בן יהוידע על ביצה טו:

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּהִלְכוֹת יוֹם־טוֹב. נראה לי בס"ד הא דהוצרך לומר שהיה יוֹשֵׁב היינו לומר בשביל שהיה דורש כל היום כולו לכך היה יושב ודורש דקשה לעמוד כל היום. או יובן בס"ד לומר בשביל שהיה דורש בהלכות שהם קשות וצריכין ישוב הדעת טפי לכך היה יושב כמו שאמרו רבותינו ז"ל גבי משה רבינו ע"ה בלימודו בהר סיני קשות מיושב קלות מעומד אבל אם היה דורש בדברי אגדה בלבד שהם קלות היה עומד ודורש. אי נמי נראה לי בס"ד אמר יוֹשֵׁב בשביל שהיה דורש ביום טוב עצמו ואף על גב דהוא עושה כולו לה' עם כל זה לא רצה לעשות טרחא כולי האי ביום טוב לעמוד כל היום. ונראה לי אף על גב דאחר כך נתן רשות לתלמידים לילך לאכול עם כל זה אפשר שהוא נשאר יושב ודורש כל היום לאותם שאכלו ובאו לשמוע. ומהרש"א ז"ל כתב שצוה אותם על סעודת הלילה. וראיתי להרב בפתח עינים שהקשה על הט"ז ז"ל על מה שכתב בנוסח 'מלוך על כל העולם כולו' מלשון הברייתא כאן, יעוין שם. ואין כאן קושיא כלל כי לשון תפלה ושבח לחוד ולשון חכמים בסיפור מעשים ועניינים לחוד דנקטי בהאי לישנא לספור המאמר. ועוד יש לומר דאף על גב דנתן רשות לתלמידים הוא עצמו ישב כל היום כולו ממש לדרוש.

הַלָּלוּ בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת. יש להקשות מה גנות יש בזה דהשותה בכוס אינו נרגן דהכוס הוא שתיה של דרך ארץ ושתיה ביום טוב לא תגונה כי עונג יום טוב היא! ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר במשלי (משלי כג, לא) 'כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים' ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל המרבה בכוסות יגיע לשכרות שהיין יתהלך בעקיפין שהשותה שופכו לבטנו והוא חוזר לאחור לעלות עד הראש של השותה ומשכרהו, אך אם יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ שלא ישתה כוסות הרבה הנה ביין זה אין שיעור לשכר שילך בעקיפין אלא יִתְהַלֵּךְ הַיַּיִן לְמֵישָׁרִים שיורד לבטן וישאר כוחו שם ולא יחזור דרך עקלתון לעלות לראש השותה לשכרו עד כאן דבריו, יעוין שם. ולכן כאן בא לגנותם שהם בַּעֲלֵי כּוֹסוֹת רוצה לומר כוסות רבים ולכך מיהרו לצאת כי צריך להם זמן הרבה במשך שתייתם.

הִתְחִילוּ כַּת שִׁשִּׁית לָצֵאת. נראה לי הקדים לדבר ממה שהתחילו ולא דבר בם אחר שיצאו כולם כדעבד בשאר כיתות מפני שראה שנשארים מעט וחש פן יצאו הכל לכך הקדים לדבר דבריו כדי דהשומע יחדל לצאת והא דלא יצאו אלו עם החמישית מפני כי ראו שגינה החמישית בכוסות ואמרו אם נשהה עוד שעה אחת ונצא לא נשאר כלי ששותים בו יין קטן מן הכוס כדי שיגנה אותם בו ולכן ודאי לא יגנה ולא ידבר כלום בעדם.

הַלָּלוּ בַּעֲלֵי מְאֵרָה. נראה לי בס"ד קראם כן כי בית המדרש נקרא כֶּרֶם מפני שיושבין בו תלמידי חכמים שורות שורות ככרם הנטוע, וידוע מה שאמר במשנה דכלאים (משנה כלאים ה, א) 'כֶּרֶם שֶׁחָרַב, אִם יֶשׁ בּוֹ לְלַקֵּט עֶשֶׂר גְּפָנִים לְבֵית סְאָה, וּנְטוּעוֹת כְּהִלְכָתָן, הֲרֵי זֶה נִקְרָא כֶּרֶם דַּל' כלומר גפניו מועטין עיין שם. והנה בכת ששית היה בית המדרש הנקרא כֶּרֶם מתרוקן מאד וכמו שכתב רש"י ז"ל ואמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) 'לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה' (אסתר ח, טז) אורה זו תורה, ולכן אמר עזבו את אורה זו תורה שעל ידם נעשה כרם דל על כן מצטרף מספר דַּל [34] עם מספר אוֹרָה [212] ויהיה מספר מְאֵרָה [246] . ועוד נראה לי בס"ד נקיט לשון מְאֵרָה כי התורה נקראת אמירה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (שבת קה.) 'אָנֹכִי' (שמות כ, ב) ראשי תיבות א מירה נ עימה כ תיבה י היבה, ולכן הם אשר קצו בדברי תורה שהיא אמירה ותתהפך להם למארה. או יובן התורה נתנה לנו מן הבריאה ששם מספר המאות והפורש מדברי תורה נקרא ריש כי אין עני אלא מי שהוא עני מן התורה לכן כיון שפרשו מן התורה שהיא סוד מאה אז יבא אות רי"ש שהוא לשון רישות ועניות ויתחבר באותיות מֵאָה ויהיה צירוף מְאֵרָה. או יובן בס"ד אל"ף לשון לימוד כמו (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' והוא הוה ואליף לו תורה וכיון שהניחו אילופם ויצאו נמצא קצו בו ונעשה להם מרה על כן מדה כנגד מדה יתחבר אל"ף שהוא לשון אלוף עם מָרָה ותהיה מְאֵרָה. ומה ש' נָתַן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים ' נראה שרצה לראות אם נשתנו פניהם מחמת רעבון כדי שיפטרם לשלום ברשות.

בָּנַי, לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר, אֶלָּא לְהַלָּלוּ שֶׁיָּצְאוּ. יש להקשות הוא לא אמר כנגדם כלום אלא רק נתן עיניו בהם בשתיקה ואיך אמר להם עתה 'לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר'? ונראה לי בס"ד הכונה לאמר אפילו אם הייתם יוצאים עם אותם שיצאו לֹא לָכֶם אֲנִי אוֹמֵר אותם הדברים שאמרתי להם יען כי אתם עוסקין בתורה בקבע בכל ימות החול בימים ובלילות ולכן אם יצאתם יום זה ברור הוא שלא מחמת שאתם קצים בדברי תורה אתם יוצאין ורשאין אתם בכך ורק לאלו בעלי מלאכה ומשא ומתן שאין עוסקים בתורה בחול בית המדרש ורק נתנו להם שבתות וימים טובים לעסוק בהם בתורה אמרתי להם אותם הדברים.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שִׂמְחַת יוֹם־טוֹב רְשׁוּת. יש להקשות אפילו לרבי אליעזר ודאי יש מצוה בסעודת יום טוב אלא דסבירא ליה שאינה מצוה של חובה שחייב לקיימה בלי תפונה אלא רשות שאם ירצה שלא לקיימה רשאי, וכיון דעל כל פנים אם מקיימה עביד מצוה איך קרי לה 'חַיֵּי שָׁעָה'? ונראה לי בס"ד דגם מצוה גמורה יש לקרותה 'חַיֵּי שָׁעָה' מפני דתיקון שלה הוא לשעתו דוקא כי כיון דעבר הזמן עברה המצוה גם כן אך לימוד התורה נקרא 'חַיֵּי עוֹלָם' כי הלכה זו שלמד אותה עכשיו חוזר ולומד אותה בשעות אחרות וגם מלמדה לתלמידים וגם צריכה לו לענין מעשה שתזדמן לידו מכאן ולהבא לכן נקראת 'חַיֵּי עוֹלָם' גם עוד המצוה היא תיקון המלכות הנקראת שָׁעָה אך לימוד התורה הוא תיקון התפארת, ודוק היטב.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. קשה בשלמא רבי יהושע מסתבר טעמיה שהשוה הדבר אך רבי אליעזר נקיט מצד לצד דאם ראוי שיהיה כולו לה' איך יפטור עצמו בכולו לכם? ונראה לי בס"ד כונת רבי אליעזר לומר אם האדם יכול לשלוט בטבעו החמרי לכוין בעונג הגוף לשם שמים דוקא שהוא מתענג ביום זה בשביל כבוד קדושת היום דוקא הרי זה רשאי לעשותו כולו לכם דהיינו באכילה ושתיה כי עתה על ידי כונתו הטובה נעשה כל אכילה ושתיה שלו קודש ואם אינו יכול לצמצם כונתו בעונג גופו לשם שמים דוקא הרי זה יעשהו כולו לה' בלימוד התורה.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתָן אָמַר לָהֶם: (נחמיה ח, י) לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם. פירש רש"י ז"ל מקרא הוא בספר עזרא עד 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם', יש להבין למה הוצרך לומר עד כִּי חֶדְוַת וכו' ודי לציין שהוא פסוק בספר עזרא שלא נחשוב דאלה הדברים הם לשון מליצה מרבי אליעזר עצמו וכיון שציין על ספר עזרא נדע סיומו של פסוק מה הוא? ונראה לי בס"ד כי רש"י ז"ל נרגש על מה שאמר 'וְאַל תֵּעָצֵבוּ' אין לזה שייכות כאן כי בשלמא עזרא ע"ה אמר לו כן בשביל שראה אותם בוכין ונעצבין אך כאן לא היו עצבין כדי שיאמר להם כן! לכך פירש רש"י כי המקרא הזה הוא על דרך 'כִּי חֶדְוַת הֳ' הִיא מָעֻזְּכֶם' ולכן אף על פי דסיום ד'אַל תֵּעָצֵבוּ' לא שייך בהו הוכרח לאומרו כדי שלא יאמר חצי פסוק כי התוספות בסוכה (סוכה לח:) סבירא ליה אפילו בפסוקים של כתובים אין לומר חצי פסוק ואף על גב דהגאון מגן אברהם ז"ל (סימן תכ"ב) הביא מן הכלבו דאין קפידה בזה בכתובים יש לומר דרש"י ז"ל אזיל בשיטת התוספות. ועוד אפילו להכלבו ודאי רבי אליעזר הוה מחמיר על עצמו להזהר בכך גם בפסוקי כתובים, ואחרי זה בא לידי שיטה מן מהריק"ש ז"ל על ביצה וראיתי שכתב קרוב לזה, יעוין שם.

בָּנַי, לְווּ עָלַי וְקַדְּשׁוּ קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי, וַאֲנִי פּוֹרֵעַ. נראה לי בס"ד שני תנאים התנה בזה האחד קַדְּשׁוּ קְדֻשַּׁת הַיּוֹם רמז בזה על קיום הלכות יום טוב בעשה ולא תעשה כי בהם ניכרת קדושת היום ובהם נעשית והשני והאמינו שלא תאמר יש לי קרן מאה זהובים מחר אלך ואקנה סחורה פלונית וארויח בה הוצאת יום טוב ויותר או לסמוך על חכמתם אשר תעשו דבר פלוני ותרויחו בו בחכמת לבבכם כל הוצאות יום טוב אלא הַאֲמִינוּ בִּי דוקא ואז אני פורע ואם לאו אין אני ערב בזה! ונראה לי בס"ד לפרש הא דאמר רחמנא האי לישנא לְווּ עָלַי הוא להשפיע להם בזה מן שם קדוש משמות ע"ב של (שמות יד, יט-כא) 'וַיִּסַּע וַיָּבֹא וַיֵּט' הנקרא לו"ו והוא שם י"ט מן ע"ב שמות הנזכר והוא מבחינת תפארת שבחסד כנודע. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי (משלי ג, ב) 'כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ' תיבת וְשָׁלוֹם הוא אותיות ' שם לו " ו ' והכונה מן השפעת שם לו"ו ילוו לך שְׁנוֹת חַיִּים נוספים על חיים הקצובים לך ולכן אמר רחמנא לְווּ עָלַי וכו' רמז בדבריו על שם לו"ו הנזכר. ועוד נראה לי בס"ד אותיות הסמוכים לשם הוי"ה מימין ומשמאל הם עולים מספר 'אני' כנודע. וזהו שאמר לְווּ עָלַי לשון לויה כמו (משלי א, ט) 'לִוְיַת חֵן' עלי רוצה לומר אותיות הסמוכים לשמי כמו (במדבר ב, כ) 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה' שיתייחדו אותיות אלו בשמי ואז ו'אני' שמות הנזכר שהם גימטריא 'אני' פורע וכמו שאמרו 'אֲנִי וָהוּ הוֹשִׁיעָה נָּא' והכונה לא מבעיא שמי העקרי שהוא שם הרחמים אלא גם 'אני' הם שמות שמספרם אני פורע לכם שכר טוב. והגאון חיד"א ז"ל כתב דורשי רשומות אמרו רמז בפסוק (איוב לד, יא) 'כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ' פּוֹעַל ראשי תיבות למפרע ' לְ ווּ עָ לַי וַ אֲנִי פּ וֹרֵעַ' עד כאן דבריו. ואנא עבדא אמרתי הרמז בפסוק זה (תהלים עד, יב) 'וֵאלֹקִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' כי שם אֱלֹקִים עולה 'פו' [86] ועם מַלְכִּי שהוא מספר 'על' [100] הרי צירוף פּוֹעַל שהוא ראשי תיבות ' לְ ווּ עָ לַי וַ אֲנִי פּ וֹרֵעַ' ולכן סיים 'פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' הלזו אף על פי שלא מגיע זמן קבלת שכר כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן. ברם אית לן למידק במאמר הנזכר דקאמר לן רחמנא 'לְווּ עָלַי' משמע לוו מאחרים והנה הלווין מצוים הרבה אך המלוים אינם מצויים שאם ילך ראובן אצל שמעון ויאמר לו הלוני והשי"ת ערב לא ירצה להלוות לו, כי יאמר לו הבא ראיה ורק אחד היה בעולם ורבי עקיבא שמו שלוה מן מטרוניתא באופן זה והאמינה בדבריו וסוף פרע לה הערב ברוך הוא ובוך שמו באמצעות הים, ומי יעשה כזאת?! ואם כן איך הקב"ה אומר 'לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ' והוא יודע שלא יש מלוים בכך? ונראה לי בס"ד הכונה שילוה כל אדם מיניה וביה דהיינו אם רואה אדם הריוח אשר מרויח בחול מעסק המשא ומתן שלו הוא מצומצם שיספיק לו רק למזונות מצומצמין לכל יום ואין בו סיפוק למותרות של יום טוב אז האדם ילוה מיניה וביה מן ריוח המצומצם להוצאות מותרות יום טוב ולא יאמר אם אעשה הוצאה מרובה ליום טוב מה אוכל בימי החול הבאים אחר יום טוב? הנה על זה אומר לו הקב"ה תאמין ותבטח כי באמת ואז אני פורע לך אחר יום טוב מה שלוית מעצמך מחלק פרנסת ימי החול ורק בתנאי שתאמינו בי באמת מלב ונפש! ונראה על דרך המוסר שרמז השי"ת בדבריו בדבר זה של לְווּ עָלַי הוא כי הקדמונים חילקו שעות היום והלילה ח' שעות לעסק התורה וח' שעות למשא ומתן ומלאכה וח' שעות לשינה וראוי שהאדם ילוה מן חלק שעות המלאכה ומחלק שעות השינה ויוסיף על השעות של עסק התורה ואל יחוש פן יחסר לחמו מכח חסרון שעות המלאכה או תחסר בריאותו מכח חסרון שעות השינה לכך אומר להם 'לְווּ עָלַי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ'.

הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ נְכָסָיו, יִטַּע בָּהֶם אֶדֶר. הנה מהרש"א ז"ל כתב בשם הערוך אדר רוצה לומר צדקה שהיא חשובה לפני ה' במרום, עיין שם. ויפה כתב! כי הצדקה אוצר שלה הוא למעלה במרום כמו שאמר מונבז המלך אני גנזתי למעלה (בבא בתרא יא.) . ולפי זה דמפרש אדר על הצדקה נראה לי בס"ד ליישב דקדוק לשון המאמר היטב כי ידוע אות כ"ף רומז לצדקה שנותן האדם מלא כפו, והנה אם תסיר אות כ' מן נְכָסִים ישאר נָסִים לשון ניסה רמז שאם תחסר מהם מצות הצדקה הרמוזה בכ"ף ינוסו נכסיו מידו! ואם יתן צדקה הרמוזה בכף לא יהיו הנכסים נסים ולזה אמר הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְקַיְּמוּ נְכָסָיו דייקא שלא אמר שיתקיים ממונו אלא 'נְכָסָיו' דהיינו שלא יהיו נכסיו נסים ממנו, יִטַּע בָּהֶם אֶדֶר זו מצות הצדקה הנקראת אדר שהיא רמוזה באות כ' שבזה יהיה אות כ' קבוע בנכסים ולא יתפרד מהם שיהיו נסים ודריש על אדר שהוא הצדקה דקיימא לדרי דרי כמו שאמר הכתוב (תהלים קיב, ג) 'וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד'. וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק זה. ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'יִטַּע בָּהֶם אֶדֶר' רמז לתקן בהם אות א' דְּ אֱ מֶת ואות א' דְּ אָ דָם שנפגמו בחטא אדם הראשון וגם לתקן בהם אותיות ד"ר אשר בתיבת אֶחָ ד וְאַחֵ ר שפגם אדם הראשון בסוד הכתוב (בראשית ג, יח) וְקוֹץ 'וְדַרְדַּר' תַּצְמִיחַ לָךְ, כנזכר בספרי המקובלים ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד 'אדר' רמז לתורה דכתיב בה (תהלים קה, ח) 'דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר' והיינו 'אדר - אל"ף דר' גם נרמזה באותיות אדר למפרע ראשי תיבות (תהלים קיט, קס) 'רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת' ולזה אמר דקיימא לדרי דרין דכתיב בה (ישעיה נט, כא) 'לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ' הרי כאן שלשה דורות וזהו דרי דרין. גם נראה לרמוז אדר רמז לחג"ת [חסד, גבורה, תפארת] שהם סוד ג' אבות כי 'אדר' ראשי תיבות א הבה ד ין ר חמים, וידוע כי החסד נקרא אהבה והם דרגין דאברהם יצחק ויעקב ואמרו רבותינו ז"ל באגדת בראשית אין אדיר אלא אבות שנאמר (תהלים טז, ג) 'לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם', והאדם יתקן ויטע כל זה על ידי ממונו שיעשה ממנו צדקה וגמילות חסדים ותלמוד תורה שהם כנגד ג' עמודים שהעולם קיים עליהם תורה ועבודה וגמילות חסדים (משנה אבות א, ב) .