בן יהוידע על בבא מציעא נט:

מַאי 'עַכְנַאי'? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁהִקִּיפוּ דְּבָרִים כְּעַכְנָא וְטִמְאוּהוּ. נראה דהשואל ידע כי עכנאי הוא שם של בעל התנור ששמו עכנאי אך שואל מאי קא משמע לן תנא דברייתא בשם בעל התנור דמה לנו לדעת את שמו ומי היה? ומשני דקא משמע לן שיש בשמו משמעות על הענין הזה שנפל בין החכמים בדין התנור ההיא שהקיפוהו דברים כעכנא וטמאוהו.

אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ. יש להבין למה בחר להביא ולעשות אות ומופת מן החרוב ומאמת המים ומן כותלי בית המדרש גם יש להבין בתשובת החכמים שאמרו לו 'אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב' דמשמע אם היה האות באילן אחר היה נחשב לראיה אך מן החרוב אין ראיה. ונראה לי בס"ד כי הוא בתחלה רצה לעשות אות מן החרוב אף על גב דהיה שם מין אילן אחר מפני כי חרוב לשון חורבא וזה יורה על סברתם שרוצים לטמא התנור ולהחריבו ובא האות בעקירת החרוב להודיעם דהסברה שלהם שהיא מחרבת התנור תיעקר ויזוזו ממנה ויודו לסברתו המטהרת התנור ומקיימת אותו והם אמרו לו אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב כלומר מן משמעות החרוב ועקירתו אין ראיה לדבריך אלא אדרבה האות הזה ראיה לחזק סברה דידן שהודיעו מן השמים באות זה לעורר אותך על סברה שלך שאתה חולק בה על הרבים ואתה מחריב ההלכה של אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב) הכתובה בתורה וחרבן הלכה זו היא חרבן עולם שעתה ירבו המחלוקות בישראל והודיעו לך בעקירת החרוב שתעקר סברה זו החולקת על הרבים ממקומה ואתה תחזור בך. אך באמת אף על פי שהם השיבו כך ודאי נראה דהאות של החרוב נעשה לכבודו לחזק את דבריו ולכן נעקר מאה אמה כמנין מוֹדִים [100] לרמוז שהם צריכים להיות מודים לדבריו ומאן דאמר נעקר ארבע מאות אמה הוא כמנין מַשְׂכִּיל [400] לרמוז שהוא משכיל בדבריו וסברתו. וכאשר ראה שלא הועיל זה האות כנגדם ואדרבה עשו משמעות האות לסייעתם אמר אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ כי דברי תורה נקראים בשם מים וגזר שהמים יחזרו לאחוריהם לרמוז להם שגם הם יחזרו מסברתם לאחור ולכן אמר יוֹכִיחוּ לשון רבים ולא אמר אַמַּת הַמַּיִם תּוֹכִיחַ שהוא לשון יחיד משום דמפרש המים הוכחה כנגדם שהם רבים והם השיבו אין מביאים ראיה לחזק סברתך מן אמת המים ולא אמרו מִן הַמַּיִם אלא מִן אַמַּת רצונו לומר דאזלינן בתר האמה שהיא יחידית וחזרה לאחור הנה זה האות לסייעתא דידן נעשה להודיע כי אתה היחיד תחזור לאחוריך ותודה לנו. אי נמי אמרו אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן אַמַּת הַמַּיִם כי אדרבה יש לנו לפרש דאות זה של המים שחזרו לאחור הוא סייעתא לנו כי המים דרכם לטהר הטמא ועתה חזרו לאחור להורות שאין כאן טהרה בדין זה דחזרה שחזרו לאחור הפך מנהגם וטבעם מורה לדחות הטהרה מדין זה של התנור. ואחר כך חזר ואמר כּוֹתְלֵי בֵּית־הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ והטו הכותלים ליפול וחשב כי אות זה ודאי הוא מורה לחזק סברתו ולסתור סברתם כי לא היה האות בכותל אחד אלא בכותלים הרבה והוא לרמוז שהם הרבים סברתם נופלת ואין לה קיום כנגד סברתי או הכונה שהם הרבים נופלים בסברתם והוא עומד בסברתו וגער בהם רבי יהושע שאם יפלו ממש יהיה פסידא רבא לבנותם ואלו הכותלים היו של חצר בית המדרש שהיה לפניהם ואין אלו כותלים של מקום ישיבתם וגם על האות הזה לא השגיחו כי אמרו יש לומר האות לסייעתא דידן הוא שבאו להודיע מן השמים שהלכה כדברנו שאמרנו התנור טמא שצריך אז להפיל את כותלים של התנור ולא כרבי אליעזר שהוא מטהר אותו ומקיים כותליו. ודע כי מה שגער רבי יהושע בכותלים ודבר עמהם לא גער ודבר עם הכותלים אלא עם המלאך השלוח מן השמים לעשות האות להפיל הכותלים ובשביל כבוד המלאך תפס דבריו בלשון זה כאלו הוא מדבר עם הכותלים.

אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי, מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ! יָצְאָתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם. אז עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו לכבוד בת קול כי דבריו אלו שאומר עתה הם כלפי דברים שאמרה בת קול וטען טענה נצחת שזה הוא כבודו יתברך שאין אנחנו משגיחין עתה בבת קול לסתור ההלכה המפורשת בתורה שאמרה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג, ב) שאם נשגיח בבת קול לבטל דבר אחד מדברי תורה אם כן יהיו כל דברי תורה בטלין ח"ו מכאן ולהבא. אי נמי אומרם עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו כלומר טען טענה נצחת שיש בה עמידה על רגליו כי ידוע כל חכם אשר יאמר דבר בית המדרש וישיבו החכמים על דבריו ויסתרו אותם אומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בית המדרש' וכאן בא המאמר לתת שבח ויקר לדברי רבי יהושע בטענה זו שהשיב טענה נצחת ועמד על רגליו קרינן עליה בטענה זו. ודע כי בודאי הגמור כל האותות אשר עשו מן השמים לעזור את רבי אליעזר וגם יציאת בת קול לעזרתו הכל היה בהשגחה מאת השם יתברך לתיקון העולם מכאן ולהבא לעשות בזה יסוד חזק ואמיץ ונכון וקיים לדברי תורה שלא יבא שום חכם וזקן אפילו אם הוא גדול בחכמה ויחיד בדורו להורות מה שלבו גוזר הפך רבים ובזה תרבה המחלוקת ותהיה התורה כעשרה תורות, והיה גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהחכמים ההם תקיפים ואמתיים ואף על פי שיראו אות ומופת וגם ישמעו דברי בת קול מכרזת לסייע דברי היחיד הם לא ירצו לבטל מה שכתוב בתורה אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת לבלתי יסתרו דבר אחד מן התורה. ולכן גזר הקדוש ברוך הוא לעשות כל האותות הנסיים האלה וגם יציאת בת קול ובכל זה לא ישגיחו החכמים לבטל דבר אחר מן התורה דאז בזה נעשה יסוד גדול מיוסד לדורות הבאים שלא יוכל אחד לבטל אות אחת מן התורה כי בשמעם שכל האותות האלה וגם הכרזת בת קול לא הועילו מי יוכל לפתוח פיו לבטל אות אחת מן התורה ומי יוכל להראות אותות ומופתים כאלה לפני אנשי דורו כדי לקיים דבריו לבטל אות אחת מן התורה?! ובודאי פרסום גדול ונורא הנעשה בדבר זה יהיה זכרונו קיים עד סוף כל הדורות ועתה בִּין תָּבִין כי אף על פי שנעשה אחר כך צער גדול לרבי אליעזר בענין זה הנה זכות הוא לו מאחר דענין זה נעשה יסוד חזק ואמיץ לקיום דברי תורה ולבטל המחלוקות ועל רבי אליעזר נאמר בענין זה מגלגלין זכות על ידי זכאי. והנה אם תדקדק היטב בדברי הבת קול תמצא כי דקדקה שלא אמרה דברים חלוטים בלשון גזרה אלא דבריה היו בלשון שאלה מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ואם היה רצונו יתברך שיהיו מודים לדברי רבי אליעזר לפסוק הלכה כמותו בדין זה היתה בת קול אומרת הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וכאשר גזרה אומר במחלוקת בית שמאי ובית הלל שיצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל' (עירובין דף יג:) אך כאן אמרה לשון שאלה מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם ולשון 'מַה לָּכֶם' נראה ומורה שיש להם טענה נצחת כנגדו ושואלת מה היא ומה בפיכם לטעון בדבר זה הרי בדברים אלו מחוי להו במחוג אם יש לכם לדבר תשיבו ותאמרו מה בפיכם ואז נתגבר רבי יהושע כארי ועמד על רגליו ודבר דבריו.

נִצְּחוּנִי בָּנַי, נִצְּחוּנִי בָּנַי. נראה לי בס"ד כפל הלשון חד על אשר לא השגיחו באותות של חרוב ואמת המים וכותלי בית המדרש וחד שלא השגיחו גם בבת קול. ודע כי אף על גב דכתבתי לעיל כי מעיקרא לא היה רוצה השם יתברך שיבטלו דבריהם כנגד דברי רבי אליעזר שהיה יחיד ועשה כל האותות וגם בת קול כדי שיהיה בזה יסוד אמיץ וחזק לדורות וכאמור עם כל זה אמר לשון זה של נִצְּחוּנִי בָּנַי באהבתו בחכמים ליקרם ולכבדם וחן וכבוד נתן להם השם יתברך בדברים אלו על אשר עשו רצונו ולא השגיחו שבזה נעשה יסוד חזק לקיום דברי תורה ולביטול המחלוקות.

כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁחֲבֵרֶיךָ בְּדֵלִין מִמְּךָ. נראה לי בס"ד כוונתו באומרו מִמְּךָ לעשות התנצלות למעשיהם לומר מה שעשו ענין ההבדלה כל זה היה ממך שאתה גרמת במה שעמדת בדבריך נגד הרבים לחלוק עמהם ולהכריחם על ידי אותות ומופתים שיהיו מודים לדבריך ולכך חשו בעבור דורות הבאים שלא ירבו מחלוקות בישראל ולא יבא אדם לבטל דבר אחד מן התורה על ידי הראותו לאנשי דורו אות או מופת יהיה מה שיהיה.

זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בְּחִטִּים וּשְׁלִישׁ בִּשְׂעוֹרִים. הא דהוה שְׁלִישׁ שְׁלִישׁ בכולה נראה לי בס"ד הטעם להורות ולהודיע על צדקתו של רבי אליעזר שהיתה גדושה ולא מחוקה וידוע מה שאמרו בגמרא בפרק קמא דעירובין מדה גדושה יתירה על מדה מחוקה שליש עיין שם נמצא דגודש הוא שליש לכן הראו מן השמים ענין זה בשליש להודיע שכל זה נעשה לכבודו של רבי אליעזר שהיה צדקתו גדושה ולא מחוקה והגודש הוא שליש. מיהו צריך להבין העולם מה חטאו שלקו , ממה נפשך אם החכמים עשו שלא כדין ח"ו שונאיהם ילקו ואם עשו כדין אין לו לרבי אליעזר תרעומת בדבר זה ולמה לקה העולם? ונראה לי בס"ד דהנה ודאי מה שעמד רבי אליעזר בדבריו וחלק על רבים שגה בזה שלא היה מן הראוי להחזיק כל כך במחלוקת זו ומה שהסכימו לברכו ועשו חרם הקשה מנדוי כל זה עשו למגדר מילתא בעבור תיקון העולם שלא ירבו מחלוקות בישראל מכאן ולהבא ולכן לקה העולם שבעבור עונות הדור נעשה צער זה לרבי אליעזר יען כי בודאי רבי אליעזר לרוב צדקותו וחסידותו וקדושתו לא היה שוגה בדבר זה להחזיק במחלוקת כל כך עד שהגיע הענין למדרגה זו , כי הוא תנא מובהק וחכם גדול ובקי בכל התורה כולה ויודע שהיחיד צריך להטות אחרי רבים ואיך יחלוק על רבים ויהיה נצב לקראתם להעמיד דבריו? אך ודאי עונות הדור גרמו שיהיה תקיף בדעתו בדבר זה להחזיק דבריו כל כך עד שהגיע הענין למדרגה זו, ולכן נענש הדור ההוא על כי עונותם גרמו זה הצער לרבי אליעזר וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת יז.) על יום שנחלקו בו שמאי והלל והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל אותו היום כיום שנעשה בו העגל וכמו שאמרו המפרשים על זה וכן הענין כאן. והא דלקו זֵתִים וְחִטִּים וּשְׂעוֹרִים , נראה לי בס"ד כי בעת שברכוהו גזרו והסכימו שלא להתיר לו כל ימי חייו ועשו כן למגדר מלתא לפרסם הענין בשביל דורות הבאים ולכן אף על פי שהוא קבל עליו את הדין וקרע וחלץ שהודה בחרם שעשו לא הלך אחר כך לבקש מהם התרה שכבר הסכימו שלא להתיר ורק בעת פטירתו אמרו הותר הנדר וכנזכר במדרש. ודבר זה רמזו אליו רבי עקיבה באומרו בְּדֵלִין מִמְּךָ והוא בכה ונצטער מכח גזרתם זו בשביל ההתרה כי ראה דמעתה לא יוכל ללמד לאחרים. והואיל ונחסר העולם מן שלשה מיני לימוד שהיה מלמד לאחרים שהם האחד לימוד הסוד וכנגד זה לקו הזתים שמהם יוצא האור והשמן נעלם בזית והשני לימוד פשט התורה הנגלה וכנגד זה לקו החיטים והשלישי לימוד דרך ארץ וכנגד זה לקו השעורים. או נראה לי בס"ד לקו שלשה מינים כנגד שלשה מיני צער שקבל ועשה על עצמו שהם קריעת בגדיו וחליצת מנעליו וישיבתו על הקרקע. או לקו השלשה הנזכר בעבורו לרמוז כי הוא שלם בשלשה מידות טובות שהם תורה ענוה ויראת חטא כמו שפירש רש"י ז"ל על מה שאמרו (תמורה טו:) אשכולות איש־שהכל־בו שהם תורה ענוה ויראת חטא עיין שם. או להורות שהיא שלם בקדושת המחשבה ובזה לקו הזתים שיוצא מהן השמן שהוא סוד חכמה שהוא סוד המחשבה ובקדושת הדיבור כנגד זה לקו החטים דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מ.) אין התינוק מדבר אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן ולקו השעורים כנגד קדושת המעשה דהבהמה מאכלה שעורים ואין פועל בבהמה אלא מעשה.

וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָּא בִּסְפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ. כי היה דבר זה בשביל ענין רבי אליעזר בתנורו של עכנאי שהקיפו אותו דברים כעכנא וטמאוהו ונרמז זה באותיות נַחְשׁוֹל שהוא אותיות נָחָשׁ לוֹ והיה זה בהשגחה מן השמים להודיע צדקותו של רבי אליעזר שהיה צדיק ולא עשו לו עונש זה אלא לתקון העולם למגדר מלתא וגם נודע לנו צדקת החכמים שעשו כל זה לשם שמים דטענת רבן גמליאל נתקבלה בשמים ועמד הים מזעפו. והא דלא שבקה דביתהו לרבי אליעזר למפל על אפיה לא היתה צריכה לשומרו כל היום דלא היתה חוששת פן יעשה נפילת אפים בפרטות בשביל להעניש את רבן גמליאל להדיה ורק היתה שומרתו בנפילת אפים דשחרית ודמנחה שלא יתכוין להעניש מי שציער אותו ואז ממילא ילכד רבן גמליאל כי הוא הראש אף על פי שלא היה מתכוין על רבן גמליאל בפירוש ולכן אמר לה מְנָא יָדַעְתְּ דנפילת אפים שלי תעשה רושם במי שעשה לי צער אף על פי שאין אני מתכוין עליו בפירוש? ואמרה לו כָּךְ מְקֻבְּלַנִי מִבֵּית אֲבִי־אַבָּא וכו'. ומה שאמר הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה לפי דעתה של אִימָא־שָׁלוֹם היה כך דְּאִיחְלַף לָהּ בֵּין מָלֵא לְחָסֵר וכו' ועיין מהרש"א ז"ל.

דְּזָקִיף לֵיהּ זְקִיפָא בִּדְיוּתְקֵיהּ, לָא נֵימָא לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ, זָקִיף בִּינִיתָא. פירש רש"י כל שם תליה גנאי הוא לו . וקשא אם כן למה נקטי דג יאמרו סל וכיוצא בשאר כלי שדרכו לתלותו? ונראה לי שזה אינו מרגיש אלא אם כן אומר לשון תליה בבעלי חיים דדמי לאדם שהוא בעל חי אבל בכלים אינו מרגיש בגנאי ואינה קשה לו אמירה זו.