בן יהוידע על חולין צא:

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאִטְלִיז שֶׁל אִימָאוֹס. נראה לי בס"ד טעם ששאל זו מהם אותו עת והוא כי כתוב בספר הלקוטים בשם רבינו האר"י ז"ל הטעם שהוצרך יעקב אבינו ע"ה לחזור על פכים קטנים כי הצדיקים חביב עליהם ממונם להיותו נשפע מלמעלה אין ראוי למאוס בו אפילו שהוא דבר מועט ואם יחוס על ממונו הוא מכבד את השם יתברך שהשפיע לו הממון ההוא ולכן אם לא היה חוזר בעבור פכים קטנים נראה כאלו מזלזל בשפע שנשפע לו מלמעלה ולכך צריך לחזור אחריו עיין שם. והנה עדיין תקשי למה חזר הוא בעצמו, היה לו לשלוח עבדיו להביאם? אלא מוכרח לומר כיון דחשב חזרה זו להביא הפכין היא מצוה שבזה הוא מכבד השפע שנתן לו הקדוש ברוך הוא לכן חזר הוא בעצמו כי מצוה בו יותר מבשלוחו ועתה ראה רבי עקיבה שרבן גמליאל שהוא נשיא הלך בעצמו לאיטלז של אמאום לקנות בהמה למשתה בנו שהוא צורך מצוה ואף על גב דהיה לו לשלוח משרתיו עשה כאשר עשה יעקב אבינו ע"ה דאמר מצוה בו יותר מבשלוחוף וכיון דראה שעשו מעשה יעקב אבינו ע"ה וסברתו שעשה באותו הלילה לכן נזכר לשאול מהם שאלה זו השייכה לאותה הלילה שחזר יעקב אבינו ע"ה על פכים ונסתבב מזה שתקע כף יריכו דעליה קאמר קרא וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ (בראשית לב, לב) .

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ, זָרְחָה בַּעֲבוּרוֹ (בראשית לב, לב) . הקשה הרב פתח עינים ז"ל מאי שיאטיה דרבי יצחק, הוה ליה למימר דרבן גמליאל ורבי יהושע השיבו לו כך? עיין שם. ונראה לי בס"ד דרבן גמליאל ורבי יהושע השיבו לו בקיצור 'שֶׁמֶשׁ שֶׁבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ זָרְחָה לוֹ בַּעֲבוּרוֹ' ורבי יצחק זכר דבריהם הנזכר בהרחבת ביאור לפרש כונתם אימתי באה והיכן היה זה ולכן תלמודא הזכיר תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע על שם רבי יצחק וכונתו לומר דרבי יצחק אומר כך השיבו רבן גמליאל ורבי יהושע וכך היא כונתם ואם היה זוכר תלמודא תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע כאשר השיבו בקיצור ואחר כך היה מביא דברי רבי יצחק לפרש כונתם היה מצטרך מסדר הש"ס להאריך שהיה צריך לשאל ' שֶׁמֶשׁ הַבָּאָה בַּעֲבוּרוֹ מַאי?' וישיב כָּךְ אָמַר רַבִּי יִצְחָק דִּכְתִיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב וכו' ולכן כדי שלא להאריך עשה התשובה מתחלתה על שם רבי יצחק שזכר תשובת רבן גמליאל ורבי יהושע בהרחבת ביאור.

אֶפְשָׁר עָבַרְתִּי עַל מָקוֹם שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ אֲבוֹתַי, וַאֲנִי לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי בּוֹ? (בראשית כח, י) . כתב הרב פתח עינים ז"ל בשם אחד קדוש דקיימא לן על לשון ' אֶפְשָׁר ' מה מסתפק בכך, והלא ודאי כי מטא לחרן עבר על מקום אבותיו ולא התפלל? ותרץ דבקפיצה זו שבא לחרן אפשר אחת משתים והיינו שבא מלאך ונשאו והביאו לחרן מהלך שמונה־עשרה יום בשעה אחת או חרן נעקר ממקומו ובא אצלו עיין שם. ואחר המחילה רבה זה דוחק עצום מאד איך סלקא דעתיה להסתפק שמא חרן נעקר ובא אצלו, דלמה יעשה הקדוש ברוך הוא נס כפול על מגן? כי ודאי אין רצונו יתברך שתשאר חרן בבאר שבע אלא מוכרח שתחזור חרן למקומה גם כן בנס, ומוכרח לומר שהוא הלך בשעה אחת בדרך נס. ונראה לי בס"ד הספק שלו היה בכך כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותינו ז"ל במאמר פסיעותיו של אברהם אבינו שלשה מילין שיש מין קפיצה שהאדם רוכב על ענן ומוליכו למקום שירצה וכאשר היה עושה שלמה המלך ע"ה כשהיה הולך להרי חושך וזה הוא פורח באויר למעלה למעלה לכך כאשר היה הולך היה מחשיך אור השמש על הארץ וכנזכר בזוהר הקדוש ויש מין קפיצה שהיא ברגליו של אדם שהולך בהם על הארץ ומתרחבים פסיעותיו וקפיצה זו נזכרה בתיקונים (דף קו) עובדא הוה בחד מאינון בעלי קבין דחמו ליה דהוה רהיט כמו כוכבא דשרביטא עד כאן דבריו עיין שם. ולכן נסתפק יעקב אבינו ע"ה אם הקפיצה שנעשה לו בנס היה לו שנשאו הענן למעלה למעלה אם כן לא דרכו רגליו על מקום אבותיו כי היה נשוי באויר העליון או שמא דרסו רגליו על מקום אבותיו דהוה ליה כמו קפיצה השנית של בעלי קבין והוא מחמת שהיה טרוד בכונות ויחודים לא ידע ולא הרגיש איך היה לו. אי נמי נסתפק אם הקפיצה היתה בעברו על ההר שהתפללו בו אבותיו דנמצא עובר על אותו מקום או היתה בדרך אחר במקום אחר מצדדי ההר ולא עבר על ההר שהתפללו בו אבותיו ממש.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי וְיִפָּטֵר בְּלֹא לִינָה? (בראשית כח, י) . קשה מה הנאה היה לאותו צדיק באותה לינה והלא ישן על הארץ והאבן שם מראשותיו ואפילו מחצלת לא היה לו תחתיו, וכי על לינה זו דרך להזמין את האהוב? ונראה לי בס"ד דידוע שיעקב אבינו ע"ה התפלל שם תפילת ערבית והיא תפלה הראשונה שתיקנה יעקב אבינו ע"ה בסוד תיקון מדת לילה אך התפלל אותה לפי סברת רבי יהודא דהא מוכרח לומר שהיה עדיין שמש על הארץ אחר שהתפלל ורצה הקדוש ברוך הוא שיעשה גם תיקון קריאת שמע של ערבית בעונתה שהיא לצורך תפלת ערבית באותו מקום להשלים תיקון מדת לילה וגם עוד להשלים תיקון מדת לילה בשינה כי השינה היא גם כן לצורך תיקון מדת לילה ולזה אמר 'צַדִּיק זֶה בָּא לְבֵית מְלוֹנִי' לתקן שם מדת לילה 'וְיִפָּטֵר בְּלֹא שֵׁינָה' שבה משלים תיקון מדת לילה כי כיון שהתחיל במקום זה ישלים גם כן במקום זה.

מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כָּל אוֹתָן אֲבָנִים לְמָקוֹם אֶחָד (בראשית כח, יא) . כתב הגאון חיד"א ז"ל במראית העין דרגילי בעלי המפרשים ז"ל במקום שאומר הש"ס מְלַמֵּד וכו' למצוא איזה דין עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע דאין להנות ממעשה נסים אך בדבר זה של מעשה נסים יש עניינים חלוקים דהיינו יש נס נעשה כמעשה דרבי אליעזר איש ברתותא שנתמלא האוצר כולו חיטים שגוף החטים נתהוו ונעשו בנס והנהנה מהם נהנה מגוף הנס ממש ויש שבאו חיטים ממקום אחר למקום זה בדרך נס והנהנה מהם אינו נהנה מגוף הנס שגוף החיטים לא נעשה בנס ורק באו לכאן בדרך נס ובזה יש להסתפק אם גם בכהאי גונא אמרינן אין נהנין מן מעשה נסים? ונפשט דין זה מהאי עובדא דיעקב אבינו ע"ה שנהנה מגוף האבן אשר שם מראשתיו אך האבן הזה מתחלה היה שתים־עשרה אבנים ועל ידי נס נתקבצו ונתחברו זה בזה ונעשו אבן אחת נמצא גוף האבנים לא נעשו בנס ורק נתחברו זה בזה בדרך נס וכיון דחזינן שיעקב אבינו ע"ה שכב עליהם ולא חש להא דאין נהנין ממעשה נסים שמע מינה בכהאי גונא ליתיה להאי דינא ושרי. אי נמי נראה לי בס"ד דנפקא מינה לענין דינא כי יש להסתפק בזה הדין דקיימא לן אין נהנין ממעשה נסים היינו דוקא בדבר אכילה ושתיה אתמר דגוף הדבר שנעשה הנס יורד לבטנו ונהנה ממנו אבל ברכה שיש בו הנאה חיצונית כגון כר לישב עליו וטלית להתכסות בו שאין ההנאה יורדת חדרי בטנו לית לן בה או דלמא לא שנא ומהאי עובדא דיעקב אבינו ע"ה שנעשו כל האבנים בנס לאבן אחת ונהנה מהם בשכבו שם שמע מינה כל כהאי גוונא לית לן בה.

כַּמָּה רָחְבּוֹ שֶׁל סֻלָּם? שְׁמוֹנַת אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת (בראשית כח, יב) . נראה לי בס"ד שיעור זה היה עומד בהר המוריה בנס על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא צט.) ארון וכרובים אינן מן המדה אלא בנס עומדין וכיוצא בזה פרשתי על גן עדן התחתון אשר בארץ הלזו שעומד בארץ בנס שאינו לוקח ממדת הארץ כלום ולכן אמרו רבותינו ז"ל (תענית י.) עולם הזה אחד מששים בגן עדן וכן הענין בסולם זה.

מְלַמֵּד שֶׁקִפְּלָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָהּ תַּחַת יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁתְּהֵא נוֹחָה לִכָּבֵשׁ לְבָנָיו (בראשית כח, יג) . נראה לי בס"ד כי ידוע שהשם יתברך אמר לאברהם אבינו קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ (בראשית יג, יז) כדי לקנותה בחזקה והוא לא הלך לארכה ולרחבה והוא לא הלך בשתיהם אלא באחת מהם ואז למאן דאמר וא"ו לחלק קנה אותה ולמאן דאמר וא"ו להוסיף לא קנה ולכך הוצרך לקפל את כל ארץ ישראל תחתיו כדי לקנותה בחזקה. ובזה יובן בס"ד הכלל שכתב הגאון חיד"א ז"ל דכל מקום שאומרים 'מְלַמֵּד' איכא נפקותא לענין דין וכן כאן למדנו דין דאמרינן וא"ו להוסיף מדהוצרך לקפל כל ארץ ישראל תחתיו דאי וא"ו לחלק קנה אותה אברהם אבינו ע"ה מעיקרא בחזקה ולמאי הוצרך לקפלה תחתיו של יעקב אבינו ע"ה. ודע כי מה שאמר שקפלה לארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו ע"ה קאי על צל הרוחני הפרוס עליה שהוא דוגמת נפש שלה שנותן לה כח וחיות שאין לך דבר בנבראים שאין עליו צל קדוש שנותן לו חיות והוא העיקר אבל לעולם גוף הארץ אינו זז ממקומו.

אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי־אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, כְּאָדָם שֶׁמֵּנִיף עַל בְּנוֹ . פירוש כיון דאמר נִצָּב עָלָיו (בראשית כח, יג) מן תיבת 'עָלָיו' משמע שהיה אור השכינה שומר אותו בקירוב ואינו רחוק ממנו כאדם שמניף על בנו שמקרב ההנפה אצל בנו ואינו עומד מרחוק ומניף כי לא יגיע לו רוח ההנפה וכן כאן היה אור השכינה החופף עליו לשמרו קרוב אצלו ויליף לה מתיבת 'עָלָיו' דמשמע סמוך ואף על גב דאפשר לשמרו מרחוק שמרו בקרוב מרוב חביבותיה וכמו שאומרים ומאהבתך שאהבת אותו.

מַלְאָךְ אֲנִי, וּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה עַד עַכְשָׁיו (בראשית כח, א) . קשא אם הוא שר עשו מה שייכים דברים אלו גביה? ודוחק לומר שכיזב לו. ונראה דהוא כיון בלבו בדברים אלו על ענין אחר ואינם כפשטן ורצה להטעות את יעקב אבינו ע"ה שיבינם כפשטן אך כונתו הוא כי עתה נפל בסכנה שנתגשם וירד למטה וגבר עליו יעקב אבינו ע"ה להזיקו ולאבדו ועל כן בדין הוא כאשר ינצל מידו צריך לעלות לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא על הנס הזה כדין חולה ואסור שצריכים לברך ברכת הגומל כשיצאו מן הצרה ואמר שהוא מיום שנברא לא נפל בצרה כזאת שצריך לומר שירה בהצלתו על כן עזבני כדי לומר שירה על הצלתי וחשב באלה הדברים שיטעה בהם את יעקב אבינו ע"ה שיחשוב שהוא מלאך קדוש והוא מן מלאכים המשוררים.

מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל, אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם (בראשית כח, א) . עיין ביאור זה בתוספות ומהרש"א. ונראה לי בס"ד הכונה דכאן קאמר 'מִיּוֹם שֶׁנִּבְרֵאתִי לֹא הִגִּיעַ זְמַנִּי לוֹמַר שִׁירָה אֶלָּא עַד עַכְשָׁיו' שמע מינה דמלאכים המשוררים למעלה אין אומרים שירותיהם בקבע בכל יום ולזה אמר 'מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב' דמשמע מיניה הכי דהא אמר 'שְׁלֹשָׁה כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם' משמע דוקא שלשה כיתות אלו אומרים שירה בכל יום אבל שאר מלאכים המשוררים אין אומרים שירה בכל יום אם כן שמע מינה דאיכא מלאכים שאומרים שירה אך אין להם רשות בכל יום ולא דמי לישראל שכולם חייבין להתפלל בכל יום אין נקי.

אֶלָּא אַחַת אוֹמֶרֶת: 'קָדוֹשׁ', וְאַחַת אוֹמֶרֶת: 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' (בראשית כח, א) . נראה לי לא בא לשבש הלשון דנקיט 'רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב' אלא לשון רב חננאל אמר רב כדקאי קאי ורק בא לפרש דבריו של רב חננאל אמר רב לומר דרב חננאל לא נקיט בלשונו אלא רק התוספת שמוסיפה השניה על הראשונה והשלישית על השניה. ונמצא לפי זה גריעי מישראל בתרתי חדא דאין זוכרים השם אלא אחר שלש תיבת והשניה דאפילו שבח הקדושה בעצמה אין רשאין לשלשו לאומרו משולש בשלימות אלא רק בתר דאתייהיב רשותא לשנית לומר קדוש כפול שאז הם אומרים קדוש משולש ולהכי בתר דאתייהיב רשותא לשלישית להזכיר את השם אחר שלש תיבות אתיהיב רשותא להבאים אחריהם להזכיר את השם אחר שתי תיבות שאומרים 'בָּרוּךְ כְּבוֹד הֳ' מִמְּקוֹמוֹ' (יחזקאל ג, יב) אבל לא אתייהיב רשותא שתבא כת אחרת אחריהם של אלו להזכיר את השם אחר תיבה אחת מאחר דאתייהיב רשותא להזכיר אחר שתי תיבות והיינו טעמא משום דישראל בפסוק היחוד שלהם אין מזכירין את השם אחר תיבה אחת אלא אחר שתי תיבות מיהו ראה תראה גבי ישראל כשבאים להזכיר סדר קדושה שניתנה למלאכים הנה הם אחר שאומרים השם בפסוק 'קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ' (ישעיה ו, ג) אחר שלש תיבות מזכירים בפסוק 'בָּרוּךְ כְּבוֹד הֳ' מִמְּקוֹמוֹ' אחר שתי תיבות ואחר שמזכירים בפסוק זה את השם אחר שתי תיבות מזכירים אחריו את השם בפסוק 'יִמְלֹךְ הֳ' לְעוֹלָם אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן' (תהלים קמו, י) אחר תיבה אחת ובזה תדע ותבין חבתן של ישראל אצל הקדוש ברוך הוא. אמנם יש לדקדק במאמר זה מאחר שכת הראשון וכת השניה אין מזכירין את השם מאי אהני קדושה שעושין שאומרים 'קָדוֹשׁ' בסתם ואין מפרשין למי מקדישין? ונראה לי בס"ד כיון שהמלאכים אין ביניהם שנאה ולא קנאה אלא כולם עומדים באהבה ואחדות לכן הזכרת השם שמזכירין כת השלישית חשיב כאלו הזכירו גם כת הראשון וכת השניה את השם כי נחשבים כל שלשה הכתות גוף אחד ממש ועל כן סידרו אנשי כנסת הגדולה בקדושת יוצר לומר תחלה כֻּלָּם אֲהוּבִים וכו' וכן אמרו כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים בְּאַהֲבָה וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, 'כְּאֶחָד' דייקא 'בְּאַהֲבָה' דייקא.

וְיִשְׂרָאֵל מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אַחַר שְׁתֵּי תֵּבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה'" וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין מַזְכִּירִין אֶת הַשֵּׁם אֶלָּא לְאַחַר שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת (דברים ו, ד) (ישעיה ו, ג) . נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מה שאמר רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה אחר מחצב הספירות הוא מחצב הנשמות של ישראל ואחריו מחצב המלאכים בסוד הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה (ישעיה לג, ז) ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים כט, ט) נמצא מחצב הנשמות של ישראל גדול ממחצב המלאכים מדרגה אחת ועל כן גם בזה יתעלו ישראל על המלאכים מדרגה אחת שישראל מזכירים השם אחר שתי תיבות והמלאכים אחר שלש תיבות. ולכאורה יש להקשות למה לא הביא שבח שלש־עשרה מידות שמזכירן את השם בתחלה שהוא הֳ' הֳ' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' (שמות לד, ו) וכן בעניית ברכו שמזכירין את השם אחר תיבה אחת שהוא 'בָּרוּךְ הֳ' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד'? ונראה לי בס"ד אמירת שלש־עשרה מידות ועניית ברכו, אינה חיוב מן התורה אלא הוא תקנת חכמינו ז"ל על כן אין הוכחה מזה לכבודן של ישראל אבל פסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (דברים ו, ד) אמירתו חיוב מן התורה גם בפסוק זה יהיה יחוד חו"ב [חכמה ובינה] עלאין שזהו הטעם גודל חומר קריאת שמע מהתפלה וזה הטעם שהיה רשב"י דתורתו אמנותו פוסק מדברי תורה לומר פסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' ואינו פוסק לתפלה וכנזכר בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל ולכן כיון שפסוק זה אמירתו חיוב מן התורה על כל איש ישראל וגם יש בו המשכת מוחין לכן נקיט פסוק זה שבו ניכרת מעלתם ואין ראיה למעלתם משאר פסוקים של שבח.