בן ימין רנו

הס' אם הוא ב"ח למול אם לאו. ואף דלהרב הכנסת ז"ל מספק"ל הדבר כבר הרמ"ז ז"ל שם דעתו ד"ע לחלק ביניהם וגבה טורא בינייהו עי"ש וז"פ יותר מביעתא בכותחא ואי הוה ק' על ה' ז"ל הא הוה ק' ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' כסו"ה בשם הר"י ז"ל גופיה בכוי שצריך לברך על הכיסוי ומייתי גם התם ראיה מההיא דדמאי דמש' להדייא דלא שמיע ליה לר"י ז"ל האי חילוקא מדמייתי ראיה לכיסוי דכוי שהוא ס' חיוב מההיא דדמאי שאינו אלא ס' פיטור וכמ"ש ה' קול ן' לוי ז"ל. אלא דאעיק' לק"מ ולא דק בד' מרן החבי"ב ז"ל דאין כונתו לתקן ד' מרן ז"ל אלא כל עיקר כונתו אינו אלא ליישב ד' הר"מ ז"ל אהדדי ואה"ן דתמיהתו על מרן ז"ל עדין במקו' עומדת וז"פ בד' ה' ז"ל כאשר יר' הרואה. ומן האמור בזה גם קו' על הרמ"ז ז"ל במאי דחי' כן בדעת מרן ז"ל מוכח להיפך מדהשוה ס' הר"מ לס' ר"י לק"מ שהרי מרן ז"ל לא נרגש אעיק' בד' הר"מ ז"ל אהדדי כדי לחלק בכך ומשו"ה השוהו לס' ר"י אלא דאנו הרואים בד' מרן ז"ל דד' סתראי נינהו מא"ח סי' תפ"ט למ"ש ביו"ד סי' כ"ח ורס"ה וכמו שהק' מהרש"ח ז"ל יכולים אנו לו' בשופי דס"ל לחלק בהכי כדי שלא תקשי ד' ז"ל אהדדי כי מן הבאר גם תמיהתו על ה' קול ב"ל ז"ל אין לה בית מושב וכמובן והאריכות בזה א"א יגיע"ב. עו"כ ע"מ דהוק' לו להרמ"ז ז"ל שם ע"ד מהרש"ח ז"ל ממ"ש מרן ז"ל בההיא דפת הבאה בכיסנין דנקיטינן כדברי כולם להקל דלפ"ד מהרש"ח ס' לחומרא בעי למהוי דס' בדאורייתא חשיבא דלכאו' היה מקום להק' ע"ד הרמ"ז ז"ל דע"כ ל"כ מרן ז"ל דאזלינן לקולא אלא דוקא בדלא אכל כדי שביעה דבהא דרב' הוי ואמטו"ל כ' מרן ז"ל דס' דרב' הוי וכמו שכן תפסו עליו כל רבני האחרונים. ושו"כ דבמעט ההתבוננות לק"מ דהרי רהט"ו והר"מ וכל הפוס' פסקו דאם קבע סעודתו ושבע בשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע דאי"מ המוציא ובהמ"ז והשתא כיון דשבע וחייב מה"ת לברך הו"ל ס' דאו' ולחו' א"ו דאזלינן לקו' והצ"ע ע"כ רבני האחרונים שתפסו עליו כן דמה יענו לפסק מרן ז"ל כו'. ולדידי לא צדק בזה דאף דנראה לו לו' כן במעט התבוננות מאחר שעינו ראה אח"כ לכל רבני האחרונים שלא נרגשו מזה ובפרט מהרד"ף ז"ל שה"ד מרן הללו שם בד"ח ע"ג ועכ"ז לא נרגש וככחו אז כחו עתה הי"ל להתבונן הדק היטב דלא על חנם ולא דבר רק הוא. והוא דאעיק' אנכי לא ידעתי מי גלה לו רז זה דמ"ש הטור ז"ל שאם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו אעפ"י שהוא קובע אינו מב' המוציא וג"ב דהוי אפי' שהוא שובע ונקיט ואזיל במילתיה כן כאלו כתוב כן בפי' בד' הפוס' ואינם אלא ד' נביאות שהרי דין זה כתבוהו רבי' יונה והרא"ש בשם רבי' משה וריב"ה ומרן ז"ל וכולם לא כ' אלא ל' קביעות דוקא ולא בא בפיהם ל' שביעה כלל ואין כונתם לו' אלא דקבע על שיעור שאין דרך בנ"א לקבוע וה"ד בדלא שבע ומשו"ה הדת נתונה דאין לברך עליו המוציא וג"ב דבטלה דעתו אצל כ"א. ואה"ן דאם היה זקן או חולה או שאכל דבר דהוא שובע בשיעור ההוא ס"ל דמב' עליו המוציא וג"ב משום ס' דאו' לחו' וכס' הרדב"ז ז"ל בפת גמור ותדע שכן הוא שהרי זיל בתר טעמא שכ' דבטלה דעתו אצל כ"א והא לא שייכא למי אלא דוקא בקביעותא דמאחר דאין דרך כל בנ"א לקבוע עצמם על דבר מועט אלא בשיעור מספיק כדי שובעם וזה בא וקבע עצמו ע"ד מועט שלא להשביע את עצמו בטלה דעתו אכ"א ואין ממש בקביעותו משא"כ בזקן או חולה או שאכל כבר דכך היא דרכם של בנ"א בזקנתם או בחליים או שכבר אכלו מקודם דבדבר מועט מושבעים ועומדים אין זה נקרא משנה מדרך בנ"א כדי לקרות בו בטלה דעתו הכ"א וזה נר' פשוט מאד בעיני. ושוב מצאתי הדבר מפו' וחקוק על האבן באבן העוזר שם בסי' קס"ח שהביא קו' הלח"ח עמ"ש הב"י ז"ל דעל כל אלו פת הבב"כ אין מ' עליהם המוציא וג"ב אלא א"כ קבע עליו או אכל שיעור שאחרים קובעים דלא דק הב"י מ"ש אם קבע עליו כו' אלא דהכל תלוי בשיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו כמ"ש ב"י עצמו לעיל וע"ז כ' ה' אבן העוזר דיפה דק הב"י דהב"י כ' טעמו בצדו הא דאין מברכין עליהם המוציא וג"ב משום דס' ברכות דרבנן להקל אזלינן כו' וכיון דעיקר הטעם דלקולא אזלינן בדרבנן לכן אנן דלא ידעינן איזה היא פת הבב"כ אף שלא אכל שיעור שרגילין לקבוע עליו אם הוא קבע עליו ושבע ממנו דאז ס' דאו' שמא לחם הוא ומברך בהמ"ז מהת"ו עליו כיון דהוא שבע ממנו לכן מברך אחריו ג"ב והמוציא את"ד ז"ל אשר מדבריו אלו מתבאר יוצא דמפרש ד' מרן ז"ל שכ' דאם אכל שיעור שאחרים אין קובעים אעפ"י שהוא קובע אינו מברך אלא במ"מ וברכה אחת מע"ג דהיינו דוקא בדלא שבע וכמ"ש בעניותין. ועיין בס' אהל יצחק בתשו' סי' ד' ד"ב ע"ד שהביא משם ה' מנחת שמואל ז"ל שהק' ד' מרן ז"ל אהדדי כקו' ה' ל"ח ז"ל ועי"ש מה שתי'. ולעד"ן דיתורץ שפיר עפ"י מ"ש וכמ"ש ה' אבן העוזר ולא נמצא אתנו ס' הנז' לראות הדברים בשרשן. ומ"ש דאין להתעקש ולו' דבקבע בשיעור שאין דרך בנ"א לקבוע מסתמא לא שבע דהא משכחת לה באסטניס כו' אנא דאמרי הסר ממך עקשות פה דמאי נפק"ל אי משכחת לה באיסטניס עכ"פ עיק' כונת הפוס' הנז' אינו אלא בסתם בנ"א שקבעו עצמם ע"ד מועט ולא שבעו. גם מה שרצה להביא ראיה דבקבע סעודתו היינו שיעור שביעה ממ"ש ה' באר מ"ח ז"ל בגי' דינקותא די"ב איני רואה בזה אפי' כדמות ראיה ומה לתבן עם הבר דה' ז"ל לא איירי אלא בסתם קביעות ומי לא ידע בכל אלה דמסתמא כשאדם קובע סעו' אינו אלא לאכול כדי שביעה ומ"ז ראיה למ"ש הפוס' במי שקבע בשיעור שאין דרך ב"א לקבוע דכונתם לו' אף דמושבע ועומד הוא. גם מה שהרצה להסתייע דאין להק' על הרמ"ז ז"ל קו' הנז' שהק' עליו רבני האחרונים מד' ה' באר מ"ח ז"ל שם שלא הק' על הרמ"ז ז"ל מרישא אלא מסיפא לא ידעתי מה שיחו דה' ז"ל לא רצה לעמו' ולפלפל בכל ד' ה' ז"ל דאטו זו לבד היא שק' על הרמ"ז ז"ל והלא ראה תראה לרבני האחרונים הנקו' בשמות בקונט' נר"ו ויותר מהמה שהק' בכל ד' ז"ל קבא דקו' עאכו"כ אלא דה' ז"ל לא רצה לעמוד אלא בג' ספיקי דעביד להו ה' ז"ל שמהם תו' יוצאה לנדונו ועמד עליהן ופירקן. גם מאי דמסיק במילתיה וחילק לנו את השוין דבפת גמור חייב לברך בהמ"ז מהת"ו אם שבע בשיעור שאין דרך בנ"א לשבוע וכמ"ש הרדב"ז ז"ל משא"כ בפת הבב"כ לפי"ה לעיל נדחה הוא מאליו ואין חי' ביניהם ואפי' כמלא נימא וא"ץ להאריך דאפוכי מטרתא ל"ל אלא זה לבד צריך אני לאודועי דיש חי' ביניהם בב' פנים אחרים הא' דבפת גמור החיוב הוא מצד עצמו ולא מצד ומכח ספק משא"כ בפת הבב"כ דאין חייובו אלא מצד וכח ספקא דאו' לחומ' והב' דבכיסנן דליכא בהו פלוג' ולכ"ע אינו נקרא פת בכיסנין ההוא אינו חייב לב' אחריו בהמ"ז אלא כשקבע סעודתו עליו ואכל שיעור כדי שביעה לכל ב"א ואף היא אינה אלא מדרבנן. גם מאי דסיים עוד וכ' איברא דמד' ה' מכת"ל שזכרנו לעיל כו' עד ומה יענה לתשו' הרדב"ז הלזו לפי כל האמור ומדובר אין לד' האלו בית מושב והרי הוא כמבואר לכל מבין. אך את זה יש להרגיש קצת על ה' מהרד"פ ז"ל במ"ש שם ד"ח ע"ג ורמזתיהו לעיל וז"ל דבהך דכיסנין מייתי מרן בסי' קס"ח פלוג' דרבוואתא דלהרמב"ם אם אכל שיעור שאחרים אינם קובעים אפי' כשהוא קובע אינו מברך ג"ב כו' ולהראב"ד כו' ע"כ וזה שכ' בשם הר"מ ז"ל אהמ"ר לא כן אנכי עמדי דהב"י לא כ' כי אם ד' הרא"ש ז"ל בשם רבי' משה ואין כונת הרא"ש ז"ל על הרמב"ם דהרואה יר' בד' הרמב"ם ז"ל שלא דבר מזה כלל אם אכל שיעור שאין אחרים רגילים לקבוע עליו ומוכרחים אנו לו' דאין כונת הרא"ש ז"ל כ"א על ר"מ מקוצי כנלע"ד. גם מ"ש לישב ד' רבני האחרונים דמשום שלא לתת דבריהם לשיעורין אמטו"ל כ' דאינו אלא ספיקא דרב' ומדאורייתא ליכא אלא כדי שביעה דאפי' כי קבע סעודתו ושבע כיון שאין אחרים רגילין לקבוע עליו ברכתו מדרב' כו' מלבד דמד' ה' אבן העוזר שכתבתי לעיל נר'