בן ימין רסב

היה אביו מקיים המצוה מ"מ כיון דהיו"ד ז' אינם אלא שכ"ב והמוהל הוא היה המברך א"כ המוהל הב' הפסידו היו"ד ז' להמוהל הא' ומשו"ה קאמר ר"ת ז"ל דתבע הא' מן הב' כנלע"ד. ומה שתמה על ה' כמוהר"א אשכנזי נר"ו בס' דרש אברהם ח"א דקנ"ד בתמיהותיו על ה' מח"א ז"ל גם בעיני יפלא ולא צדק בכל דבריו נר"ו. אלא דמ"ש כת"ר עמ"ש ה' הנז' נר"ו עמ"ש ה' ז"ל איברא דעדיין א"ל דזה הב' לא זכה במצוה זו בדבור האב ותמה עליו ה' נר"ו דאיך לא אייתי ידיה מ"ש הרא"ש שם בסו"ד כו' וע"ז כ' כת"ר דלק"מ דהרב ז"ל איירי ע"ד ר"ת ולזה כ' איברא דעדיין י"ל על ר"ת דא"ל דזה הב' אף דנימא שליחו' ק"ע מ"מ לא זכה למצוה בדבור האב א"כ מהי תיתי לחייבו ואיך כ' ר"ת דחייב כו' ולא כ' הרב לשון זה אלא לדקדק ע"ס ר"ת דאף דנימא שליחו' ק"ע מ"מ לא זכה למצוה בדבור האב את"ד נר"ו. הן אמת דתמיהת ה' נר"ו אינה תמיהא כלל ועהס"ר לא דק בד' ה' ז"ל וכמ"ש כת"ר נר"ו אלא דאנכי הרו' בד' כת"ר נר"ו דגם בדבריו אלו נמשך אחר טעותו והכל הולך אל מקום אחד ולא עו' אלא שהבין בד' ה' ז"ל שכ' איברא דעדיין א"ל דזה הב' לא זכה במצוה זו בדבור האב נר"ו דקאי על המוהל הב' וכנשמע מריהטת לישניה נר"ו. ולדידי מלבד דלא כן הדבר וכמו שביארנו אנכי לא ידעתי איך יעלה על הדעת לפרש בד' ה' ז"ל הכנ"ל דקאי על המוהל הב' דבמוהל הב' מה דבור האב שייכא למימר כיון דאעיק' לא אמר האב למולו אלא למוהל הא' והדבר פשוט דאין כונת ה' ז"ל אלא על המוהל הא' שנתנו לו האב אלא דלגבי האב קרי ליה ב' וע"ז הוא דקא' ה' ז"ל דאף דלדעת ר"ת שליחו' דאב ק"ע ומשו"ה חייב הב' שקדמו לראשון אכתי כיון דלא הוה כ"א אמירה בעלמא ולא זכה הא' עדיין במצוה למה יתחייב לו הב'. גם מה שרצה לישב קו' המח"א ז"ל דכיון דהמצוה עליה דידיה רמייא משו"ה חייב וסיים דהוא ברור ונכון לדידי אין זה ישוב כלל דמאי נפ"מ אי עליה רמייא דאכתי כיון דלא זכה בה עדיין בשליחותו מהי תיתי לחייבו לחוטף כיון דאין זה אלא כחוטף מ' מן השוק. וראיתי לה' הנז' נר"ו בס' הנחמד על הירוש' ח"א ד"י ע"א שהביא מ"ש ה' כמהרח"פ נר"ו בס' לב חיים דק"ל ע"ד ע"מ שדקדק מר בריה רב נהורא"י אברהם רחימא נר"ו עמ"ש הר"מ פי"ג מה' שחיטה בא אחד וחטף האם מידו ושלחה או שבראה מתח"י שלא מדעתו לוקה שנא' שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה. דלמה לא כ' הר"מ חייוב יו"ד ז' בהא דשילוח הקן בבא אחר וחטף כיון דחטף המצוה ממנו וה' רבי אב'הו נר"ו ישב לזה בב' פנים והפן הב' הוא דכיון דכ' דלוקה על שעבר עליו ממילא ליכא חייובא דיו"ד ז' דלא מצינו חוטא נשכר וכ' ע"ז ה' הנח'מד נר"ו דאין זו מלתא פסיקתא שלפי מ"ש משם ה' משנה לחם נר' דס"ל דאף בחוטא נשכר היו"ד ז' שהרי ג' מצות חלה נדה והדלקה נתנו לה לאשה על שגרמה מיתה לעולם ועכ"ז בהפרשת חלה שהפריש הבעל שלא מדעתה וכן בהדלקה כ' דחייב לתת לה יו"ד ז' עכ"ד ולדידי אין דמיונו עולה יפה דאטו בשביל חטאה של חוה נשים לכל הנשים בשם חוטאות ונאמר בהם חוטא נשכר ורז"ל לא אמרו אלא דבשביל דחוה גרמה מיתה לאדם שהיו חלקו של עולם תפריש חלה מעיסתה לתקן החטא של חוה לא משום זה נקראת נפש החוטאת היא. ולעיקר דקדוקו ע"ד הר"מ ז"ל שדקדק רב אחאי כמוהרא"פ נר"ו לענ"ד אין כאן בית מיחוש כלל דאף את"ל דחייב הוא זה החוטף את האם ושלחה כיון דהר"מ ז"ל כבר ביאר הדבר בכללות בה' חובל פ"ז וכה אמר מר שכל המונע הבעלים מעשות מ"ע וקדם ועשאה משלם לבעלים יו"ד ז' א"כ מה לו לפרש עו' הכא בשילוח הקן אטו כרוכלא ליזיל וליתני. ומה שהרגיש ידי"ן חרי"ף נר"ו ע"ד ה' דב"מ ח"ג סי' י"ט במה שחשב לטעמיה דהרא"ש ז"ל בקריאת התורה וגם לפטור את המוהל הב' משום דלא זכה הראשון עדיין באמירת האב וכיון דכ"י חייבים כו' לב' טעמים. דלא כן הדבר אלא הכל הולך אל מקום אחד. הן אמת דבטוב ילי"ן מר אלא דאנכי הרואה דאגב חביבותיה ליפות דבריו במלי"צה יעלה נלכד באר'שת וכ' על ה' ז"ל דברים אשר לא כן "דמה יתרון לבעל הלשון וכו' ' הנאמר על מספרי לה"ר ח"ו ושרי ליה מאריה. אלא מעתה הבא נבא לטענת המוהל הב' הבא בשאלה הבא טע'ון נגד המוהל הא' באמור לו לך וגבה היו"ד ז' ממי שמנעך דהא קי"ל אין שליח לד"ע וידי"ן חרי"ף נר"ו כ' ע"ז דודאי בדותא היא דאף דקי"ל אין שלד"ע מ"מ כיון דהגזלה היא ביד המשלח מחייב לשלומי וא"כ ה"ן דחטף וגזל ממנו המצוה כיון דהגזלה קיימת בבטן המשלח מחייב איהו לשלומי. והנה מלבד דדבריו נר"ו באו סתומים שהרי לפי כל האמור אחת למעלה אף לדעת ר"ת ז"ל דחייב לדידן לא מהני הך חייובא אלא דוקא אם תפס דלא מפקינן מיניה וא"כ לפ"ז הי"ל לבאר שיחותיו ולו' דאם יהיה האופן שתפס המוהל הא' מהב' וע"ז בא בטענה המוהל הב' לפטור עצמו דקי"ל אשלד"ע דאי אין כאן תפיסה כיון דאין לנו רשות לגבות ממנו מי הצריכו לבא טע'ון ומי הכניסו שתצא אלא דאעיק' מאי דפשי"ל הדבר לומר דנ"ד הגזלה קיימת מיקרי וכיון שהיא א בבטן המשלח מחייב איהו לשלומי לדידי לא ניתן ליאמר וכ"ש ליכתב דכיון דכבר עשה המצוה אכלו מיקרי והר"ז דומה ממש למי שאמר לחבירו לגזול והלך וגזל ונתן למשלח ואכלו שנסתפק בה המ"ל ז"ל ה"ד ה' שו"ה ז"ל אם מוציאין מיד המשלח או"ל. ומה הל' אומרת דכיון דא"א להחזי' דלא נתנה להשבון חייב ליתן לו דמי שיוויו יו"ד ז' דאדרבא ונהפך הוא דכיון דהיא גופה א"א להחזירה אלא דמי שיוויה לא דמיא אלא לגזל שאכלו. גם מאי דתימה יקרא על השו"ה ועל ה' גזע ישי ז"ל ע"מ שהק' על המ"ל ז"ל דאמאי לא פשיט לספיקו הנז"ל דפטור המשלח מטעמא דאין שלד"ע כל היכא דשליח ב"ח לרבינא וכמ"ש במציעא דיו"ד דאיך אשתמיט מינייהו מאי דפירש"י שם ד"ח דכתב להדייא דקרן חייב להדורי ולא נאמר הך דינא דאשל"ע אלא לענין הכפל. גם בזה איני רואה אפי' ריח קו' כלל חדא דהיכן כ' רש"י ז"ל להדייא דקרן חייב לאהדורי דלא פורש כן בדבריו ז"ל אלא מכללא אתמר מדפי' דפטור על הכפל קאי. ועוד דאף את"ל דמלתא כדנא סתמו כפירושו אכתי איכא למי' דע"כ לא ס"ל לרש"י ז"ל דקרן חייב לאהדורי אלא דוקא כשהקרן קיימת עדיין בעיניה ביד המשלח דאז ודאי חייב לאהדורי משום דהנגזל לוקח הוא את שלו מיד מי שנמצא בידו הגנבה יהיה מי שיהיה ולא מבעיא מיד המשלח לגזול אלא אפי' אם מכרו לאחר בא הנגזל ולוקחו מידו אלא דכשאינו גנב מפורסם נותן לו דמיו משום תקה"ש וכמ"ש מרן ז"ל בשה"ט ח"מ סי' שנ"ו אבל אם אכלו כבר המשלח דבכה"ג הוא ספקו של המ"ל לא פורש בד' רש"י ז"ל דחייב המשלח לאהדורי ומשו"ה לא פשט ספיקו המ"ל ז"ל מהתם. אלא אי ק' על השו"ה ז"ל הא ק' דממקום שבא להביא ראיה לספיקו של ה' ז"ל לפיטורא אדרבא משם ראיה לחייובא וכמו שכן הק' ה' גזע ישי ז"ל דמאי דאמרינן התם דהמשלח פטור ה"ד בשלא באה הגנבה ליד המשלח וכמ"ש מהר"ם מלובלין ז"ל בתשו' סי' פ"א והביאה הבאה"ט ז"ל בח"מ סוס"י שמ"ח אלא דאעיק' מה שעלה ע"ד של הרבנים הנז' ז"ל לו' דעיקר ספיקו של המ"ל ז"ל הוא במי שאמר לשלוחו לגזול ובמונח זה הרבו להק' עליו לע"ד אהמ"ר ל"כ אנכי עמדי אלא כונת המ"ל ז"ל אינו אלא דכיון דבגוזל ומאכיל לאחרים קודם יאוש אם גובה הנגזל מהאוכל או דוקא מהגזלן בפלו' מתניא דלדעת הרז"ה והרא"ה האוכל פטור דהוצאה דידיה הוא אבל התוס' והר"מ וה"ה בשם קצת מפרשים ס"ל דרמ"ג רמ"ג וכמו שה"ד ה' מח"א ז"ל ה' גזלה סי' ו' משו"ה קאמר לה ה' ז"ל כמסתפק ובל' אתמ"ל וכונתו ז"ל במ"ש אבל באומר שילוה מעותיו ברבית והשליח עשה שליחותו אפשר דגבי גזל בכל כה"ג מוציאין ממנו לאו