בן יהוידע על בבא מציעא קז.

"בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר", שֶׁיְּהֵא בֵּית־הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשֻׁלְחָנְךָ (דברים כח, ג) . נראה לפרש מי שביתו רחוק אינו יכול לצאת מביתו בחשיכה בבוקר כדי לבוא לבית הכנסת כדי שלא יהיה נזוק בדרך מכח חשיכה וכן בערב מוכרח שיצא לאור היום כדי לבא לביתו לאור היום אבל אם ביתו סמוך לבית הכנסת אין לו פחד אם ילך בחשיכה בדרך זה שיש בין ביתו לבית הכנסת ואם כן יקדים בבוקר וגם יאחר בערב ואמרו בגמרא (ברכות ח.) אמר לו לרבי יוחנן איכא סבי בבבל? תמה! כיון דאמר לו מקדמי ומחשיכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו.

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ", שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בִּשְׁעַת בִּיאָתְךָ מִן הַדֶּרֶךְ (דברים כח, ג) . מקשים אמאי אמר סָפֵק ולא אמר גם על וַדַּאי נִדָּה? ורש"י ז"ל פירש כל שכן. ונראה לי בס"ד דספק נדה הוא כתם ואינו דם וסת ואם תמצא כתם והיא תספור שבעה נקיים אחר מציאת הכתם ויזדמן שביום השביעי קודם טבילה בא לה הוסת וצריכה להמתין ששה או שבעה ימים עד שתספור שבעה נקיים ותטבול נמצא נתרחקה הטבילה הרבה ימים וכל אותם ימים שעברו בשביל הכתם לא היה בהם תועלת ועברו בכדי ולכן יקשה לו הרבה כי האדם מתאוה לאשתו בבואו מן הדרך, מה שאין כן אם תהיה ודאי נדה שהוא ביאת וסתה לא אכפת לו כל כך כי אחר י"ג או י"ד תטבול. אי נמי וַדַּאי נִדָּה הוא מחמת הוסת וזה טבעי ואין הברכה בסתם משנה הטבע לדחות הוסת אך ספק נדה הוא כתם דאפשר דהוה לה על פי הרוב מעלמא ואפילו שהוא ממנה אינו טבעי ולכן תועיל הברכה בעבור זה.

"בָּרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ", שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ (דברים כח, ג) . נראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:) אשתו של אדם מתאוה לו הרבה בעת שיוצא לדרך ולכך חייב לפקדה בעת ההיא וכיון דמתאוה לו ודאי היא תזריע תחלה ואז יולדת זכר ולזה אמר שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ רצונו לומר כולם זכרים כמוך ולא נקבות כמותה.

"בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה", שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ מְשֻׁלָּשִׁין, שְׁלִישׁ בִּתְבוּאָה, שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים וּשְׁלִישׁ בִּגְפָנִים (דברים כח, ג) . קשא והלא הכתוב אמר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יח, ד) ולמה כאן הקדים הזתים שהם היצהר? ונראה לי בס"ד במשקין היוצאין מהם היין משובח יותר מן השמן שקובע ברכה לעצמו ולכן הקדים תירוש ליצהר אבל כאן דנקיט האילנות הקדים הזתים שהם מתקיימים וחזקים יותר מן הגפנים. והא דכתיב פרשת עקב אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח, ח) היינו כי אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות מא:) ארץ בתרא הפסיק והוה ליה גפן שלישי לארץ קמא וגפן ראשון לארץ בתרא. ועוד נראה לי בס"ד בפסוק דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ נקיט להו כפי שרשם למעלה כי גפן בדעת וזית ביסוד וכמו שכתוב בספר הלקוטים אך כאן תפס כפי הצורך שיש לעולם בהם דהעולם צריכין לזתים בשביל השמן יותר ממה שצריכים ליין כי השמן כולם צריכין לו לאכילה ולהדלקה אבל יין יש הרבה בני אדם דאין שותין יין כלל ואומר שְׁלִישׁ וּשְׁלִישׁ וּשְׁלִישׁ נראה לי בס"ד מספר שָׂדֶה [309] ישתלש כל שְׁלִישׁ עולה חֶסֶד אֵ־ל [103] דאף על פי שהאדם ישלש עם כל זה ישים בטחונו בחסד אל.

מַה בִּיאָתְךָ לָעוֹלָם, בְּלֹא חֵטְא, כָּךְ יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם (דברים כח, ג) . הקשא מהרש"א בשם הרא"ם מה יעשה ב'אָרוּר בְּצֵאתֶךָ' (דברים כח, יט) ותירץ יציאתך בלא מצות. וקשא לפירושו איך יקללו בכך שלא יעשה מצות אם כן בטל העונש מעל אדם זה? ונראה לי בס"ד לקיים פירושו דאינו מקללו שלא יעשה מצות אלא מקללו שיאכל שכר מצותיו בעולם הזה וממילא הולך ויוצא מעולם הזה בלא מצות שכבר אכלם וכמו שנאמר וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ (דברים ז, י) .

"וְהֵסִיר הֳ' מִמְּךָ כָּל חֹלִי" אָמַר רַב: זוֹ הָעַיִן (דברים ז, טו) . נראה לי בס"ד עַיִן במלוי כזה עי" ן יו" ד נו" ן סוף המלוי הוא ק"ד כמנין כָּל חוֹלִי [104] . והא דקרי לעין הרע בשם כָּל חוֹלִי נראה לפרש משום דשאר חולאים הם לגוף דוקא אבל עין הרע מזקת גם לנפש צא ולמד מלוחות ראשונות שנשברו מחמת עין הרע דאומות העולם ולזה אמר כָּל חוֹלִי, כָּל דייקא מה שנוגע לנפש ולגוף. אי נמי קרי לה כָּל חוֹלִי כי היא תהיה מכל אדם גם מן הקרובים. אי נמי כָּל חוֹלִי שולט בממון אבל חולי זה שולט בשתיהם יחד כאותו עשיר שהיה לו כוס יקר זכוכית לבנה פלאי פלאות אשר הוריש לו אביו ויום אחד עשה סעודה והביאו לשתות בו והיה באורחים אדם שיש לו עין הרע קשה בר מינן וראה ותכף נפל הכוס ונשבר ואחר רבע שעה נפל על בעל הכוס אבן אחת גדולה מן ראש הכותל ומת בר מינן נמצא שלט בגופו וממונו ביחד ולכן טוב לאדם לעשות לעצמו תמיד סגולה טובה ולכן תמצא אותיות עַיִן במלואם כזה ע י "ן י ו "ד נ ו "ן ראש המלוי עולה טובה וסוף המלוי עולה סגולה 'טוֹבָה' [126] רמז שיעשה תרופה לעין תמיד בסגולה טובה.