בן יהוידע על חולין ה:

וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב 'בְּהֵמָה', גְּרִיעוּתָא הִיא? (תהלים לו, ז) . נראה לי בס"ד כוונת המקשן היא כי בברייתא קאמר ' מִן הַבְּהֵמָה ' להביא בני אדם שדומין לבהמה דדריש מה שאמר 'מִן הַבְּהֵמָה' לישנא יתירה הוא שכבר פירש ואמר 'מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם' (ויקרא א, ב) אלא דכתב 'מִן הַבְּהֵמָה' הוא לדמיון ללמדנו על בני אדם שדומין לבהמה שנקבל מהם קרבנות אשר יביאו מיהו הבהמה דמדמי האדם בה יש בה שתי חסרונות האחד הוא שאין בה דעת וחסרון זה אינו גריעותא בבהמה יען כי כך בראה הקדוש ברוך הוא בלא דעת דרק לאדם חננו בדעת ולבהמה לא חננה וחסרון השניה שדורסת ובועטת ונוגחת ומזקת וחסרון זה הוא גריעותא בבהמה מפני שעושה כן בבחירתה וביצרה הרע, על כן צריך לדעת הדמיון הזה שמדמה הכתוב בני אדם לבהמה לאיזה דבר מדמה האדם לה אם לענין חסרון דעת שזה אינו גריעותא בבהמה דהיינו שמדמה לה לאותם בני אדם שהם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת או דלמא הדמיון הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא בבהמה שהיא דורסת ובועטת ונוגחת ומזקת וזה הדמיון הוא רק בבני אדם שהם פושעים ורשעים דמדמה אותם לבהמה לענין חסרון זה שהיא גריעותא בבהמה. והנה רישא דברייתא דקאמר ' מִן הַבְּהֵמָה ' להביא בני אדם שדומין לבהמה יש לפרשו דאיירי בחסרון דעת שיש בבהמה שאין בו גריעותא לבהמה ולהאי מדמה לבהמה את בני אדם שהם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת דמדמה אותם לבהמה שאין בה דעת ובא הכתוב ללמדנו בדמיון זה שלא נאמר אין לקבל קרבן מאותם בורים ועמי ארצות שאין בהם דעת משום שיש לחוש שמא קרבן זה הוא גזול או נרבע או נעבד כיון שזה המביאו הוא בור ועם הארץ שאין בו דעת לברר ולהבחין בדברים אלו, לכך בא הכתוב ללמד אפילו בני אדם אלו שהם בורים ועמי ארצות שדומין לבהמה שאין בה דעת נקבל מהם קרבנות ולא חיישינן אותם חששות וכיון דאמרינן שבא הכתוב ללמדנו בדמיון הבהמה על בני אדם בורים שאין להם דעת יש לומר דאם המביאין הם רשעים ופושעים דלא מקבלינן מנייהו כי אלו יביאו גזול ונרבע ונעבד ולא אכפת להו. אמנם מסיפא דברייתא דקאמר להדיא ' מִכָּאן אָמְרוּ דְּמְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל ' משמע דהא דקאמר דמקבלין מבני אדם שדומין לבהמה הדמיון הזה הוא לחסרון שיש בו גריעותא בבהמה דהיינו שדורסת ובועטת ונוגחת ומזקת שדומין לה בזה אותם שהם רשעים ופושעים דהא קאמר להדיא 'מִכָּאן אָמְרוּ דְּמְקַבְּלִין קָרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל'. ועל זה בא המקשן להקשות ' וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב ' בְּהֵמָה ' גְּרִיעוּתָא הִיא ?' כלומר כל היכא דכתיב בקרא 'בהמה' לדמיון שמדמה בה בני אדם כונתו בדמיון הוא לענין שיש בו גריעותא שמדמה לה את בני אדם שהם פושעים ורשעים כדאמרת הכא האי דמיון לבהמה הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא לבהמה שדורסת ומזקת ועל זה מדמי לה את בני אדם שהם רשעים ופושעים, ' וְהָא כְּתִיב אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ ' (תהלים לו, ז) וְאָמַר רַב אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת וְעוֹשִׂין עַצְמָן כִּבְהֵמָה ' ובעל כרחו צריך אתה לפרש דמיון זה שמדמין עצמן לבהמה היינו לענין חסרון שאין בו גריעותא לבהמה והוא חסרון הדעת כן הם אף על פי שערומים בדעת עושין עצמן כבהמה שאין בה דעת דאי אפשר לפרש שעושין עצמן פושעים ורשעים כבהמה שבועטת ומזקת בבחירתה ואיך כאן מפרשינן דמיון בני אדם לבהמה הוא לענין חסרון שיש בו גריעותא דמדמי לה לבני אדם שהם פושעים ורשעים ומזיקין? ומשני הָתָם כְּתִיב ' אָדָם וּבְהֵמָה ' וכיון דכתיב שם אדם סמוך לבהמה משמע דאיירי בדמיון שאין בו גריעותא והיינו בחסרון דעת דקאי על בני אדם שאין בהם דעת ולא על רשעים ומזיקין כי אלו אין נקראים בשם אדם כנודע. ובזה נתרצה קושית הרב גור אריה ז"ל שהקשה דמעיקרא פריך מדברי רב דבהמה מעליותא היא והדר פריך להפך דבהמה גריעותא היא, ואם כן בלאו הכי הוה ליה למפרך אדברי רב מהאי קרא דזרע בהמה? עד כאן לשונו. ובזה הביאור שכתבתי בס"ד ניחא דמעיקרא ליכא קושיא על דרשה דרב מהאי דרשה שדרשו בסוטה על פסוק 'זֶרַע בְּהֵמָה' (ירמיה לא, כו) דמוקמי ליה שבא לדמות לבהמה בני אדם בורים שלא קראו ולא שמשו תלמידי חכמים כי דרשת רב בפסוק 'אָדָם וּבְהֵמָה' נמי הכי הוא דמפרש שהם חכמים ועושין עצמן חסירי דעת כבהמה ומאי קושיא איכא מזה? אך אחר שראה המקשן שתירץ לו הָתָם כְּתִיב 'אָדָם וּבְהֵמָה' דסבר כיון דכתיב אדם שהוא תואר חשוב סמוך לבהמה שמע מינה דדמיון זה של בהמה איירי בבני אדם שהם חשובין אלא שהם ענוים ועושין עצמן חסירי דעת כבהמה מחמת ענוה, אם כן הך דרשה ד'זֶרַע בְּהֵמָה' אמאי דרשי לה בחסרון דאית ביה גריעותא דהיינו בבני אדם שהם בורים באמת שדומין באמת לבהמה שהיא חסירה דעת באמת, יפרש לה בבני אדם ענוים שהם אינם חסירי מדע באמת ורק הם עושין עצמן חסרי דעת כבהמה משום ענוה כמו דדרשת כן בפסוק אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ הֳ' משום דסמך אדם לבהמה דהכא נמי כתיב 'זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה' גם כן סמך אדם לבהמה? ומשני כאן לא חשיב סמיכה שם אדם לשם בהמה כיון דחלקיה קרא באומרו 'זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה' דנקיט זרע בכל חד ולהכי לא דרשינן לה לומר שהם ענוים וחושבין עצמן כבהמה אף על פי שהם חכמים בעלי מדע אלא דרשינן ליה לגריעותא שהם בורים שלא קראו ולא שמשו תלמידי חכמים שבאמת הם חסירי מדע ודומין לבהמה באמת ולא מצד ענוה. מיהו לכאורה יש להקשות אמאי לא הקשה מפסוק משלי (משלי יב, י) ' יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ ' דאיתא בנדרים (נדרים נ.) שפרשה אותו אשתו של רבי עקיבה על אשתו של הצדיק שדומה לבהמתו והוי הדמיון למעליותא? ונראה לי התם לא מדמה הכתוב אשתו של הצדיק לבהמתו אלא הכי אמרה 'יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ' וחס עליה למלאת תאותה ולא יבזנה וכל שכן שנותן לב לדעת רצון אשתו למלאת תאותה ולא יבזנה ולא ירחקנה. וכן פירש במצודות פשטיה דקרא הנזכר וזה לשונו הצדיק נותן לב לדעת אף רצון בהמתו למלאת תאותה כי קנוי אצלו מדת הרחמנות עד כאן.

אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם עֲרוּמִים בְּדַעַת וּמְשִׂימִים לְעַצְמָן כִּבְהֵמָה (תהלים לו, ז) . נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ה:) צריך האדם להיות בלימוד התורה כשור לעול וכחמור למשוי, ולפי זה היינו רבותא דידהו שהם ערומים בדעת כלומר חכמים גדולים ועם כל זה משימין עצמם בעבור לימוד התורה כבהמה דהיינו כשור לעול וכחמור למשוי כאלו זה הוא התחלתם בלימוד שצריך לטרוח הרבה.