בן יהוידע על ביצה טז.

כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. נראה לי בס"ד לפרש רמז הכתוב (דברים יד, כב) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה', פירוש עֶשֶׂר ימים שהם מן ראש השנה עד יום הכיפורים תְּעַשֵּׁר לשון עושר אֵת תְּבוּאַת זַרְעֶךָ זו הפרנסה הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה רוצה לומר משך כל השנה כולה. ונראה לי ראשי תיבות שַׁבָּת ' ל ימוד מ ועד ש לם' רמז בשלשה אלה לא יחסר האדם בהוצאותיו אלא ישאר שלם כי המוסיף מוסיפין לו ואם כן קצבתו נשאר שלימה ורמז בתיבת כָּל לרבות גם כסות ודירה.

אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, כָּל יָמָיו הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת. יש לדקדק תיבת 'עָלָיו' לשון יתר הוא? ונראה לי בס"ד כי אמרו בזוהר הקדוש שמאי אחוז במידת הגבורה והלל במדת החסד וידוע כי השפעה שבאה ממדת הגבורה יש לה קצבה ושיעור ואין בה רבוי שהוא בגדר מאד, ולכן שפע הבא מן הגבורה פעמים בא בארוכה פעמים בא בקצרה מה שאין כן שפע הבא ממדת החסד אין לו קצבה ובא בארוכה תמיד ואין לו שיעור וגבול אלא הוא ברבוי בגדר מאד. ולכן הלל ע"ה שהיה אחוז במדת החסד היה לו בטחון גדול שבערב שבת ימצא לו בהמה שמינה הראויה לכבוד שבת ולכן כשרואה בחול בהמה שמינה אינו חושש פן לא ימצא לו כמוה בערב שבת כי מדת החסד השפעתה ברבוי של מאד ובודאי ימצא כמוה בערב שבת. אבל שמאי מכח שהוא אחוז בגבורה הולך על פי המדה הזאת וחושש אולי לא ימצא לו בהמה שמינה כמו זאת בערב שבת כי אין כל העתים שוות ולפעמים תקטן ההשפעה על פי המדה הזאת ולכן היה מנהגו אם מצא בהמה נאה יאמר זו לשבת וכו' כי חושש פן יעמוד השמן של השפעתו בערב שבת דשפע הגבורה פעמים בא בארוכה בא בקצרה, וזהו שנאמר אמרו עליו על שמאי הזקן כי זו המדה הנמצאת בו באה לו מכח המדה העליונה שהיא עליו רוצה לומר מדת הגבורה שהוא אחוז בה אחר השפעתה פעמים בארוכה פעמים בקצרה, ולכן כשרואה בהמה נאה בחול אומר זו לשבת דחושש אולי לא ימצא כמוה בערב שבת.

אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם. הדבר יפלא וכי שמאי לא היה מעשיו לשם שמים? דודאי מה שהיה אוכל כל ימיו לכבוד שבת שמניח השמנה לשבת, כל כונתו היתה לשם שמים ואין לו פניה אחרת ח"ו בזה! גם אומרו 'הִלֵּל מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ' משמע שיש מדה טובה אצל שמאי שאינה אצל הלל ויש מדה אחרת טובה אצל הלל שאינה אצל שמאי, וצריך להבין מה הם המידות האלה ומה שמותם? ונראה לי בס"ד דְּשַׁמַּאי במנהגו זה נמצא בו מידה טובה של כבוד שבת שבמעשיו אלו ניכר שהוא מכבד את השבת הרבה מה שאין כן במנהגו של הלל לא ניכר כבוד השבת כי הוא שוחט לשבת בהמה הנמצאת לו בערב שבת וכל יום ויום הוא עושה כן ששוחט דבר יום ביומו בהמה המזדמנת לו בו ביום ונמצא כמו שעושה בכל יום לצורך היום כן עושה בערב שבת לצורך שבת ובמה ניכר בזה כבוד שבת. אך במנהגו של הִלֵּל יש מדה טובה אחרת והיא מדת הבטחון בדרך פלא והוא כי יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת על איזה דבר טוב שינתן לו אך לא יאמר בפני בני אדם בטוח אני שדבר זה יהיה לי מפני כי הוא חושש שמא לא יהיה לו דבר זה ואחר כך יבוש מאותם בני אדם שאמר לו שהוא בטוח בכך, כי יאמרו לו היכן נבואתך?! אך יש אדם שיש לו בטחון בהשי"ת בדרך פלא שהדבר הזה הוא ברור אצלו כמאן דמנחן בכסתיה לכן לא יחוש אם יגלה ויפרש הענין לפני בני אדם מקודם שיגיע לידו! ובזה פירשתי בס"ד הכתוב (תהלים כב, ו) 'בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ' פירוש שהיו אומרים מקודם ומגלים הדבר שבוטחים בו עליך שיגיע להם בודאי ולא יחושו פן אחר כך לא יגיע להם ויבושו מאחרים. וזה הבטחון הגדול היה מצוי אצל הלל ע"ה מקדם קדמתא דהא מצינו בגמרא דברכות (ברכות ס.) תָּנוּ רַבָּנָן מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְשָׁמַע קוֹל צְוָחָה בָּעִיר אָמַר מֻבְטָח אֲנִי שֶׁאֵין זֶה בְּתוֹךְ בֵּיתִי עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קיב, ז) 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', ופרשנו דהלל ע"ה הראה לעיני הכל גודל ועוצם בטחונו בהשי"ת שאין לו בו שום ספק לכך דבר בפיו לפני העולם דברור אצלו שאין צווחה זו בתוך ביתו ולא חש פן אחר עשרה רגעים כשיגיעו אצל ביתו ויראו שהצווחה היתה שם ואז יבוש מדבריו אלו שאמר לפניהם בבטחון ההוא יען כי באמת היה לו בטחון אמיתי בזה, ולכן דבר זה הוא ברור אצלו כאלו הוא עומד בביתו ורואה שאין שם צווחה. ולכן גילה בטחונו זה לפני העולם להראות להם תוקף בטחון שלו שהוא מגיד מראשית אחרית ולכן קראו עליו המקרא הזה 'מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּיְיָ', נָכוֹן דייקא בלי תערובת שום ספור כלל ועיקר. והנה באמת מה שהיה מתכוין להראות לעיני העולם תוקף הבטחון שיש לו לאו בשביל להתייהר ח"ו כי הוא עניו אמיתי אך כונתו לשם שמים כדי שהשומעין דבריו אלו שהוא מגיד מראשית אחרית מכח הבטחון האמיתי שיש לו ואינו חושש פן יתבדה אחר כך ויבוש ח"ו כדי שגם שאר בני אדם ילמדו להחזיק במדת הבטחון האמיתי הזה. וכן היה נוהג בענין צרכי שבת אף על פי שראה מנהגו של שמאי שהוא מכבד השבת באופן האמור שכל בהמה שמינה שתבא לידו בחול יאמר נניח זה לשבת, וכשימצא אחרת נאה ממנה ישחט הראשנה ויניח השניה וכעל זה הדרך אמר הן אמת שבזה ניכר כבוד השבת אני לא אעשה כן אלא כשיביאו לו יום ראשון בהמה שמינה לא יאמר נצניע אותה לשבת כי שמא לא נמצא שמינה כמוה לשבת אלא אומר שחטו אותה היום כי בטוח אני שיזמין לי הקב"ה בערב שבת בהמה שמינה יותר טובה מזו, והיה מפרש דבריו אלו לפני הכל וכן בשני וכן בכל יום ולא היה חושש פן יבא ערב שבת ולא יזדמן לו בהמה שמינה כלל ויתבדה בבטחונו יען כי הוא בטחונו אמיתי וברור אצלו דבר זה לכך היה מגיד מראשית אחרית ואינו חושש. והנה בזה היה מראה לעיני העולם תוקף מדת הבטחון האמיתי וזו המדה של הבטחון הזה לא נמצאת במנהגו של שמאי כי אדרבה נראה משם חלישות הבטחון שאינו בטוח שיזדמן לו בערב שבת בהמה נאה לכן רוצה להניח מיום ראשון לצורך השבת ולפי זה נמצא מידה טובה הנמצאת במנהגו של שמאי של הכרת כבוד שבת אינה נמצאת במנהגו של הלל ומידה טובה הנמצאת במנהגו של הלל שהיא מידת הבטחון הגדול אינה נמצאת במנהגו של שמאי. אך אף על פי שנראה לכאורה מידה זו הנמצאת במנהגו של הלל נראה בה צד יוהרא שהוא אומר בטוח אני שאמצא בהמה שמינה יותר טובה מזו בערב שבת ומפרש דבריו אלו לפני העולם אין כונתו ח"ו בזה להתייהר אלא כונתו לשם שמים כדי שהשומעין ילמדו ממנו להחזיק במדת בטחון עצום ואמיתי כזה, ולכן אמר אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן , מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה בּוֹ שלא נמצאת במנהג שמאי שהיה מראה לעולם גודל בטחונו בהקב"ה אך לא להתגדל בה אלא כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כדי שילמדו בני אדם להחזיק במידת הבטחון כמוהו. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר בענין הבטחון הזה 'כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם', והוא כי ידוע מה שאמר המקובלים ז"ל (שמות טז, י) 'כְּבוֹד יְיָ' [58] עולה מספר 'חֵן' שהוא מספר שם הוי"ה במלוי כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה שעולה חֵן [58] , ומלוי זה הוא סוד כללות אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] דהיינו יו"ד אצילות וה"י ביודי"ן בריאה ואות וא"ו באלפי"ן יצירה ואות ה"ה בההי"ן עשיה ובכללות אבי"ע יהיה 'כְּבוֹד יְיָ' עד כאן דבריהם. וידוע כי בבטחון ניכר כבוד ה', ואמרתי בס"ד לכן נקרא בִּטָּחוֹן שהוא אותיות טוֹב חֵן כלומר טוב הנקרא כְּבוֹד יְיָ' שהוא מספר חֵן שבו יהיה קישור לכללות עולמות אבי"ע שרמוזים בשם הוי"ה שעולה במילואו מספר חֵן. וידוע מה שאמר המקובלים ז"ל דזכות הבטחון עולה עד אצילות שהוא סוד חכמה יו"ד דשמא קדישא ולכן כתיב (תהלים לב, י) 'וְהַבּוֹטֵחַ בַּהֳ' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ', חֶסֶד [72] מספר שם הוי"ה דיודי"ן גימטריא חֶסֶד שהוא סוד אצילות וסוד חכמה ואמרתי בזה רמז הכתוב (ישעיה כו, ד) 'בִּטְחוּ בַהֳ' עֲדֵי עַד' והיינו על דרך ראשי תיבות ד' עולמות שבבטחון יתקשרו ד' עולמות אבי"ע שכללותם רמוז במספר שם הוי"ה שעולה חֵן. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים פד, יב) 'חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים', כי אלו ההולכים בתמים יש להם מידת הבטחון ובזכות הבטחון ימשך שפע חֵן ושפע טוֹב וזהו חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן הֳ ' וגם לֹא יִמְנַע טוֹב וכל זה הוא לַהֹלְכִים בְּתָמִים הם בעלי הבטחון. ובזה יובן בס"ד הפסוק במשלי (משלי כב, א) 'נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב חֵן טוֹב', כלומר הַשֵּׁם נִבְחָר יותר מֵעֹשֶׁר ומ"ם של מֵעֹשֶׁר היא מ"ם היתרון דאם האדם שמו רע בין הבריות מה יועיל העושר שלו?! ומי שהוא ירצה להיות מלא מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב או הכונה שירצה שיבא לו שפע ההצלחה משם כס " ה בפ " ז שהוא אותיות כֶּסֶף וְזָהָב יחזיק בבטחון שהוא אותיות חֵן טוֹב : נמצא שם הוי"ה שכולל כל ד' עולמות אבי"ע הוא רמוז בבטחון שהוא 'חֵן טוֹב' כאמור לעיל, וידוע שם שָׁמַיִם הוא שם כללי לכל ד' עולמות כי כל עולמות אבי"ע נקראים בשם שָׁמַיִם ולכן על מידת הבטחון הגדול שהיה בהלל הזקן אמר בעל המאמר כיון כָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם שיש לו בטחון שבו רמוז שם העולה חן שהוא כללות השמים.

הַנּוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ. פירש רש"י לומר שלא יהא זה יושב ותוהה מהיכן בא לו דבר זה. וצריך להבין כיון דיליף דבר זה ממשה רבינו ע"ה מה שייך לומר הכי גבי משה רבינו ע"ה? ונראה לי דגם כאן יהא יושב ותוהא מהיכן בא לו זה ההוד אם משלו בזכות מעשיו או אם משל ישראל בהך עדיים שנטלו מישראל וניתנו לו.

אִי הָכִי, לָא לִיעַנְשׁוּ גּוֹיִם עֲלֵיהּ? שַׁבָּת אוֹדְעִינְהוּ, מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ. עיין פירוש רש"י ומהרש"א. ועוד נראה לי בס"ד הכונה לא לענשו כשגוזרים על ישראל לבטל שבת כי יאמרו כיון דנתן להם השבת בצנעה שמע מינה דרצונו הוא שישמרו שבת בצנעה ולא בפרהסייא ולכן הם גוזרים לבטל מהם מצות שבת שמקיימים בפרהסייא. ודע שגם להסלקא דעתך שאומר שנתנה שבת בצנעה היינו תחילת נתינתה שהיה במרה קודם עשרת הדברות שהיו בפרהסייא. ונראה לי שַׁבָּת עולה בגימטריא בַּמִּסְתָּר [702] כמו (חבקוק ג, יד) 'לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר' שנתנה בצנעה. ומה שאמר 'מַתַּן שְׂכָרָהּ לָא אוֹדְעִינְהוּ' אף על גב דכל המצות לא נתגלה שכרם חוץ משתים כבוד אב ואם ושלוח הקן הכא איירי בשכר עולם הזה אשר ששת ימי החול נשפעים בשכר השבת וכנזכר בזוהר הקדוש (בראשית ב, ג) 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי' כיון דלא משתכחי ביה מזוני מה ברכתא אשתכח? ותירץ דיתברכון מיניה כל שיתא יומין יעוין שם.

נְשָׁמָה יְתֵרָה לָא אוֹדְעִינְהוּ. נראה לי בס"ד הטעם דאיתא בספר הכונות לרבינו האר"י ז"ל כי אותם העדיים שהם כתרים של אור שלקחו ישראל במתן תורה וניטלו מהם בעגל לקחם משה רבינו ע"ה ועם כל זה הוא עושה טובת עין ומחזיר אותם לישראל בשבת וזהו נשמה יתירה שיש לישראל בשבת וכנזכר בכונת ישמח משה וכו' עיין שם. ונמצא נשמה יתירה של שבת היא בתורת חסד וצדקה לישראל כי בדין, אחר שהפסידו העדי בעגל אין להם זכות עוד בזה ולכן לא אודענהו כדי שלא יהיו שרי אומות העולם והשטן מקטרגים בזה על ישראל. והא דדריש ' וַיִּנָּפַשׁ ' וַוי אָבְדָה נֶפֶשׁ , נראה לי בס"ד 'אָבְדָה' עם האותיות מספר 'וַי' [16] וזהו וַי נֶפֶשׁ כלומר אָבְדָה נֶפֶשׁ ואפיק לה בלשון אָבְדָה שעתידה לחזור לבעליה בשבת אחרת דסתם אבדה חוזרת לבעלים נמצא לפי זה שתים הודיע להם שבת ושכרה ורק נשמה יתירה לא הודיע, ובזה נראה לי בס"ד לכן אומרים שני פעמים בּוֹאִי כַּלָּה בקול רם ופעם אחת בלחש.