בן יהוידע על חולין פט.

מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל הַצִּבְעוֹנִין? מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם. נמצא התכלת קשור בארבעה דמיונים ולכן מניחים חוט תכלת בארבע כנפות ולא סגי בחד כנף כדי לרמוז מה שנבחר התכלת הוא בעבור דמיון הרביעי שהוא 'כִסֵּא הַכָּבוֹד' שמשם חצובות נשמות ישראל ומשם ניתנה תורה שהוא עולם הבריאה שהוא סוד בינה ולכן אצל ישראל פועלת הראיה שלו לזכור מצות התורה כולה וראשי תיבות ד' דמיונות אלו אריך [ אֶ בֶן סַפִּיר, רָ קִיעַ, יָּ ם, כִּ סֵּא הַכָּבוֹד] לשון ארוכה ומרפא.

קָשֶׁה גֶּזֶל הַנֶּאֱכָל, שֶׁאֲפִלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָן יְכוֹלִין לְהַחֲזִירוֹ. קשא אם גזלו איך קרי להו 'צַדִּיקִים גְּמוּרִים' דאין קורין צדיק גמור אלא למי שלא חטא כלל, דאם חטא ושב בתשובה נקרא 'בַּעַל תְּשׁוּבָה' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד? ועוד אם גזל ואכלו ואינו רוצה להחזירו הרי זה רשע וכי יש הפרש בהשבת הגזלה בין אכלה ללא אכלה? ונראה לי בס"ד הכונה שאם האב גזל ואכלו הנה אף על פי שהאב לא הוריש כלום לבנו אם הבן הוא חסיד וצדיק גמור צריך לשלם הגזלה שגזל אביו מחמת כבוד אביו דחייב לכבדו במותו, אך עם כל זה קשה דבר זה לבן לעשותו מפני שהוא גזל הנאכל שכבר אכלו אביו ולא נשאר ממנו כלום בעין והוא עושה התנצלות לפטור עצמו מכבוד זה שחייב לכבד את אביו ממידת חסידות ולמד זה מפסוק 'רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים' </b > (בראשית יד, כד) דאף על גב שהוא לא אכל עם כל זה לפי סברתו לחשוב ביזה זו אסורה עליו כגזל ראוי שישלם בעד נעריו במה שאכלו מדין חסידות כי נעריו המה ומה שאכלו נקרא על שמו אך עם כל זה כיון שכבר אכלו קשה עליו לעשות חסידות זו להשיב בעבורם אף על גב דהנאתם חשיבה כהנאת עצמו.

עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת. נראה לי בס"ד נקיט אֲפַרְכֶּסֶת כי הוא כלי של טחינה והוא צד אחד רחב הרבה וצד אחד קצר נמצא יש בו תרתי שהוא התרחבות והתקצרות, כן הם דבריו של רבי אליעזר ברבי יוסי באגדה רחבים באיכותם וקצרים בכמותם. והנה הוא זכר אגדה אחת מאגדותיו והיא זאת שבנויה על אגדה אחרת שאמר רבי אליעזר ברבי יוסי עצמו בשם אביו דאיתא במדרש על פסוק בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ (שיר השירים ג, יא) שאל רשב"י את רבי אליעזר ברבי יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו 'בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ'? אמר לו הן, למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה אחותי ולא זז מחבבה והיה קורא אותה אמי, כך היה הקדוש ברוך הוא מחבב לישראל יותר מדאי וקראן בתי שנאמר שִׁמְעִי בַת וּרְאִי (תהלים מה, יא) ולא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ (ישעיה נא, ד) 'ולאמי' כתיב, עמד רשב"י ונשקו על ראשו ואמר לו אלו לא באתי אלא לשמוע מפיך דבר זה די עד כאן. וצריך להבין על מה כל החרדה הזאת שחרד רשב"י ע"ה על דרשה זו? ונראה לי בס"ד דידוע הטעם דאומרין 'ברא כרעא דאבוהי' וכן אמרו עובר ירך אמו (יבמות עח.) היינו כי האב והאם יתנו לבניהם מלבוש מחלק הנה"י [הנצח הוד יסוד] שלהם ובעבור זה הבן חייב בכבוד אביו ואמו וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער פרקי הצלם פרק א) וידוע שישראל נקראו בנים למקום שנאמר בָּנִים אַתֶּם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם ולכן יתן השם יתברך לישראל הארה מן ג' ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] וזהו שנאמר וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי הֳ' (ישעיה נד, יג) כי נצח והוד נקראים לִמּוּדֵי הֳ' כנודע. ובזה מובן הטעם בס"ד שקרא הקדוש ברוך הוא את ישראל בשם אמי והיינו על שם הארה של שלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] שנותן להם ונרמזו באותיות אמי כי ידוע משה רבינו ע"ה בנצח ואהרן בהוד ויוסף ביסוד לכן 'אמי' ראשי תיבות ' א הרן מ שה י וסף' שרומזים לשלשה ספירות נה"י [נצח הוד יסוד].ועל דבר זה רמז הכתוב כאן בפסוק של כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' (דברים ז, ז) דדריש ליה רבי אליעזר ברבי יוסי והוא כי נקוד ספירת הנצח ח ירק ונקוד ההוד ק יבוץ ונקוד היסוד ש ורק ראשי תיבות 'חָשַׁק' ולזה אמר כִּי בָּכֶם חָשַׁק הֳ' ולכן אמר השם יתברך לישראל ' חוֹשְׁקַנִי בָּכֶם ' ומאחר שהם יונקים מן נה"י [נצח הוד יסוד] שהם ג' תחתונות ולכן מושרשים במידת הענוה שכל אחד יראה עצמו שפל ותחתון ועל זה חרד רבי אלעזר ברבי שמעון ואמר ' עֲשֵׂה אָזְנֶךָ כַּאֲפַרְכֶּסֶת ' לשמוע ולקבל אגדה של רבי אליעזר ברבי יוסי וזאת היא חדא מנייהו שכמותה קצר ואיכותה רחב וגדול שהיא בנויה על אותה אגדה של 'אמי'.

אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כְּתִיב הָכָא: "וְנַחְנוּ מָה" וּכְתִיב הָתָם: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה" (שמות טז, ז) (איוב כו, ז) . נראה לי בס"ד הכונה כי השם יתברך נותן להם מעלה והם רואין המעלה הזאת עול כבד על צוארם ולכך אין מתגאים בה ואם תסיר אותיות 'מָה' מן 'מעלה' ישאר 'על' שהוא עֹל בנקוד חולם ככתוב אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל (במדבר יט, ב) 'על' כתיב ורק על ידי חולם נקרא עֹל וכן הם מסירים בדעתם מה מן מעלה וישאר עול וכיון דהיא עול כבד עליהם לא יתגאו בה וזה 'עַל בְּלִי מָה' רצונו לומר 'על' של 'מעלה' מבלי חיבור אותיות 'מה' עמהם דאז רואין המעלה 'עֹל' עליהם.

אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה (איוב כו, ז) . נראה לי בס"ד בהקדים מה שפירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק (בראשית יג, ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וכו' וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, כי ריב לשון זכר שאינו מתעבר ומוליד וזהו בתחלה אבל מריבה לשון נקבה שמתעברת ויולדת כי לבסוף תהיה מריבה שנולד ממנה כמה ריבות ומחלוקת עיין שם. ואחשוב שני מיני קטטות יש בעולם האחד מראובן שבזה את שמעון ומחרפו בכמה מיני חרופים שקורא אותו 'טפש עני בן עני עור חגר' וכיוצא וזה שמעון אינו יכול להשיב לראובן חרופים אלו כי באמת ראובן ניכר ונודע לכל שהוא חכם ועשיר שלם בעיניו וברגליו ובכל איבריו, הנה קטטה זו של ראובן נקראת ריב לשון זכר שאינו מוליד כן זה אי אפשר שיוולד ממנה חרופים וגדופים שיהיה גם שמעון מחרף לראובן מאחר שלא ימצא בראובן כל חסרונות אלו שהוא מחרף בהם את שמעון ולא זולתם ובמה יחרף אותו שמעון? ובעל כרחו של שמעון שותק, ואין לו שבח בשתיקתו דבעל כרחו הוא שותק. והשני ששמעון יוכל להשיב לראובן חרופים וגדופים יותר מן חרופים וגדופים שנוטה לו ראובן הנה זאת הקטטה שנתקוטט ראובן עם שמעון נקראת מריבה לשון נקבה שהיא מתעברת ויולדת כן זו יכולה להוליד קטטות משמעון לראובן והנה בודאי אם שמעון שומע ואינו משיב בזאת שהיא בסוג מריבה יש שבח גדול אליו ובודאי הוא שתתקיים העולם בזכותו. וזהו שאמר 'אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה' דייקא דאז שתיקתו היא שבח אליו ודריש 'מה' במלוי מ"ם ה"ה [90] עולה מספר הפה [90] כלומר בולם הפה שלו שאינו משיב דבר.

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּאֵינוֹ. נראה לי בס"ד דרבי אבהו בא לפרש דבריו של רבי אלעאי דמה שאמר העולם מתקיים על מי שבולם עצמו בשעת מריבה, לאו על כל מי שבולם עצמו אתמר כי יש בולם עצמו ששותק ואינו משיב על חרפתו היינו שכובש כעסו ושומר פיו ולשונו בהכרח אבל בלבו הוא כועס ומצטער על חרופים שחרפו אותו וידוע הוא שחטאו לו מאד בדברים אלו ורק הוא כובש יצרו ושותק הנה זה אינו עניו אמיתי שיהיה כדאי להתקיים העולם בשבילו אך רק מי שהוא שומע חרפתו ולא נקיט בלביה כלום כי חושב בלבו שהוא ראוי לחרפה יותר גדולה מזו וכל מה שדברו בו דברי בזיון לא חטאו לו בזה כי הוא מצד עצמו בזוי יותר ממה שדברו בו הנה זה עניו אמיתי שראוי להתקיים העולם בשבילו. ולזה אמר רבי אבהו במי קאי רבי אלעאי? במי שמשים עצמו בלבבו כמי שאינו ולא אותו שהוא רואה עצמו חשוב ושלם וראוי לו להשיב למחרפים ארבעה ידות של חירוף אלא שהוא עוצר עצמו להשיב דבר ובלבו מצטער ורע לו אין זה ראוי לכך.

מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם (תהלים נח, ב) . נראה לי בס"ד טעם דקרי לדבר זה בשם אמנות כי יש ריוח שירויח האדם מן משא ומתן הנה לזה צריך קרן אך ריוח שירויח מן אמנות אין צריך לו קרן אלא הריוח בא משכלו וחכמתו וכן בשכר המצות יש מצות שמרויח האדם על ידי עשייתו אותם וצריך לו הוצאות ממון עד שיעשה אותם זה דומה לריוח של משא ומתן שצריך לו קרן אך יש ריוח מצות שירויח האדם מצות הרבה אשר לא עמל בהם ולא גידלם והוא שאם מחרפים אוחו וכובש יצרו ושותק הוא לוקח כל מצות שלהם ונמצא באו לו מצות הרבה בלי קרן כי אם רק מחמת שכלו וחכמתו שכבש יצרו לעשות כאלם שאיננו משיב כלום ובזה זוכה במצות של אותם אשר חרפו אותו ודומה זה לריוח שמרויח האדם מן האומנות.

יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" (תהלים נח, ב) . כלומר אם השתיקה הזאת נוגעת לבטל על ידה דבר מדברי תורה גם כן תשתוק אף על פי שבזה יתבטל דבר זה של תורה וחזר ואמר יכול יגיס דעתו בענוה זו שעשה שלא להשיב להמחרף כלום תלמוד לומר ' מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם ' שתדין כל אדם לכף זכות אף על פי שתראה אותם חסרים מן ענייני השלימות הנמצאים בך ועל ידי כך תמצא עצמך גרוע מכל אדם ולפי הגריעות שלך אין חרופים אלו שחרפך זה נחשבים לחירוף. או יובן ' מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם ' שתשית לבך כי כל קנין שלך בעולם הזה הוא הבל ולכן אין אתה ראוי לכבוד בשביל רוב קנין של עולם הזה אשר קנית לך ודבר זה נרמז בשמות בניו של אדם הראשון שקראם שת קין הבל (בראשית ד, כה) רצונו לומר שת על לבך כל קנין של עולם הזה הוא הבל וזהו 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם' הראשון שתשפוט מוסר לעצמך משמותם.