בן יהוידע על בבא מציעא נט.

נוֹחַ לוֹ לָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא עַל סָפֵק אֵשֶׁת־אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. אין כונתו לומר שיעשה זה העון של ספק אשת איש ואל יעשה עון זה דהלבנת פנים דזה לא ניתן להאמר! אך כונתו שיהיה נחשד בדבר זה ואל ילבין פני חבירו ברבים כדי להציל עצמו מן החשד הזה דהיינו שהוא נחשד בדבר זה שאומרים שבא על ספק אשת איש ויוכל לברר הדבר לנקות עצמו מן החשד אך לא יוכל לברר הדבר ולנקות עצמו אלא אם כן ילבין פני חבירו ברבים שיגלה מי הוא זה ומה היה הדבר הזה, ועל זה אומר נוח לו שישאר עליו חשד זה שאומרים עליו שבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מן החשד. מיהו אם נחשד שבא על ודאי אשת איש ויוכל לנקות עצמו על ידי שיגלה איזה דבר על חבירו אף על פי שבזה יהיה הלבנת פנים לחבירו יגלה ויברר הדבר ואל יחוש להלבנת פנים של חבירו כדי להציל עצמו מן חשד עון חמור שהוא עון אשת איש ודאי. ובגמרא אמר מנא ליה דחמור הלבנת פנים כל כך שיקבל עליו האדם לעז וחשד של ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מן החשד? ועל זה הביא דרשא דדרש רבא דמשמע מינה שיש דבר קשה בהלבנת פנים שאינו נמצא בעון הבא על אשת איש והוא דזה יש לו חלק לעולם הבא אחר שהמיתוהו בחנק אבל זה אין לו חלק לעולם הבא ומאחר דיש בהלבנת פנים דבר קשה מאד דאין לו חלק לעולם הבא להכי שפיר אמר רבי יוחנן דנוח לו לאדם לקבל עליו החשד והלעז של ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מחשד ולעז זה.

דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בַּמֶּה. קשא איך קורין אותו בשמו כמו הדיוט ואין מזכירין אותו בשם מלך או לא יזכירו שמו כלל? ונראה לי בס"ד כי הוא מרוב ענוה שלו גזר אומר דכל עת שהוא יושב ולומד תורה בית המדרש עם החכמים והתלמידים יזכירו שמו בלי תואר מלכות וכאשר נהג עוד ענוה בישיבתו שלא היה יושב בית המדרש על הכסא אלא על הקרקע ושונה לחכמים. אמנם קשא במאמר זה הלא כולי עלמא מודים דבת שבע היה לה גט מאוריה ואפילו אויביו לא יכחישו בזה ורק היו אומרים שגרשה על תנאי אם ימות ונמצא בא על ספק אשת איש ואם כן יאמרו לו על סָפֵק אֵשֶׁת־אִישׁ בַּמֶּה ולמה שאלו אותו על ודאי אשת איש דאין זה ענין שלו ומה תועלת יש להם בשאלה זו? ונראה לי בס"ד כי שאלו אותו על אשת איש ודאי כדי שישיב מיתתו בחנק ואז אף על פי דעובדא דידיה היתה ספק אשת איש חשבו שיועיל להם דבור זה שמוצא מפיו מיתה בחנק על אשת איש שילכד בו גם בספק אשת איש משום דברית כרותה לשפתים וכאשר טען דומה שראוי להיות נתפס בדבורו שאמר בֶן מָוֶת הוּא הָאִישׁ הַזֶּה (שמואל ב' יב, ה) וכמו שאמרו בזוהר בראשית (זהר חלק א, דף ח:) שאמר הא מלה חדא אית לי גביה דאיהו אפתח פומיה ואמר 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת' ואיהו דן לנפשיה טורנייא אית לי עליה עיין שם. כן הם רצו שישיב כך כדי שיהיה נתפס בכך אך באמת הוא יודע דבת שבע היתה מגורשת גמורה בלי שום תנאי ואם כן אין כאן אפילו ספק אשת איש. ולכך השיב בפה מלא הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק ובזה מובן הטעם דהיו שואלים אותו שאלה זו בזמן שהיו עוסקים בנגעים ואהלות והיינו כי העוסקים בהלכות נגעים וכן בטהרות באהלות וכיוצא הם קפדי וזהירי שלא לדבר בנכח משום חשש 'ברית כרותה לשפתים' וכמו שמצינו בגמרא (שבועות לו.) שאמר רב יהודה לרב כהנא 'כנה' שלא תדבר בנכח דברית כרותה לשפתים, ולכך בעת שעוסקים בנגעים ואהלות דאותה שעה קפדי וחיישי משום ברית כרותה לשפתים רצו הם ללכדו בזה באותה מעשה אך באמת לא חש מפני כי אפילו ספק אשת איש לא הוה דהיתה מגורשת גמורה.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה. נראה לי בס"ד הטעם שתלה הדבר בְּדִמְעָתָהּ דידוע שהנשים מושרשים במלכות הנקראת רחל עקרת הבית וכתב רבינו ז"ל בשער הכונות בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז) שאומרים בכל יום וזה לשונו יש שני דמעות שמהן יוצא הדין והם למטה בנוקבה הנקראת רחל אשר גם היא בגימטריא דִּמְעָה [119] שני פעמים ולכן נרמזת רָחֵל [119×2=238] בראשי תיבות לְ כָל חַ י רָ צוֹן ותכוין להמתיק את רחל ואת שתי דמעות שהם בגימטריא רחל וכו' עד כאן לשונו עיין שם. ולכן האשה אשר תתאנה מבעלה ותוריד דמעה משתי עיניה תעורר כח הדין מן רחל כי האשה מושרשת ברחל ואז יהיה פעולת דין קשה לבעלה ולכן הקדוש ברוך הוא הבטיח לרחל אמנו מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה (ירמיה לא, טו) כי הדמעות הם בחינת דין ולעתיד יתמתקו הדינים של רחל ולא יהיה עוד דמעה ויתקיים הכתוב וּמָחָה הֳ' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיה כה, ח) ולכן תלה רב עונש אונאת האשה בדמעות שלה. ולפי מה שאמר שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ בזה מובן הכתוב עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ' (תהלים כה, טו) דפעולת העינים תמידית דאין ננעלים השערים שלהם. והא דיליף זה מפסוק שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הֳ' אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ (תהלים לט, יג) הכי קאמר שמעה תפלתי מאחר שברית כרותה לדמעה שלא תחרש בעבורה ולכן שמעה תפלתי שהתפללתי בדמעות.

אִתְּתָךָ גּוּצָא, גָּחִין וְלָחוּשׁ לָהּ. הא דאומרים לָחוּשׁ מפני כי גנאי לאיש שיקח עצה מאשתו בפומבי לכך אמרו לו לָחוּשׁ לָהּ בקשת העצה ואז ודאי גם היא תשיב לך בלחישה ולכן לא אמרו לו גָּחִין ושמע דבריה או ושמע עצתה. ואומרם אִתְּתָךָ גּוּצָא נראה לי בס"ד דרך דרש דידוע הקושיא דמקשים בקראי דפסוק אחד אומר מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב) ופסוק אחד אומר וּמוֹצֶא מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו) ומתרצים דהאשה צריכה להיות נכנעת לבעלה שלא תחשוב עצמה שוה אליו במעלה אלא תחשיב היא חצי בעלה במעלה דאם תחשוב עצמה בהשוואה עמו הרי זו מרה כלענה דלכך הקדוש ברוך הוא הטיל יו"ד באיש וה"א באשה שהיא חצי מספר היו"ד להורות שצריך שתחשוב עצמה חצי בעלה במעלה אבל אשה רעה שתחשוב עצמה בהשוואה אינה רואה עצמה בשם 'אשה' אלא האשה בתוספת ה' כדי להשלים חסרונה להיות שוה עם בעלה שיש לו אות יוד ושני ההי"ן הם מספר יו"ד ולזה אמר וּמוֹצֶא מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה בתוספת ה' שמשוה עצמה עם בעלה הנה זאת היא מר ממות אבל על הרואה עצמה בשם אשה עליה נאמר מָצָא אִשָּׁה דייקא מצא טוב. ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה </b > (משנה אבות א, ה) דהיינו עם הרואה עצמה בשם האשה שתשוה עצמה עמך אל תרבה שיחה לבקש ממנה עיצה במילי דביתא אלא התרחק ממנה ולזה אמר אִתְּתָךָ גּוּצָא שרואה עצמה היא חצי שלך במעלה ואינה משווה עצמה עמך זו היא אשה טובה גָּחִין וְלָחוּשׁ לָהּ לקבל ממנה עיצה דעליה נאמר מצא אשה מצא טוב.

כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה הֳ' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ" (עמוס ז, ז) . נראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד במאמר הגמרא דחגיגה (חגיגה ה:) רבי יהושע בן חנניה אחוי ליה ההוא צדוקי עמא דאהדרנהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה איהו 'עוד ידו נטויה עלינו'. ופרשתי בס"ד כי ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] נקראים פנים אבל חג"ת [חסד גבורה תפארת] ונה"י [נצח הוד יסוד] נקראים גופא המתחיל מן הידים כמו שאמרו בפתיחת אליהו זכור לטוב חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא והכתוב אמר וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם (דברים לא, יז) קאי על השפעת ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] ועל זה אחוי אותו הצדוקי אך רבי יהושע בן חנניה אחוי עוד ידו נטויה עלינו כי מן ששה קצוות המתחילים מן הידים שהם חסד וגבורה תמיד נטויה השפעתם עלינו דלא פסיק שפע זה גם בהיות ישראל בגלות וכמו שפרשתי בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (חלק ג') עיין שם. ולזה אמר גבי אונאה וּבְיָדוֹ אֲנָךְ ששערי אונאה תלויים בששה קצוות המתחילים מן הידים שהם חסד וגבורה שאין להם התעלמות כלל והנה אוֹנָאָה [63] עולה מספר ס"ג ובזה יובן בס"ד כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (תהלים נג, ד) פירוש גם המתאנה עשה אונאה לאחרים ונמצא כולם עבדי אונאה ולכן יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ הצועק והנצעק. ומה שאמר אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם פרגוד רמז לשם אלקים שהוא דין שעולה מספרו פ"ו ותיבת פַּרְגּוֹד מורכבת משתי תיבות שהוא 'גדר פו' דאף על גב דננעל לפעמים גדר זה של פ"ו שפועל הדין על ידי גילוי שם הרחמים הנה בעבור ג' עבירות אלו אינו ננעל.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְּבוּאָה. נראה לי בס"ד תְּבוּאָה [414] עולה מספר בַּבַּיִת [414] לרמוז יזהר האדם להיות התבואה מצויה בבית. גם תְּבוּאָה בהפוך אתוון אַהֲבוֹת רמז שעושה אהבות למטה בין איש לאשתו ובין איש לבני ביתו. גם תְּבוּאָה חלקנה לשתים וקרי בה תָּבוֹא ה ' שהאדם נשפע בתבואה שתהיה מצויה בתוך ביתו בעבור אשתו שיש בה אות ה"א דשמא קדישא שהיא סוד בינה ומזוני מבינה וכמו שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי ז"ל ברמז הפסוק הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ (תהלים נה, כג) ששם ס"ג הוא בבינה ומלוי שם ס"ג עולה מספר יְהָבְךָ [י ו " ד ה" י ו א " ו ה" י =37] וכמו שכתוב בספרו הבהיר מדרש אליהו עיין שם. ובזה יובן מאמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ משום דהמזון והפרנסה באה מן הבינה שהיא סוד ה"א ראשונה דשמא קדישא שהיא אצל האשה כי איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם ועל זה מביא הכתוב דִּכְתִיב וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (בראשית יב, טז) קרי בה בעבור ה"א שבאשה שהיא סוד בינה. ונראה לי בס"ד אומר בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ של אדם על דרך מה שאמרו המפרשים על מאמר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני (תענית כד:) דהכונה הוא שפע המזון יורד תוך השביל והצנור של חנינא בני וכן כאן הכונה המזון יורד בתוך השביל של אשתו ויליף מפסוק 'וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ' רצונו לומר בשביל של אשתו שהוא כלי מעבר שעובר בתוכו השפע של הטובה ואף על גב דפשטיה דקרא הטיב קאי על פרעה מכל מקום מפרש על הקדוש ברוך הוא מדלא כתיב וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר אלא כתיב 'וַיְהִי לוֹ'.

וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא: אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְכוּ כִּי הֵיכִי דְּתִתְּעַתְּרוּ (בראשית יב, טז) . לשון וְהַיְנוּ משמע שבאותו המאמר של רבי חלבו בא לפרש דברי רבא אלו ונראה בס"ד הכונה דבלאו דברי רבי חלבו היינו מפרשים דברי רבא שאמר תתעתרו גם על עסק משא ומתן אך בדברי רבי חלבו שאמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם דנקיט להדיה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ ולא אמר הַבְּרָכָה בסתם יש לנו לפרש דברי רבא שאמר תִּתְעַתְּרוּ איירי נמי בכהאי גונא שהוא במזון ופרנסה הנמצאים בבית ושייכים לביתו של אדם דראוי להשוות דברי רבא עם דברי רבי חלבו. ובזה מובן הטעם שהאשה נקראת לֶחֶם לרמוז כי בעבורה תהיה השפעת הלחם שהיא כללות הסעודה שבבית כי כל הסעודה נקראת בשם לחם וכמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וכן נמי מספר אִשָּׁה [306] עולה מספר בְּרָכָה לֶחֶם [305] עם הכולל. אי נמי נראה לי בס"ד אומרו וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא וכו' דלא תימא רבא עיצה טבעית מיעץ לבני מחוזא משום דנשים דבני מחוזא היו מפונקות ועצלניות ואינן משימות עין השגחתן על כל הנמצא באוצרות הבית של מאכל ומשתה ועצים וכיוצא ולכן יהיה הפסד הרבה לבעל הבית בכל הדברים הנמצאים בבית ולכן מיעץ אותם לייקר את הנשים שישחדו אותם ביקר זה שעושים להם כדי שישגיחו על כל הנמצא בבית בשמירה לשמרו היטב ולהסיר כל נזק ואיבוד לכן אחר ששמענו מאמר זה דרבי חלבו המדבר בענין השפע שנשפע האדם בברכת הבית בעבור אשתו עתה ידענו כונת רבא לאו עיצה טבעית היא זו אלא כונתו לומר לייקר הנשים כדי שירבה השפע שלהם מלמעלה בעבור זאת מדה כנגד מדה. והא דאמר רבא זה לִבְנֵי מְחוֹזָא בלבד בשביל שהם היו עשירים כידוע ולכן יש להם יכולת לייקר נשיהם במלבושים ותכשיטים.