בן יהוידע על ערכין טז.

כָּל מִלְּתָא דְּמִתְאַמְרָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא. מַאי טַעְמָא? חַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ. קשא לפי האי טעמא אפילו אם אמרה בפני שנים נמי דינא הכי? ונראה לי בס"ד דאם אמר ראובן דבר על שמעון בפני שלשה שהם לוי ויהודה ויששכר, אמרינן ודאי לא קפיד ראובן אם ידע שמעון דבר זה יען כי אפשר שיששכר יאמר לפני זבולון דכך אמר ראובן על שמעון בפני ובפני לוי ויהודה ואם אחר כך זבולון יספר דברים אלו בפני חבירו וחבירו לחבירו מוכרח ראובן להודות על דברים אלו דכך וכך דבא על שמעון יען כי זה יתברר בעדים כי יששכר כאשר גילה הדברים האלה לזבולון אמר שאמר ראובן כן בפניו ובפני לוי ויהודה ואם יששכר חשוד מחמת שסיפר לשון הרע ילך שמעון אצל לוי ויהודה ומוכרחים שיעידו על האמת ויברר דכך וכך אמר עליו ראובן ויתבע ממנו בדין, ועל כן מוכרח לומר דראובן לא חש לזאת ולא קפיד מחמת תביעה של שמעון דאדרבה הוא רוצה שיוודע הדבר הזה והוא מברר דברים רעים אלו שדבר בעד שמעון. אבל אם ראובן לא אמר באפי תלתא יש לומר דראובן שקר דבר בשמעון וחושש ממנו פן יתבע ממנו בדין אך הוא לא חשש מתביעה של שמעון שאם יתבענו יכחיש יען כי הוא לא סיפר אלא בפני שנים ואם אחד מאלו השנים הלך וסיפר דברים אלו לאדם אחר וחברך חברא אית ליה והגיעו הדברים לאוזן שמעון שאומר יהודה על ראובן שכך וכך סיפר על שמעון בפני ובפני לוי הנה זה יהודה המספר אין בדבריו כלום ואינו נאמן כיון דסיפר לשון הרע ונשאר לוי לבדו אם ישאלהו שמעון האמת יכחיש ויאמר שאין לו ידיעה מזה כי כלל ידוע הוא אין היחיד לבדו נאמן בפני עצמו וכנודע מהך עובדא דטוביה חטא וזנגוד מנגד (פסחים קיג:) ועל כן יוכל ראובן להכחיש וכיון דיכול להכחיש לפיכך לא קפיד ולא חושש על ספור שלו ולהכי אין לדון מזה דאם אמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא.

אָמְרוּ לֵיהּ: הַאי, מִי מִקַיְמַת? לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְכוּ'. יש להקשות למה הביאו לו מאמר זה בההיא שעתא? ועוד קשה מה ראה לשבח עצמו באותה שעה? ונראה לי בס"ד הוא רמז להם דהמבקר את החולה צריך שיזכיר זכיותיו כדי לעורר עליו מליצי יושר ומדת רחמים דכיון שראה שבאו לבקרו ושתקו רצה לעורר אותם בדבר ועל כן שבח עצמו לרמוז להם גם אתם עשו כמוני להזכיר שבחים שלי ולמה אתם שותקים? הלא זה הוא עיקר הביקור שיש ממנו תועלת לחולה! והשיבו לו ברמז טעם על אשר שתקו ולא דברו בשבחו מחשש המקטרגים כי כיון שהוא חולה על מטתו ויבא אדם להזכיר שבחו יתקנאו המקטרגים נמצא כונת הענין הזה דומה לכונת המאמר שאמרו 'אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ' והיינו טעמא כדי שלא יתעוררו המקטרגים לקטרג עליו על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בקיר נטוי דסבירא ליה לרבנן שראוי להזכיר שבחו בלחש ובדרך רמז בתפלה ולא בפומבי ולזה אמר ולא שמיע לך מאמר זה כי מזה המאמר תבין למה שתקנו ולא דברנו בשבחך. אי נמי כיון שראו שדבר בשבח עצמו אמרו בודאי עדיין לא שמיע ליה מאמר דאל יספר דהשתא ומה אחרים מוזהרים בכך הוא עצמו לא כל שכן ומחמת כן דנו בדעתם דלא שמע עדיין מאמר זה ולהכי הזכירו מאמר זה ולא אחר, ונראה כוונו לטובתו כי יש סגולה לחולה לקבל עליו מדת חסידות בדבר אחד לעשותו ואז בזכות זה יתרפא ולכן כוונו לומר תקבל עליך לשמור חסידות זו כדי שתתרפא.

עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים. נראה נקיט לשון הרע ברישא כי אמרינן לעיל 'הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כּוֹפֵר בָּעִקָּר' ומצינו בעשרת הדברות נקיט הצווי על עבודה זרה ברישא ואחרי זה נקיט שפיכות דמים כי נזק לשון הרע בזה קרוב יותר וכמו שאמרו 'קְטִיל תְּלָתָא' ואחר כך נקיט שאר דברים כסדרן בעשרת הדברות. והא דנקיט גזל אחר גסות הרוח משום דכלהו איירי בנגעים הבאים על גוף האדם עצמו אבל גזל וצרות עין איירי בנגעים הבאים על הבתים וכדיליף מקראי ולהכי נקטנהו לבסוף.