בן יהוידע על חולין פז.

אִיבָּעְיָא לְהוּ: שְׂכַר מִצְוָה, אוֹ שְׂכַר בְּרָכָה. צריך להבין אם שכר מצוה או שכר ברכה מה טעם יש בעשרה זהובים? ונראה לי בס"ד כי הברכה היא 'בָּרוּךְ אַתָּה הֳ' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם' שהם כ"ה אותיות וסימן לדבר וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה (תהלים קמה, י) חלק התיבה לשתים וקרי בה 'יברכו כ"ה' וידוע כל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן אלו הכ"ה אותיות כלולות מעשר הרי הם ר"ן אותיות כמנין יחוד נר [250] שהוא 'הוי־ה אהי־ה הוי־ה אלהי־ם הוי־ה אדנ־י' [250] דעל ידי הברכה יהיה לו שפע מן יחוד 'נר' הנזכר. וידוע כי דינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף לכן שכר ברכה עשרה זהובים שהם ר"ן דינרים של כסף כנגד ר"ן אותיות של הברכה ואם נאמר שכר מצוה החשבון הוא כך כי המצוה יש בה חמשה בחינות שהם מעשה ודיבור וכונה ומחשבה ורעותא דלבא כנגד ד' אותיות השם ברוך הוא וקוץ של יו"ד דלכך נקראת מצוה שהיא ד' אותיות השם ברוך הוא כי מ " ץ בא"ת ב"ש י ־ ה וידוע בכל חלק מחמשה בחינות הנזכר יהיה בו תיקון ומיתוק חמשה גבורות בחמשה חסדים שהם כ"ה וכ"ה שמספר כולם חמשים וחמשה פעמים חמשים הוא ר"ן לכן נותן עשרה זהובים שהם ר"ן דינרים של כסף.

לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא קאמר נפקא מינה לענין כסוי הדם עצמו דאם שחט שני חיות או חיה ועוף כל אחד בפני עצמו דקיימא לן דסגי בברכה אחת ומכל מקום כל חדא מצוה בפני עצמו היא כמשמעות הרא"ש ז"ל בפסקיו, ואם כן אי אמרינן שכר ברכה נותן רק יו"ד זהובים ואי אמרינן שכר מצוה כל חדא מצוה בפני עצמו היא וצריך לשלם עשרים זהובים או יותר לפי מה שהם? עיין שם. ונראה לי בס"ד בכהאי גונא אי אמרינן שכר מצוה נמי אינו נותן עשרים זהובים אלא רק עשרה כי מאחר שהוא בירך הברכה דסגי לשתיהם הנה אחר שבירך וכיסה האחת אנחנו אומרים לו שיכסה דם השני גם כן ולא יכסנו השוחט כדי שלא לגרום ברכה שאינה צריכה שאם יכסנו השוחט צריך לברך מחדש כי איך יקיים מצוות עשה בלא ברכה ולא מהני ליה ברכה של זה כיון שלא כיון עליו וגם הוא לא נתכוון לצאת בברכתו ולכן כיון שאנחנו אומרים לו כסה השני תו לא מחייב קנס על מה שכסה השני ואם כן אין נפקותא בזה.

לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אָמַר לוֹ: כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה, אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל. נראה העיקר כמו שאמרו המפרשים ז"ל דלא רצה רבי להזמינו על ברכת המזון לברך אותה על הכוס דזה אי אפשר כיון דמקודם היה מנהגם שהתופס כוס ברכה בידו הוא לבדו יברך ברכת המזון והמסובין ישמעו ממנו ויצאו ידי חובתם ואיך יתכן שיעשה כן על ידי אותו צדוקי? אלא הכונה הוא שהזמינו לשתות הכוס כי רבי יברך עליו ברכת המזון וזה ישתה אותו לכן אמר לו ' כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה ' ולא אמר לו 'אַתָּה מְבָרֵךְ' והואיל וזכה כוס זה לברך עליו ברכת המזון לכך יש מצוה בשתייתו ולכן אמר לו 'אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל' כנגד ד' ברכות שנאמרו על כוס זה. ומה שעשה לזה ערך ' אַרְבָּעִים זְהוּבִים ' מפני כי כל ברכה החוטף אותה משלם עשרה זהובים לכך אמר ארבעים זהובים לכל אחת עשרה. ולכן ' יָצָאתָ בַּת־קוֹל וְאָמְרָה ' אל תחשוב דרבי ויתר הרבה בערך זה של ארבעים זהובים אלא כך הוא האמת ששכר ברכה אחת הוא עשרה זהובים ולכך כוס זה שנאמרו עליו ד' ברכות שוה שתיה שלו ארבעים זהובים. ואפשר דלא יצאה בת קול מן השמים ואמרה כן אלא לשון מליצה הוא זה דקאמר תלמודא כיון דרבי אמר לתת ארבעים זהובים תמורת כוס ברכה יצא הקול בבתי מדרשות בין החכמים ובין כל איש ישראל לומר כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים דהויא מלתא דא שגורה בפי הכל. ואפשר לפרש בס"ד טעם לארבעים זהובים בכוס של ברכת המזון שצריך לכוין בה בשבת בברכה ראשנה בחתימתה בשם ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י=72] ובברכה שניה בחתימתה בשם ס"ג [יו"ד ה"י וא"ו ה"י=63] ובברכה שלישית בשם מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א =45] ובברכה רביעית בתחלתה בשם ב"ן [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52] וסך הכל הם ט"ל [39] אותיות. וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל בפסוק אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) דלוקה ט"ל דוקא שהוא סמוך לארבעים נמצא כל סמוך נקרא בשם מספר שאחריו לכך שכר ד' ברכות של ברכת המזון הוא ארבעים זהובים וגם בימי החול נזונין בסעודתם מקדושת סעודות שבת. והא דתלה הערך בכוס ולא בברכות, נראה לי בס"ד כי כוס ברכת המזון נאמרו בו עשרה דברים כנזכר בגמרא (ברכות נא.) ולכן כיון דמברכים עליו ד' ברכות הרי ד' פעמים עשרה לכך ערכו ארבעים זהובים. ונראה לי בס"ד כיון דכוס ברכה שוה ארבעים זהובים שהם אלף דנרי כסף [25×40=1000] לכן שותהו בעל הבית ומשייר בו לאשתו כי איש ואשתו יש בהם ת"ק [500] אברים וכמו שיש בנפשם כן יש בנשמתם הרי הת"ק הוא מספר אלף. ובזה יובן ברכת משה רבינו ע"ה שבירך את ישראל יֹסֵף הֳ' עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים (דברים א, יא) ותיבת 'כָּכֶם' נראה לשון יתר, אך בזה ניחא שהוא מדבר עם כל זוג מישראל נאמר 'כָּכֶם' רצונו לומר במספר הרמוז ככם אתם איש ואשתו שהם אלף אברים נמצא פשיטא דשכר ברכה עשרה זהובים. ובזה יובן הטעם שנתן אליעזר לרבקה שני צמידין כל אחד עשרה זהב משקלו (בראשית כד, כב) כי היא נתנה לו מים ובירך עליהם בודאי תחלה וסוף כי האבות קיימו כל התורה ואפילו ערובי תבשילין (יומא כח:) וכל שכן ברכות דהנהנה ולא בירך הרי זה גזלן (ברכות לה.) לכך מן השמים סיבבו לו שיתן לה שני צמידין שהם עשרים זהב משקלם.

וְקוֹרִין אוֹתָהּ מִשְׁפַּחַת בַּר לוּיָאנוּס. נראה לי בס"ד נזדמן לה שם זה מן השמים כי זה הצדוקי שאמר לרבי, מְבַשֵּׂר טוֹבוֹת אֲנִי לְךָ וכו' משמע שלבו פירש מן הצדוקין. ומה שהיה אותו זמן צדוקי אנוס הוא כי ירא לפרוש מהם בגלוי ונמצא זה לווי שלו עם הצדוקין הוא מחמת אונס לכן קורין למשפחתו לוּיָאנוּס חלק השם הזה לשנים וקרי ביה 'לוי אנוס'.