בן יהוידע על בבא מציעא כח:

אֶבֶן טֹעַן הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, כָּל מִי שֶׁאָבַד אֲבֵדָה נִפְנָה לְשָׁם. נראה לי בס"ד קרו לה אֶבֶן טֹעַן כי משם יוציא ויעלה המליץ הטוב על ישראל טענה של זכות על ישראל לפני הקדוש ברוך הוא לקבץ נדחי ישראל ולקבל פושעי ישראל בתשובה דכל זה דומה להשבת אבידה כי יאמר המליץ הנה המקום הזה אליו יבואו כל משיבי אבידה להשיב אבידה והם ישתדלו ויבואו לכאן להכריז כדי להשיב אבידה ודבר זה נמצא בבשר ודם וכל שכן שהקדוש ברוך הוא ברחמיו יקיים השבת אבידה להשיב נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל ולקבל פושעי ישראל בתשובה (תהלים קמז, ב) .

אָמַר לְהוּ: "יַדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא". נראה דשאלה זו לא שאל אותה רבה דמה לו לעקם נוסח השאלה והוה ליה למימר 'ידעיתון ביה דלאו רמאי הוא', אך נראה דאותו שמצא את האבדה קפץ ושאל שאלה זו מן העדים קודם שישאלם רבה וכונתו היתה להטעותם כדי שישיבו אין ואז לא יוכל אבוה דרב פפא להוציא את האבדה מידו מיהו מלשון התלמוד נראה יותר דרבה שהיה הוא הדיין שאל מן העדים כן. ונראה לי בס"ד לעולם רבה שאל שאלה זו ועיקם הלשון כדי לבדקם לידע אם הם פתאים או פקחים כי הפתי לא ירגיש בודאי ברמאות הרמאי ואיך יסמוך על דבריו שיעיד על אדם שאינו רמאי לכך עיקם הדברים ושאלם אם יַדְעִיתוּן בֵּיהּ דְּרַמַּאי הוּא ? והם היו פקחים ודנו בדעתם דאין מן הראוי שתהיה השאלה בנוסח זה מדיין שהוא חכם גדול אלא ודאי טעות לשון נפל בפיו וכונתו לשאול 'ידעיתו דלאו רמאי הוא' ובמקום דלאו רמאי אמר דרמאי, ולכן כיון שהכריחו בדעתם דודאי שאלתו היתה ידעיתו ביה דלאו רמאי הוא לכך גם הם השיבו לו ' אִין ' כפי התיקון שתקנו לשון שאלתו בדעתם ולכן דן בדעתו שהם פקחים על אשר הרגישו דטעות לשון יצא מפיו מסברה דנפשייהו וכאשר אמרו לו אחר כך אַנָן , לָאו רַמַּאי אַתְּ קָאַמְרִינָן וקשא והלא הם השיבו 'אִין' על שאלתו דרמאי הוא אלא מוכרח פירשו לו אחר כך כוונתם כאשר כתבנו שאמרו אנחנו דננו מדעתינו דטעות לשון קרה לו בשאלה ולכן אמרנו 'אִין' ותלמודא קיצר ולא זכר האמתלה שלהם ועל זה קאמר רבה הא איכא אומדנא אלימה לאמתלא זו שהיא אמת דְּמִסְתַּבְּרָא לָא מַיְתִּי אִינַשׁ חוֹבְתָא לְנַפְשֵׁיהּ ואין זה בכלל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד.