בן יהוידע על חולין פח:

הָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וְאֵין לוֹ אֵפֶר [עָפָר] לְכַסּוֹת, שׁוֹחֵק דִּינָר זָהָב וּמְכַסֶּה. פירוש יעשנו שברים קטנים שיהיה דוגמת עפר דאף על גב דזהב אקרי עפר לא יכסנו כמו שהוא שלם אלא ישברנו לחלקים דקים שיהיה דוגמת עפר. וקשא כיון שהוא מטיף הדם בקרקע איך יכסה בדינר זהב וילך לו, כי מי יאבד דינר זהב בעבור אכילת עוף? ואם תאמר ימתין עליו עד שיבלע כולו שיבש ולא יהיה רשומו ניכר ויטול הזהב, גם זה אי אפשר דמי יאמר שיבלע ולא ישאר רשומו ניכר כי בקרקע זו דאין נמצא בה עפר אלא סלעים לא יבלע הדם על הסלע ולא ימחה מאיליו? ונראה לי בס"ד שיטיף הדם לתוך הקופה ויכסנו בזהב ויקח הקופה עמו וכשיגיע למקום עפר יסיר הזהב ויניח עפר במקום הזהב לכסותו. אך מקשים למה שוחט העוף במדבר אם אין לו עצים לבשל ולצלות דאין דרך לאכול בשר חי ואם יש לו עצים יכסה באפרן אחר כך? ונראה לי כגון שאין לו עצים והוא צולה העוף בשכר ספירט"ו שמדליקין על ידי אש שיוציא מאבנים. ועוד יש לומר כגון שהוא היה צריך לדם דוקא ולא לאכול וקיימא לן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן כח סעיף יח) השוחט ואינו צריך אלא לדם חייב לכסות. או יובן כגון שהיה לו עוף מסוכן נוטה למות ולכן ממהר לשחטו וכשיגיע למלון יאכלנו. והרב לב אריה ז"ל תירץ כגון שהוא צד חיה או עוף בדרך הלוכו ורוצה לשחטן כדי שלא יברחו וגם זה נכון. ואין להקשות כיון שהולך במדבר שהוא יבשה אפילו קרקע קשה כסלעים אינה קשה יותר מן הזהב, דקאמר שוחק דינר זהב ומכסה וגם כאן ישחוק ויכסה דנראה דאיירי שהיה מהלך בארץ מליחה שאין מכסים בעפרה אף על פי שבלשון בני אדם נקרא עפר מכל מקום בלשון המקרא אינו נקרא עפר מה שאין כן הזהב אף על גב דאין זורעין בו מכל מקום בלשון המקרא נקרא עפר וכנזכר בסימן כ"ח בלבוש ז"ל. ברם הא קשיא לי למה עשה שתי חלוקות הולך במדבר והולך בספינה, הוה ליה למימר השוחט ואין לו עפר שוחק דינר זהב או שורף כסותו ומכסה, ומה הפרש יש בזה בין מדבר לספינה? ועוד למה אמר תקנת הזהב בהולך במדבר ותקנה של שורף בספינה? ונראה לי בס"ד כי שתי חלוקות אלו לאו מחד תנא אתמרו אלא כל חלוקה חד תנא תני לה והאחד שמע מרבו המהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה ומה שאמר שוחק ולא אמר שורף היינו משום דמעשה שהיה כך היה וככה באה מעשה לפניו שנשאל באחד היה הולך במדבר ושחט ולא היה לו עפר ולא כסות לשרוף והורה אותו תנא בדבר זה שישחוק דינר ויכסה וכמו גוונא של השאלה ששאלו ממנו קבע דבר זה להלכה וכן תנא אחרינא כך אתרמי ליה ששאלו אותו על אחד שהיה מהלך בספינה ולא היה לו עפר לכסות והורה להם שישרוף טליתו ואיירי בטלית בלוי שאין בו בל תשחית.

בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת; אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה (בראשית יח, כז) . מקשים הוה ליה למימר עפר סוטה ואפר פרה כסדר דנקיט אברהם אבינו שאמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'? ונראה לי בס"ד דקדים זכיה דאפר פרה דחשיבה טפי שהיא לצורך אנשים ונשים וגם מצויה טפי וצריכים לה טפי אבל אברהם אבינו ע"ה שמדבר בענין הענוה והחשיבות הקדים העפר לאפר לפי שיש בעפר לעולם טפי מאפר ולהכי האפר גרוע יותר ולכך הזכירו לבסוף על דרך לא זו אף זו. אי נמי יש חשיבות בעפר יותר מאפר כי נעשה ממנו כלים לשתות בהם ולאכול בהם ולבשל בהם גם בניין בתים ועליות באבנים הנעשים מן העפר מה שאין כן האפר הוא גרוע כי לא יצלח לכל אלה ולהכי נקיט אפר לבסוף על דרך לא זו אף זו. אמנם הא קשיא לן במאמר הנזכר דקאמר בִּשְׂכַר וכו' זָכוּ וכו' והלא מה שאמר אברהם אבינו 'עָפָר וָאֵפֶר' אין אלו עניינים חלוקים אלא שניהם ענין אחד שמדבר בהם בדרך ענוה ולמה זכו בעבורם לשני עניינים חלוקים שהם אפר פרה ועפר סוטה? ונראה לי בס"ד דידוע תיבת 'אני' נאמר על מקצת דהיינו על הגוף הגשמי בלבד אבל 'אנכי' נאמר על דבר שלם גוף ונפש שהוא כולל שתיהם וידוע שיש מעלות וחשיבות השייכים לגוף דוקא ויש שייכים לנפש דוקא ויש אדם שמתגאה בשניהם ויש עניו ושפל בשניהם ויש עניו בזה וגאה בזה ואברהם אבינו ע"ה היה עניו ושפל בשניהם, לכך אמר 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' נחשב עָפָר בדברים הגשמיים וָאֵפֶר בדברים הנפשיים וכיון דהוא עניו ושפל בשתי חלוקות כי נפשיים לחוד וגופניים לחוד לכך זכו בניו לשתי מצות חלוקות כי הטהרה באפר פרה הוא עניין נפשיי ורוחני והנאה של עפר סוטה הוא ענין גופניי וגשמיי שהוא מועיל להתיר אשה לבעלה לשמש עמה ותשמיש הוא הנאה גשמית וגופנית. ומה שזכו בניו בשכר דבר זה בודאי הוא לקח שכרו שלם בעבור דבר זה אך הואיל ואמר דברים בתפלה שהתפלל להציל את אחרים זכו גם בניו בשכר דברים אלו ולפי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שבניו שהיו במצרים הם היו גלגול אנשי סדום אתי שפיר טפי ובזה יובן גם בשכר של חלוקה השנית של מחוט ועד שרוך נעל שזכו גם כן בניו בעבורם. ועדיין יש להקשות דקדוק עצום במאמר הנזכר מנא ליה לתלות זכיית שתי מצות אלו בדברים אלו דאם כן צא ופרנס לי כל שאר רמ"ח מצות עשה למה זכו להם? ומוכרח אתה לומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות (משנה מכות ג, טז) וגם שתי מצות אלו הם בכלל, ולמה אנו מבקשים טעם להם? ונראה לי בס"ד משום דשתי מצות אלו תלויים ונעשים במעשה נסים ואי אפשר בלא נס והוא כי פרה צריך שלא עלה עליה עול ומהיכן נודע זה, דילמא בא אחד והעלה עליה עול ולא נודע לנו? אך איתא בפסיקתא רבתי (פרק יד) שעושה הקדוש ברוך הוא בה מעשה נסים שיש לה שתי שערות בצוארה זקופים ואם עלה עליה עול נכפפים, ועוד נס אחד אם עלה עליה עול יהיו עיניה משונות זו מזו הרי ניכרת על ידי שני נסים אלו. ואפר סוטה גם כן נעשה על פי נס שאם היא טמאה אז צבתה בטנה ונפלה יריכה בדרך נס ואם היא טהורה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח) שאם עקרה יולדת גם יולדת זכרים ולבנים וכל זה אינו בדרך טבע אלא בנס, ולכן כיון ששתי מצות אלו צריך לעשות בהם נס שואל מפני מה זכו לשתי מצות אלו ומוצא להם מקום זכות, וכן גם מצות תפילין יש בהם דבר סגלי ונס בזמן קדמון כמו שנאמר 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' ותניא אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) וכן נמצא דבר סגליי בחוט תכלת שאפילו בזמן שלא ימצא תכלת אם יצייר האדם בדעתו בחוט הלבן גוון של תכלת יקבל הארה של תכלת כנודע לכך בקש גם עליהם טעם של זכות.