בן יהוידע על חולין ו.

הָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר וְסִפֵּר דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי מֵאִיר (משלי כג, ב) . פירוש לא אמר לו 'לא אלך' אלא ספר כך אמר לי הסבא שראוי לעשות חומרא כזאת דהא אמר אם בעל נפש אתה ורבי מאיר גזר לאסור מדינא ושאל תלמודא מאי טעמא אסר מדינא? ותרץ דמצאו כבר במועט עבודה זרה בהר גריזים ולפי סברת רבי מאיר דחייש למיעוטא צריך לאסור מדינא אך באמת נתעורר בזה מכח דברי הסבא.

פַּשְׁטֵיה דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? בְּתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ. מקשים אמאי לא ניחא ליה לפרש פשטיה כמו שאמר הסבא לענין מעשה האסור משום חומרא ולאו מדינא? ונראה לי בס"ד אם יפרש כך קשא איך יעבור שלמה המלך ע"ה על דבריו ולא נמנע מלשתות יין הרבה בחיתון בת פרעה דהוה ליה למיחש לקלקלה וכמו שהיה אחר כך שבעבור שתייתו ביין הוכיחתו? לכך פירש פשטיה דקרא בתלמיד היושב לפני רבו דאיירי בענין תלמוד תורה. ובזה יובן שפיר דברי רש"י ז"ל שכתב 'וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין' פסוק הוא בספר משלי (משלי כג, ב) וקשא מה בא ללמדנו, ואין דרכו לציין על הפסוקים? ובזה ניחא שבא לרמוז לנו הטעם שלא פירש פשטיה דקרא על דרך שפירש הסבא לזה אמר 'פסוק הוא במשלי' שיסדו שלמה המלך ע"ה ואיך יעבור על דברי עצמו.