בן ימין רסא

דבעיית הש"ס היא אי הך עובדא דחייב ר"ג הוא בדוקא משום דהוה ביה ברכה ומצוה דאית בה עשיה אבל אי הוה ברכה דלית בה עשיה אלא היא עצמה היא המצוה לא הוה מחייב ר"ג או לא"ד. א"כ היכי יוצדק מאי דקאמר אח"כ למאי נפ"מ לבהמ"ז אי אמרת שכ"מ אחת היא כו' דלצד זה אפי' אחת ליכא דאי אמרינן דמאי דחייב ר"ג היינו דוקא משום דהוה ביה מצוה דאית בה עשיה אבל בלא"ה לא הוה מחייב כלל א"כ בבהמ"ז דלית בה עשיה לא שייך בה ליתא דחיובא ואפי' אחת והכי הו"ל להש"ס למימר אי אמרת שכ"מ פטור הוא. ועו' אנכי תמיה עליו דאעיק' איך ניח"ל הדבר כ"כ לו' דרש"ל פליג על רש"י ז"ל בפי' הסוגייא. ולעיקר קו' הש"ך על רש"ל ז"ל נלענ"ד עם נטילת הרשות דלק"מ וד' רש"ל צדקו ממני והוא דאעיק' איכא לאתמוהי טובא על הש"ך ז"ל דאדתקשי ליה מהסוג' חק"ל מדבריו ז"ל גופיה שכ' ומעשה בא' ששחט כו' וחייבו ר"ג יו"ד ז' ושיעור יו"ד ז' הוא שכ"ב דחשיב בפ' כסו"ה שכר בהמ"ז מ' זהובים ושכ"מ א"ץ לשלם מאחר ששילם כבר שכ"ב ע"כ הרי להדייא דאיהו ז"ל גופיה זכ'ר עשה לסוג' דפ' כסו"ה דעיקר החייוב אינו אלא על הברכה וא"כ איך כ' הכא דאף דענה אמן המוהל הא' חייב הב' לשלם לו יו"ד ז' משום דמנע אותו מן המצוה אלא ודאי דעיק' כונת רש"ל ז"ל לו' דאה"ן דכשבא לשלם החוטף לחבירו במצוה דאית בה ברכה אינו אלא שכר ברכה וכדפשיט ליה להסוג' דפ' כסו"ה ונ"מ דמשלם לו לפי מנין הברכות אלא דכשענה אמן על הברכה ובא החוטף לפטור עצמו בטענה דגדול העו' אמן אין טענה זו מועלת אלא במקום דליכא עשית מצוה כגון ברכת ס"ת שהוא מניעת ברכה לבד אז שפיר יכול לפטור עצמו באמור לו מה הפסדתיך כיון דגדול העונה אמן לא כן במקום דאיכא ג"כ עשית מצוה כגון כסוי ומילה דהתם אין פוטר אותו מהך ט' דבכה"ג לא נאמר גדול העונה אמן. אלא אדרבא גדול המברך דיש בידו שתים עשית המצוה וברכה דשכרו כפול ומכופל לעוה"ב לא כן העונה דאין בידו אלא הברכה אחת ודלא כמ"ש הש"ך ז"ל דמה בכך ס"ס כיון דגדול העונה א"כ זה שקדם ומל לא הפסידו כלום שהרי מ"מ יש לו היו"ד ז' שהרי הפסידו והפסידו דאף דאנן בדידן לא מחייבינן ליה על המ' לחוד ועל הב' לחוד מ"מ לא נכחד דשכרו כפול לעוה"ב וא"כ משו"ה חייב לשלם לו יו"ד ז' זה נלע"ד בכונת ד' רש"ל ז"ל וא"ש א"ת. גם מאי דתימה יקרא על מרן החבי"ב ז"ל במה שהק' עמ"ש רש"ל שם בענין קס"ת דמי שקנה ג' או ד' וקדם חבירו ועלה חייב ליתן לו יו"ד ז' דאמאי לא פטרו מטעמא דלא מגבינן קנסא בבבל ולא מצינן למימר דמיירי בדתפס דחייב ליתן לו קאמר והרבה לתמוה עליו נר"ו ותוכן דבריו דכונת רש"ל אינו אלא בדתפס ואנא דאמרי דבכדי טרח להרחיב הדבור כדי ליקח דרך לעצמו ולא יאמרו קמחא טחינא טחן דאכתי אין בין דבריו נר"ו לד' ה' חיד"א ז"ל שם בשע"י דכ"ג ע"ב כמלא נימא דהיא היא כונת ה' ז"ל כאשר יר' הרו' אלא שלא רצה להרחיב הדבור ללא צורך גם מ"ש בתו"ד ברם לפי מנהגנו כו' חייב ליתן לו יו"ד ז' מן הדין וא"כ אף בא"י הוה חייב כו' דברים הללו אין להם מובן דאדרבא דוקא בא"י הי"לל. גם מ"ש עוד ע"מ שהק' עו' מרן החבי"ב לרש"ל ז"ל דעשרים ז' הו"לל וכ' דט"ס נפל כ' ע"ז הוא נר"ו דאין כאן טעות כלל כו' עיין גם בזה לה' חיד"א ז"ל שם ד"כ ע"ג ואין אנו צריכין למשכוני נפשין ולפ' בד' רש"ל דקאמר דבמצוה דרבנן פטור כמ"ש הוא נר"ו לעיל דאעיק' יסוד רעוע הוה וכמ"ש לעיל. גם מ"ש בתו"ד דברכת התו' לפניה לרובא דרבוואתא היא מדאורייתא כידוע אנכי הרואה דאינו אלא כל בתר א איפכא וכמ"ש הפ"מ ח"א סי' א' וה"ד ה' חיד"א ז"ל שם ע"ד וה' ארע"ד ז"ל מער' הבי"ת דלרובא דרבוואתא אף היא מדרב' זולתי סרכין תלתא החינוך והרמב"ן והרשב"א ז"ל דס"ל שהיא מה"ת עיש"ב. ואף שהרב כמהרי"ח ז"ל בתשו' כי באה בס' סמיכה לחיים דט"ו קרא תגר ע"ד הפ"מ ז"ל כבר הדר ביה בדט"ז ע"א מכח ד' הסמ"ג והגמ"י והרא"ש והטור ז"ל עיש"ב. עוד ראתה עיני לידי"ן חריף נר"ו עמ"ש ה' מח"א ז"ל ה' שלוחין סי' כ"ה במי שאמר לחבירו שיפדה פטר חמורו וקדם אחר ופדאו אם חייב לשלם לבעלים דמי המצוה שהפקיעו ממנו כיון דלאו שליחותיה דחבריה קעביד ותמה עליו נר"ו דאשתמיט מיניה ד' הרא"ש בפ' כסו"ה דאם האב מוהל ובא אחר ומלו חייב ליתן לו יו"ד ז' דמבו' להדייא דאף דנימא שליחו' קא עביד אפי"ה חייב לשלם לו. ושו"ר דלק"מ דבהדייא כ' ה' ז"ל בכונת ד' הרא"ש דלאו שליחותיה דאב קא עביד זה הב' אלא הוא מקיים מצוה ע"כ. ואנכי לא ידעתי אעיק' איך יעלה על הדעת לו' בכגו"ד דהאב מוהל וקדם אחר ומלו דשליחו' קא עביד דע"כ לא אמרינן בההיא דתורם משלו ע"ש חבירו דאף שהוא שלא מדעתו שליחו' קא עביד אלא מטעם זכיה וכמ"ש ה' ז"ל דכיון דזכות הוא לו שמרויחו דאין צריך לתת משלו כלום אמרינן שפיר שליחו' ק"ע. לא כן הכא דמלבד שאין לו שום ריווחה אלא אדרבא פסידא יש לו שמפקיעו ממצותו איך יעלה ע"ל אדם לו' דשליחו' ק"ע. ומ"ש ה' ז"ל בכונת ד' הרא"ש דלאו שליחו' דאב ק"ע לא איירי אלא במי שנתן בנו לאחר למולו דר"ת ס"ל דכיון דאותו זכות שהיה לו לאביו בבנו למולו רצה ליתנו לאחר יכול ליתנו ושליחו' דאביו ק"ע ע"ז דוקא הוא דקאמר ה' ז"ל דהרא"ש ס"ל דאף שהוא נתנו לאחר לאו שליחו' דאב ק"ע הלא נקראת המצוה ע"ש המוהל וז"פ וכת"ר נר"ו תלי תניא בדל"ת. עוד כ' עמ"ש עו' ה' ז"ל טעם כעיקר לפוטרו לפודה דכיון שסילק עצמו ונתנו לאחר א"כ כל ישר' שייכים במצוה זו וכההיא דכתב הרא"ש בפ' כסו"ה אבל ראה חו"ק חולקים עליו והוא ס' ר"ת דאית ליה דאותו זכות דהו"ל לאב יכול ליתנו לאחר ושליחו' דאב ק"ע כו' והק' עליו נר"ו דכפי מאי דתרגמה לה ה' ז"ל לד' ר"ת ז"ל דהב' שליחו' ק"ע ואפי' הכי חייבו לשל' דכפי ד' מבואר יוצא איפכא דאי אמרי' שליחותיה קא עביד פטור הוא כו' אתד"ן. ואנא דאמרי עירוב פרשיות קא חזינא הכא ולא ירד לדעת ה' ז"ל כלל ונמשך אחר טעותו הראשון הנז"ל שהרי ד' ה' ז"ל ברורים לעין כל רואה שלא כ' כן בד' ר"ת דשליחו' דאב ק"ע אלא במי שנתן בנו למולו דזה המוהל שליחו' ק"ע משום דירד ברשות וזה מבואר בד' הרב ז"ל פעמים ג' והיא גופה הוא טעמו של ר"ת ז"ל לחייב למוהל הב' דכיון דזכות בנו של אביו הוא ונתנו למוהל הא' ושליחו' ק"ע כשקדם ומלו המוהל הב' נמצא דחטף ממנו המצוה וחייב לשלם לו ולא אמרינן בזה כ"י שייכים במצוה זו ומאי דמשתמע מד' ה' ז"ל דאי הוה אמרינן דהפודה שליחו' ק"ע פטור הוא אף שעשה שלא מדעתו אינו אלא מטעם זכיה דכיון דמרויח דמי השה הוה אמרינן ניח"ל לאיניש כיון דאינו מפקיעו לבעלים ממצותו ומה שהק' עוד דכפי דברריו ז"ל דכיון דאמרינן שליחו' ק"ע אביו מקיים המצוה דמד' ר"ת מוכח להפך שכ' ותבע הא' מן הב' דלפ"ז לא הי"לל אלא ותבע האב מן הב' דכיון דהב' שליחו' דאב ק"ע ואביו מקיים המצוה א"כ אינו חייב ליתן כלום לא' ע"כ. דברים אלו לא מצאתי להם בית מושב חדא דמאי דקאמ' ה' ז"ל דשליחו' ק"ע ואביו מקיים המצוה אינו אלא כשעושה עפ"י ציוויו דוקא וכאמור ועו' דאף לפי שיטתיה א"כ א אי"ח ליתן כלום אף לאביו דכיון דשליחו' ק"ע ואביו מקיים המצוה א"כ מה הפסידו כדי לשלם לו דמאי נפק"ל לאביו אם מוהלו הא' או הב' כיון דכולם כא' שליחותיה דאב קא עבדי. אלא אי הוה קשייא על ה' ז"ל הא הוה ק' דא"כ דס"ל לר"ת ז"ל דכשנתן בנו למוהל שליחו' דאב ק"ע ואביו קיים המצוה א"כ כשבא המוהל הב' וחטפה מן הא' אינו חייב כלום לראשון כיון דלאו מצוה דידיה הוה ולא הפסידו כלום ואי"ח לשלם אלא לאביו דהפקיעו ממציתו דכשהיה עושה אותה הא' בציוויו היה אביו מקיים המצוה לא כן השתא דבא הב' וחטפה מן הא' ועשאה מעצמו הפקיעו לבעלים מהמצוה. אלא דג"ז לק"מ דאף דאם היה הא' מוהלו