דאם בשביל שצוה על גיד הנשה והלא גם על השחיטה צוה ולא נאסרה לבני נח? ונראה לי בס"ד דהוה ליה למימר 'והכן' בלבד ולא לימא ליה 'על השחיטה' כי באומרו 'והכן' הכל משמע שיכין כל הכנה הצריכה הן שחיטה הן גיד הנשה וכיון דפרט את שניהם שמע מינה דלא דמיין להדדי שזה חייבין בו וזו אין חייבים בה.

שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר עַל פַּכִּין קְטַנִּים (בראשית לב, כו) . פירש עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה בספרו הבהיר מדרש אליהו (דף צה) וזה לשונו ידוע כי מנ"ץ מן מנצפ"ך נמתקו בסוד המ"ן [מיין נוקבין] כנזכר בדרוש ראש השנה ונשאר פ"ך שלא נמתקו וכן אמרו חזר על פכים קטנים וקרא אותם קטנים שהם בחינת מלכות דמלכות כדי להמתיקם עד כאן לשונו ודחפ"ח [וְדִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן] .

מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁחָבִיב עֲלֵיהֶם מָמוֹנָם יוֹתֵר מִגּוּפָן. וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶם בַּגָּזֵל (בראשית לב, כה) . נראה לי בס"ד הכונה שהם מחמירין על עצמן שלא לגזול אפילו דבר מועט דלא קפידי אינשי עליה כגון ליקח קיסם מן אגודה של עצים וכיוצא בזה כי נחשב אצלם דבר זה לגזל ולכן הם מייקרים ממונם בביתם שלא לאבד אפילו דבר מועט כהא דחזר על פכים קטנים שאין נחשבים לכלום לפי עושרו כדי ללמד את בניו ובני ביתו שלא יזלזלו בגזל שהוא דבר מועט דלא קפדי אינשי עליה בראותם שהממון חשוב אצל בעליו דאפילו שהוא עשיר גדול סיכן עצמו לחזור לבדו להביא פכין קטנים דאין חשובין כלום לפי עשרו ולכן גם הם יהיו נזהרים בגזל אפילו בדבר מועט ליקח קסם מאגודה של עצים ולא יהיו מורין היתר לומר אין זה חשוב אצל בעליו כלום.

מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה. קשא איך נעלם דבר זה מן יעקב אבינו ע"ה ויצא יחידי בלילה? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דברכות (ברכות מג:) ירח חשיב כשנים ועם האדם ההולך נעשו שלשה דאין נראין ואין מזיקין עיין שם וידוע דאותה הלילה היתה ליל ט"ו בניסן וכמו שאמר הפייטן בהגדה של פסח ואם כן הלבנה זורחת כל הלילה לכן יצא יחידי ולא חש אך נראה דאחר שיצא מוכרח לומר שנעשה ענן ונתכסית הלבנה ונשאר לבדו ואז וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (בראשית כב, ג) . ברם הא קשיא אמאי לא יליף רבי יצחק מקרא של וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם (בראשית יט, כז) דיליף מיניה רבי אבהו דהוא קדים להאי קרא של 'וַיֵּאָבֵק'? ונראה לי דהתם הוו תלתא בהדיה שהם יצחק ושני נעריו ואם כן יש לומר דחש בשביל פחתים ולא יצא בלילה ולאו בשביל מזיקין ולכן לא ילפינן מזה דאל יצא יחידי בלילה בשביל מזיקין, אך רבי אבהו גמיר מיניה משום דכתיב 'וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ' אם כן משמע שבתחלה לא היה בדעתו ליקח את שני נעריו אלא רק את יצחק דאם מתחלה דעתו ליקח שני נעריו למה חבש את חמורו בידו היה לו לומר לשני נעריו לחבוש לו את החמור? אלא ודאי מתחלה לא היה בדעתו שיקח אותם והיו ישינים ולכך לא הקיצם לחבוש חמורו וכיון דהיו שנים הוא ויצחק ולא הוו תלתא לכך המתין עד הבוקר משום מזיקין כי שנים חשיבי כאחד במזיקין שנראין אף על פי שאין מזיקין יש לחוש להם.

רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: מֵהָכָא "הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים" (רות ג, ב) . נראה לי בס"ד דמפיק לה ממה שהוצרכה לפרש שהוא זורה גורן השעורים בלילה והיינו כי אמרה לה שתלך ותשכב מרגלותיו ואיך יתכן כיון דודאי ישינים עמו בני אדם ולא ישן לבדו? אך הסבירה לה שהוא זרה גורן בזו הלילה וכיון דזורה בלילה מוכרח שיש אותה לילה אור הלבנה כי אין זורין בחושך וכיון דאיכא אור הלבנה הוא ישן לבדו דאינו חושש למזיקין מפני דאור הלבנה חשיב כשנים ועמו הוי שלשה ואין נראין ואין מזיקין, וכיון דהוצרכה לפרש לה דבר זה לשכך דעתה שתדע שהוא ישן לבדו בזאת הלילה שבה אור הלבנה שמע מינה דאי לאו הכי לא היה ישן לבדו יחידי והליכה ושינה חדא כמו שחוששין בזה חוששין בזה. ובפירוש רש"י ז"ל יש להעיר מה הכרח יש בזה, וכי בועז לבדו שם? והלא יש לו משרתים וקוצרים אפשר שיחזור לביתו ויוליך עמו שלשה וארבעה בני אדם? ויש ליישב בדוחק.