בן ימין רנח

אות י"ט יצא לחלוץ בעד האיכא מ"ד מכל מה שהק' עליו הרי"ף והרא"ש ועמד עליו ה' חיד"א ז"ל בשער יוסף סי' ז' דכ"א וכה אמר מר דלא זכה להבין דבריו כו' והרואה יראה דב' קו' הרא"ש ז"ל על עמדם יעמודו כו' וידי"ן חרי"ף הי"ו יצא לישע מרן החבי"ב ז"ל דאין כונתו כמ"ש ה' חיד"א ז"ל ככתוב בד"ק והנני מוסיף לתמוה על ה' חיד"א ז"ל דאיך אפ"ל בכונת מרן החבי"ב ז"ל דס"ל להאיכא מ"ד דעיקר החי'וב שחייב ר"ג אינו אלא קנסא דבשלמא אי אמרי' דעיק' החייוב אינו אלא מדינא אלא דהקצבה שחייבו ר"ג יו"ד ז' לא פחות ולא יותר הוי קנסא דכך נ"ל לקונסו טעמא רבה איכא לחלק ולו' דדוקא בעיק' החיוב דהוי דינא גמרינן מיניה לדינא אחרינא אבל בקצבה שחייבו יו"ד ז' כיון דהוי קנסא לא גמרינן מיניה לדינא אחרינא לחייבו ג"כ יו"ד ז' דוקא משום דמקנסא לא ילפינן וכשמואל דס"ל הכי לא כן אי אמרינן דעיק' החייוב ג"כ אינו אלא קנסא וכמו שהבין ה' ז"ל ליכא שום ט' לחלק ביניהם דגמרינן מיניה לשאר מצות דתלוי בראית הדיינים אבל לשכר קצוב לא גמרינן דהרי מידי הוא טעמא דלשכר ק' לא גמרינן משום דס"ל לאיכא מ"ד כשמואל דמקנסא לא ילפינן ומהך ט' גופיה ליכא למילף מיניה מידי אפי' לעיקר החיוב דאף הוא אינו אלא קנסא ומאי חזית למילף הא ולא הא. ואנכי הרואה דמאי דנטה דעתו ד"ע ה' חיד"א ז"ל לו' כן בכונת מרן החבי"ב ז"ל אינו אלא ממ"ש בסו"ד וז"ל. ומ"ש איכא מ"ד קנסא הוא ולא גמרינן מיניה לשכר ק' הוא דל"ג מיניה אבל לחייבו כפי מה שיראו הדיינים גמרי' מיניה ע"כ דלפי מ"ש ידי"ן חרי"ף הי"ו בכונת דבריו ז"ל הכי הו"לל ומ"ש איכא מ"ד קנסא הוא ול"ג מיניה לשכר ק' הוא דקרי ליה קנסא ועלה קאמר דלא גמרינן מיניה אבל לחייבו כפי מה שיראו הדיינים דינא הוא וגמרינן מיניה אלא דמהך ט' דכתיבנא ואף ג"ז כדי שלא תקשי עליו דאיך יתיישבו בזה ב' קו' הרא"ש ז"ל וכמ"ש ה' חיד"א ז"ל הדבר מוכרח לו' דאין כונת ה' ז"ל אלא ככתוב לחיי"ם נר"ו ובל' קצרא דבר אלא דמה שהק' על גאון עוזנו כמהרח"פ נר"ו בס' נכ"ח ח"ב סי' מ"ז עמ"ש ע"ד ה' חיד"א ז"ל דלק"מ על מרן החבי"ב ז"ל דהגם דתליא בפלוג' דרב ושמואל מ"מ מחלק ביניהם כו' דדבריו הללו ק' לשמוע דהיא גופה היא קו' ה' חיד"א ז"ל כו' הרואה יר' דלא זו היא קו' הרב ז"ל דפשט דבריו אינו אלא להק' על הכנה"ג דכיון דהא תליא אי קי"לי כרב ושמואל ואנן קי"ל כשמואל בדיני א"כ אין כאן תימא על הרי"ף והרא"ש ז"ל דלא פי' כן בדעת איכא מ"ד דס"ל דכיון דס"ל לאיכא מ"ד דקנסא הוא ליכא למילף מינה משום דהלכה כשמואל דלא ילפינן מקנסא. ומעולם לא עלה ע"ד ה' ז"ל להק' דאי לא גמרינן לענין שכר קצוב א"כ ל"ג מידי דמה ט' לחלק דאנן סהדי דאם היה עולה ע"ד ז"ל להק' כן היה נרתע לאחוריו מלפרש כן בד' מרן החבי"ב ז"ל ולא היה מק' עליו כלל. ובעיקר קו' הרי"ף והרא"ש ז"ל שהק' על האיכא מ"ד דס"ל דקנסא הוא. דא"כ היכי יליף רב מיניה לההיא דשורי הרגת כו' והא קנסא מקנסא לא גמרי' ותמהו ע"ד הש"ך בח"מ סי' שפ"ב והמ"ל ז"ל פ"ז מה' חובל ה"ד דהא רב אית ליה בפ' הניזקין דקנסא מקנסא גמרינן. חזה הוית לה' זה הי"ם גדול ז"ל בס' שו"ה ח"ג ד"ח ע"ד שכ' וז"ל. וא"ל דכיון דהכא ליכא טעמא למקנסיה כו' דהכא אפי' ילך כל א' ויחטוף מצות חבירו אין כאן הפסד ממון ואדרבא איכא חיבוב מצוה ואף ר"ג לא קנסיה לההוא דקדם וכסה אלא מפני שלא היו המצות חביבות עליו וכמ"ש הסמ"ע דלטעמא דקנסא הדבר תלוי בעיני הדיין וא"כ הכא כו' אי לאו דס"ל לרב דדינא הוא ולא קנסא לא הו"ל לתרוצי ברייתא דחייב מט' קנס כו' את"ד ז"ל. ואחרי המחי' הראויה אליו לא דק בד' הסמ"ע ז"ל דמ"ש הסמ"ע דהדבר תלוי בדקדוק קיום שאר מצות אם מעט ואם הרבה אינו אלא על הנחטף ולא על החוטף וכאשר יר' הרואה. ועוד חזה הוית לידי"ן חרי"ף נר"ו שהביא קו' מרן החבי"ב ז"ל שם הגהט"ו אות ס"ו עמ"ש השה"ג פ' החובל דהר"מ כ' דהוא קנס שהרי הר"מ כ' סברת הרי"ף בסוף ונר' שכך היא הסכמתו. ומה שתמה על תמיהתו ה' חיד"א ז"ל שם דלא נאמר כלל זה אלא כשהפוסק מביא הב' סברות בל' י"א וכ' הוא נר"ו דלהר"מ לק"מ איך סתם דעתו הפך דעת הרי"ף רביה די"ל דלא נאמר כלל זה אלא היכא שמביא הסתם ואח"כ המחלוקת ואינו כותב אח"כ כלום. אמנם אח"כ כותב דהורו כס' אחרונה נר' דדעתו מסכמת לס' אחרונה דמאי דכ' וכן הורו היינו להחזיקה במסמרים. ולדידי אין זה מן הישוב כלל דמ"ש הר"מ וכן הורו שכל המונע כו' משלם לבעלים יו"ד ז' אינו אלא סיום סברא זו האחרונה וכמו שכן פש"ל לה' חיד"א ז"ל שם דכ"ב סוע"ב וכ"ן עוד ממ"ש שם ע"א וז"ל ואם דעת ה' כנה"ג דמ"ש בס' אחרונה קנס לא"ד כיון שכ' דה"ה לכל המצות והוא דעת הרי"ף ז"ל ע"כ ואין כונת הר"מ ז"ל לו' דכן הורו הפוס' כס' אחרונה כדי לישב ולו' דמדכ' כן נר' דדעתו מסכמת לס' אחרונה. ועוד שהרי עדין לחלוחית מ"ש לעיל סמוך ונראה בהקשותו ע"ד השה"ג ז"ל וז"ל ואם נאמר דהבין בדעת הר"מ דס"ל כס' ראשונה א"כ מה זו הוכחה שכ' שהורו כן בכל המצות ע"כ. אשר מד' אלו נר' להדייא שהבין בד' הר"מ הללו שכ' וכן הורו כו' שהם סיום ס' האחרונה דאל"כ מאי קק"ל על השה"ג ז"ל דאה"ן דבתחי' ההשקפה הבין השה"ג בדעת הר"מ ז"ל דס"ל כס' ראשונה אמנם בראותו סו"ד הר"מ ז"ל וכן הורו כו' וכלו' דכן הורו הפוס' כס' אחרונה הדר ביה וכ' דדעת הר"מ כס' אחרונה דממ"ש כן נר' דדעתו מסכמת לס' אחרונה. א"ו שהבין בד' הר"מ שהוא סיום ס' אחרונה ומשו"ה קק"ל דאם הבין בדעת הר"מ דס"ל כס' ראשו' א"כ מ"ז הוכחה שכ' שהורו כן בכל המצות דמשום שהביא הר"מ סיום סברא אחרונה מאין הרגלים להוכיח דס"ל כס' אחרונה. וא"כ איך כאן תבר לגזיזיה וכ' דמ"ש וכן הורו כו' ר"ל דכן הורו כס' אחרונה. ומה שתמה על ה' חיד"א בתמיהתו על מרן ז"ל בס' הקצר סי' שפ"ב דאיך סתם בהר"מ הפך הרי"ף והרא"ש ושבקיה לכלליה דהיכא דהרי"ף והרא"ש פליגי אהרמב"ם פוסק כוותיהו דאשתמיט מיניה ד' מרן ז"ל בב"י שם שכ' דדעת הר"מ כהרי"ף והרא"ש ז"ל וכ"כ הק' על ה' כמוהרח"פ נר"ו אמת הדבר דדבריו תמוהים. אלא דמה שהק' עו' על ה' כמהרח"פ נר"ו עמ"ש משם גב'וה השו"ג ז"ל דדרכו של מרן ז"ל בש"ע לפסוק כהר"מ אף שהוא הפך הרי"ף והרא"ש משום דס' הקצר מיוסד לארץ המערב דהרב הלכה למשה ז"ל פי"ז מה' גזלה דקל"ג כתב דלא נאמר כלל זה במקום דפליגי עליה דהר"מ הרי"ף והרא"ש. לדידי לק"מ והוא דאעיק' לנו יש לדעת דד' ה' הל"מ ז"ל סתראי נינהו דאיהו גופיה שם בפ"ג הי"ב דכ"א ע"ד כ' וז"ל ומהתימא על מרן ז"ל דבש"ע הביא כו' וכד' רבינו ז"ל ושבק לדהרי"ף והרא"ש הפך מהכלל דכליל לן בב"י אם לא שהכלל ההוא לא אמרו אלא בב"י שפ' כן לכ"ע משא"כ בש"ע דעל הרוב כולו עשוי עפ"י ס' רבינו דעשאו לבני המערב כמ"ש בשירי כנה"ג ע"כ. הרי להדייא דכאן עשה עיקר להך כללא דבש"ע פוסק כהר"מ אף שהוא נגד הרי"ף והרא"ש ז"ל אלא ודאי הדבר מוכרח לחלק ולו' דמ"ש בפ"ג דבש"ע פוסק כהר"מ אף שהוא נגד הרי"ף והרא"ש ז"ל ה"ד כשלא ביאר דעתו בב"י דס"ל כוותיהו ומ"ש בפי"ז אינו אלא דוקא כנדון ההוא שביאר בב"י לפסוק כהרי"ף דלא כהר"מ ז"ל וע"ז כ' בתחי"ד לתמוה ע"מ שפסק בש"ע כהר"מ דאף לפי הכלל שהשמיענו הכנה"ג דס' הקצר מיוסד עפ"י ס' הר"מ ה"ד כשבב"י סתם הדברים כו' אלא שבסו"ד עשה פשר בדבר וכ' דכיון דהרא"ש לא קאי בס' הרי"ף ז"ל נמצא שאין ב' מעמודי ההוראה בשיטה א' פסק כהר"מ בש"ע ואף שביאר דעתו בב"י לפסוק כהרי"ף ז"ל. אבל אם ב' מעמו' ההו' קיימי בשי' א' וביאר דעתו בב"י לפסוק כוותיהו גם בש"ע פוסק הכי. נמצא דמאי דחלוק בזה הכלל ה' הלכה למשה ז"ל אינו אלא דוקא כשביאר דעתו בב"י לפסוק כהרי"ף והרא"ש ז"ל אבל כשל"ב דעתו בב"י אזיל ומודה דפוסק בש"ע כהר"מ ז"ל ואף נגד הרי"ף והרא"ש ז"ל. אשר מזה יש להרגיש על ה' נ"מ בכללי ש"ע דפ"ו ע"א דאחר שה"ד השו"ג ז"ל כ' וז"ל ואולם אנכי הרואה