בן ימין רסג

משום ליתא דשליחות קאמר דמוציאין ממנו אלא אדרבא משום דאשלד"ע והוי כגוזל לעצמו ומאכיל לאחרים ואפשר דהתם דינא הכי הוי דאם רצה גובה מהאוכל כס' התוס' ודעמייהו ואפי' אתמ"ל דגבי גזל בכל כה"ג אינו חייב לשלם האוכל וכס' הרז"ה והרא"ה ז"ל מ"מ גבי רבית כו' דבממוניה עבד שליח איסורא פשי' שחייב להחזיר כנלע"ד המעט הוא וכת"ר קיצר במקום שהי"ל להאריך וכ' דומיא דכי יתן כו' ולא ידעתי אם כיון למה שכתבתי. ומעתה לפי כל האמו' תו' יוצאה לנ"ד דכיון דזה המונע חשיב גזלן וקרינן ביה גוזל ומאכיל לאחרים למוהל הב' אינו יכול לגבות המוהל הא' לא מהמוהל הב' ולא מהמונע אלא דוקא כשתפס מאחד מהם דאם בא לגבות מהמונע הוא פוטר א"ע מטעמא דכ"י חייבים וכס' הרא"ש ז"ל אלא דאם תפס ממנו ל"מ מיניה משום דיכול לו' המוהל הא' קי"ל כר"ת דלא ס"ל האי טעמא. ואם בא לגבות מהמוהל הב' הן פוטר אותו מב' טעמי חדא הך ואידך באמו' לו דכיון דהמונע הוא נחשב לגזלן וכגוזל מעצמו ומאכיל לאחרים דמי כיון דאשלד"ע וקי"ל כמ"ד והוא דעת הרא"ה והרז"ה ז"ל דהאוכל פטור דהוצאה דידיה הוא אלא דאם תפס ל"מ מיניה. גם הראיה שהביא נר"ו מתשו' המבי"ט ז"ל ח"ג ס' ז"ן דהא דאמרינן בכל דוכתא אשלד"ע ה"ד כשאין שום הנאה למשלח במעשה השליח לא ראה לה' גזע ישי ז"ל אות קי"ז שהרבה לתמוה על ס' המבי"ט הלזו חדא דהאי דאמ"ר התם בפ' הא"מ דמודה שמאי באו' לשלוחו צא ואכול חלב ובעול את הערוה דשליח חייב שלא מצינו בכל התו' כולה זה נהנה וזה מתחייב ה"ד בשגוף השליח נהנה מהאיסור הנאת הגוף ואף שהרה"ג משה אמת הרמ"ז ז"ל בס' מ"מ בראשונות חיו"ד סי' ד' דל"ב ע"ב מיאן בחי' זה וכה אמר מר דהא בדותא היא דשם הנאה אחד הוא וחיליה היא מההיא שכתב הריטב"א ז"ל במשאיל קרדום של הקדש כבר ה' מר בניה הרמ"ז ז"ל בקול אליהו ח"א חאה"ע סי' ט"ז השיג עליו דלא ביש לן למימ' כל כי האי מלתא בעד התוס' דגברא אגברא קא רמית וגם הביא משיטה לקי' לא נודע למי שחי' כן. ואף אם יאמר האו' דהרב המבי"ט ז"ל קאי בשיטת הריטב"א ז"ל דלא ניח"ל לחלק בכך אכתי ק"ט עליו דאעיק' אין דמיונו עולה יפה דע"כ לא אמ"ר שלא מצינו בכהת"ו כולה זה נהנה וז"מ אלא דוקא כשהשליח שעושה האיסור וגם נהנה ממנו דאיכא גביה תרתי דהוא חוטא והוא נהנה וכמ"ש שם ה' הנז' ועו' הק' עליו מההיא דתנן התם בב"ק דנ"א בהר של ב' שותפים כו' ופרכינן עלה היכא משכחת לה כו' עי"ש ועו' הכריח ה' הנז' ז"ל דלא כהמבי"ט ממאי דחדית לן רבה להאי חידושא דזה נהנה כו' אליבא דשמאי והלא דרך מרווח לפניו לאשמועי' אליבא דהלכתא דקי"ל דאין שלד"ע דאי נהנה המשלח המשלח חייב שלא מצינו כו' ועיין לה' שבות יעקב ח"ב סי' קע"ד שהכריח כן למאי דסליק אדעתיה לישב ד' הר"מ ז"ל פ"ז מה' מעילה והנני מוסיף לתמוה על ס' המבי"ט הלזו דא"כ לאיזה צורך הוצרכו בש"ס להוציאו מקראי דבמעילה ושליחות יד וטביחה אמרינן יש שלד"ע וחייב המשלח שהרי אף אי אמרינן דדינם שוה לכל העבירות דאשלד"ע אפי"ה הוה חייב המשלח משום דבכל הני אין שום הנאה לשליח כ"א למשלח. ועוד קל"ט ממ"ש המרדכי בשם רש"י ז"ל והביאו מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' ק"ס דרבית ע"י שליח מותר מט' דאין שלד"ע ולפי ס' המבי"ט ז"ל דכשמגיע הנאה למשלח לא אמרינן בה אשלד"ע אלא חייב המשלח א"כ ה"ן כשאמר לו המלוה לשלוחו צא והלוה מעותי ברבית כיון דאין ההנאה כ"א למשלח יהיה אסור דכל כה"ג ישלד"ע ואין לו' דע"כ לא כ' רש"י ז"ל דמותר אלא דוקא כשעשאו הלוה שליח דאין לו הנאה למשלחו אלא אדרבא פסידא אית ליה וכמו שכן משמע לכאו' מריהטת לישניה דמרדכי ז"ל דבכה"ג התיר רש"י ז"ל. אבל כשעשאו המלוה שליח יודה רש"י ז"ל דאסור מהאי ט' חדא דאיכא למימר דאף ללוה יש לו הנאה מיקרי דאף דנותן הרבית מ"מ לפי דוחק השעה דעני היה באותה שעה ומצא ללוות ומילא את ידו וגמר משאו ומתנו אדרבא מחזי לו כאלו הרויח. ועוד מי לא עסקינן דלקח ברבית כדי להרויח בהם כפלי כפלים ואין לך הנאה גדו' מזי ועוד דאף אתמ"ל דאין זה מיקרי הנאה אכתי ק' שהרי לא חזינא לשום פוסק שעלה ע"ד לחלק כן בדעת רש"י ז"ל ומדלא חילקו נר' שדעתו להתיר בכל גוונא. ואם ראה תראה להמ"ל ז"ל דאף דבפ"ה מה' מלוה ולוה הש"בח הש"ביח לס' רש"י הלזו דאין בה נפתל ועקש מכל מה שהק' עליו אפי"ה שם בפ"ד הי"ד נסתפק ברבית ע"י שליח בכה"ג דעשאו המלוה שליח היכי לדיינו דייני והעלה דאסור דכיון שא"ל שילוה מעותיו ברבית ובממוניה עבד שליח איסורא הו"ל כאלו המשלח הלוה ופשי' שחייב להחזיר. הרי להדייא דדעת ה' ז"ל לחלק בס' רש"י הלזו בין עשאו שליח הלוה לעשאו המלוה וכמו שכן הכריח מד' ז"ל הרב שו"ה ז"ל שם אכתי ק' דע"כ לא אסר ה' ז"ל אלא דוקא מטעמא דבממוניה עבד שליח איסורא דאי לאו משום האי ט' הוה אמרינן שפיר גם בכה"ג אשלד"ע ואף דאית ליה הנאה למשלח. ולא אוכל להתעלם ממה שראיתי לה' שו"ה ז"ל שם שכ' ע"ד המ"ל וז"ל וסיים הרב ולענין הלכה רבית ע"י שליח אליבא דכ"ע חייב המשלח להחזיר וטעמו מבואר דהכא לא שייך למימר דהוי רבית הבא ע"י שליח ומותר כדינו של רש"י ז"ל דהכא השליח עצמו הוא המלוה והוא הלוקח הרבית ואעפ"י שאינו לוקחו לעצמו הו"ל כמלוה לחבירו ע"מ שיתן רבית לאחר דאסור גמור הוא כו' ע"כ. ודבריו ל"ז להבינם דמי דחקו להוליד טעם חדש בד' ה' ז"ל מאחר כי בא הדבר מפו' בד' ה' ז"ל בטעמו של דבר כל בתר איפכא וה"ד איהו גופיה ז"ל דהיינו ט' דכיון דבממוניה עבד שליח איסורא הו"ל כאלו המשלח עצמו הלוה. איך שיהיה באופן שד' המבי"ט ז"ל צל"ע וכ"ז ק' ג"כ על ה' שו"ה ז"ל ח"ג ד"י ע"ד שכ"כ בפשיטות וכס' המבי"ט ומה גם דבדי"ג נחית מר להק' ע"ד המבי"ט ז"ל מש"ס דמציעא ואיך לא שת לבו לכל אלו הדברים הנאמרים באמת וכבר כ' שם דהאריך בזה במקום אחר ולא ידעתי איה מקומו. וראיתי לה' כמהר"י אלגאזי ז"ל בס' קהלת יעקב ד"ב ע"ד שהביא מ"ש התוס' בפ' הא"מ דכשהשליח שוגג דלא ידע דיש איסור בדבר יש שלד"ע וכ' וז"ל ובהכי ניחא לי ההיא דנדרים דל"ו דפריך ממתני' דהכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים שוגגים פטורים אא"ב שלוחי דרחמנא נינהו משו"ה פגולן פגול אלא א"א שלוחי דידן אמאי פגולן פגול לימא ליה לתקוני שדרתיך כו' ואיכא למידק דתפ"ל דאשלד"ע ולאו שליחותיה דבעל הקרבן הוא וכמ"ש התוס' במציעא ד"י דכיון דקי"ל אשלד"ע אף מעשיו בטלים אמנם לפ"ד התוס' דבשוגג ישלד"ע אתי שפיר דשליחותיה קא עביד כו' אמנם הר"ן ז"ל כ' וארישא שפגלו מזידים לא פריך מידי כו' ואיכא למידק דאמאי לא פריך אמזידים נמי אמאי פיגולן פיגול אי שלוחי דידן נינהו הא אשלד"ע כל דשליח במזיד עביד וכיון דאשלד"ע אף מעשיו בטלים את"ד ז"ל. ואחרי התאבקי בע"ר דבריו תמוהים מאד בעיני דאיך הו"מ למימר דלא יהיה פיגולן פיגול מט' דאשלד"ע ולאו שלוחיה הוא ואין במעשיו כלום דלא שייך למימר אשלד"ע אלא כשעשאו שלד"ע אבל הכא אעיק' אין כאן שלד"ע דלא עשאו שליח לפגל אלא הכהן בין שוגג בין מזיד לא פיגל אלא מעצמו ולא שייך למימר אלא לתקוני שדרתיך כו' ודבריו ז"ל בזה צע"ר לי. והרצתי הדברים לפני מי שגדול עט"ר וצנ"ת הרב ר' אב"א יד ימינ"י נר"ו וגם הוא לא מצא בדבריו ז"ל מקום לישבם ושו"ר לה' שו"ה ז"ל שקדמני בזה: וחזה הוית בס' אהלי יאודה הנ"מ למוהרי"ך ז"ל דכ"ג שכ' על מאי דמשמע מד' התוס' דפ' הא"מ הנז"ל דאי אמרינן אשלד"ע לא קנה למשלח שום דבר כיון דאין שלוחו דנר' לו ז"ל לו' דלא אמרינן אשלד"ע אלא דוקא לענין איסור שזה אינו חייב בזה האיסור שעשה זה אבל במעשה שעשה או קניה שקנה כיון שכל דעתו של זה הוא להקנות לחבירו זה קנה וזה נתחייב באיסור שעשה ואחר שהביא