בן יהוידע על בבא מציעא נח:

אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים, אַל יֹאמַר לוֹ: זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. קשא אמאי הוצרך תנא לאשמעינן כל הני גווני של אונאת דברים? ונראה לי בס"ד דאי אשמעינן האי חלוקא קמייתא בלבד הוה אמינא דוקא בהאי איכא איסורא דמביישו במעשה עצמו אבל זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ דאין אלו מעשה עצמו ליכא איסור אונאת דברים ואי הוה אמר זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים הוה אמינא קשה לאדם בזיון כבוד אבותיו יותר מבזיון כבוד עצמו ולכך אין למידין הא מהא. ואי הוה נקיט הנך תרתי בלבד הוה אמינא אם אמר פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת אין בזה אונאת דברים כי בזמן שאכל נבילות לא עביד איסורא בדבר זה שלא נצטוו בני נח על זאת ועוד הוה אמינא כיון שאינו מדבר עמו לנכח לומר פה שאכל נבלות איך ידבר בדברי תורה? אלא אומר בדרך נסתר 'פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת' דהשומע חושב על אחרים אומר כן ואינו מתבייש בדברים אלו, לכך קא משמע לן אפילו בכהאי גונא שהוא לשון נסתר יש בזה ביוש ואונאת דברים. ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני דהוא מביישו על העבר אבל אם הוא בעל יסורין מותר לומר לו כי עונותיו הטו אלה כדי שיצדיק עליו הדין ויתוודה כי באמת חייב האדם לומר עונותיו הטו אלה ויצדיק עליו הדין לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור דעושה לו ביוש בזה. ואי נקיט כל הני הוה אמינא דוקא בהני שהוא אומר לו בפניו אבל באומר לחמרים לכו אצל פלוני שאין מאנה אותו בפניו ואינו מדבר עמו כלום לית לן בה לכך קא משמע לן גם בכהאי גונא אסור.

כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. קשא כיון דאמר חֲבֵרוֹ לשון יחיד הוה ליה למימר כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמוֹ לשון יחיד ולמה נקיט דָּמִים לשון רבים? ונראה לי בס"ד דהמבייש חבירו שופך דמו כמה פעמים כי כל עת שזוכר המתבייש הוא בוש ונכלם מאיליו ומעצמו וכן כל פעם שרואה אותם בני אדם אשר ביישו לפניהם הוא בוש ונכלם ונמצא כמה דמים שופך לחבירו באותו ביוש שביישו בדברים. ואיתא בספר הלקוטים הנדפס בירושלים בפסוק שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם (בראשית ט, ו) כי האודם שבאדם נמשך מצד האל"ף אשר במלוי אות וא"ו בשם הוי־ה ברוך הוא דאלפין שהוא נמשך משם אהי־ה שהוא בסוד הבינה וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (נידה לא.) אמו מזרעת אודם עיין שם. ובזה מובן שפיר הטעם דְּהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים דְּאָזִיל סוּמְקָא שהוא האודם אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שהוא הבינה הנקראת עולם הבא כי פוגם באות א' הנזכר שהוא משם אהי־ה שהוא סוד הבינה.

בְּמַעֲרָבָא בְּמַאי זְהִירֵי? אָמַר לֵיהּ: בְּאַחְווּרֵי אַפֵּי. נראה לי בס"ד הטעם דנזהרין בארץ ישראל בדבר זה יותר דידוע מה שאמר הרב חסד לאברהם ז"ל (במעין השלישי נהר י"ח) שיש שני מלאכים הממונים על המיתה אחד הוא בחוץ לארץ שהוא מלאך המות מצד פלוני והשני הוא מלאך מצד גבריאל והוא בארץ ישראל עיין שם. והנה ידוע כי בעון שפיכות דמים יתקנא מלאך המות יותר כי אומר זו היא אומנות שלו ואיך יקח אותה האדם להרוג את חבירו! ולכן במערבא שאין מלאך המות מצד פלוני נכנס שם נזהרים הם מהלבנת פנים שהיא בכלל שפיכות דמים מפני כי שפיכות דמים היא מלאכה של מלאך המות וחוששין פן יתקנא ויאמר כמו שיושבי ארץ ישראל נכנסים בגבולו שלקחו אומנות שלו לשפוך דם כן הוא יכנס בגבול שאינו שלו ליכנס בארץ ישראל גם כן ולא סגי ליה חוץ לארץ לכך נזהרים כדי שלא ימצא מלאך המות עילה להכנס אצלם.