בן ימין רנ

לאו ד' רש"ל הללו היה נפק"ל לענין דינא מד' הרא"ש דאי תפס מפקינן מיניה משום דכ"י חייבים ולכך הוצרך רש"ל לו' דמ"ש הרא"ש פטור מצה"ד היינו לפי מנהגם וא"כ אי תפס מפקינן מיניה ברם לפי מנהגנו דקונים המצות א"כ הרי זכה הוא במצוה וכה"ג גם הרא"ש יודה דחייב מצה"ד ולא נאמר בזה כ"י חייבים ואי תפס למ"מ. ועיין להש"ך ז"ל סו"סי שפ"ב עי"ש ועל מאי דק"ל תו דעשרים ז' הי"לל וכ' דט"ס הוא לדידי אין כאן טעות כלל ויציבא מלתא דיו"ד ז' הוא דוקא מאי דחייב דהרי אזיל לשיטתיה שכ' לעיל מזה דבמ' דרב' פטור ואינו חייב כ"א על המ' דאורייתא וכתיבנא לעיל כונתו דבמ' דרב' בין אי איכא ברכה בין אי ליכא ב' פטור. ברם אם המ' היא דאורייתא ויש בה ברכה אעפ"י דהברכה היא מדרב' חייב עליה כיון דאינה אלא חלק מחלקי המצוה ומשו"ה חייב עיש"ב. והשתא ניחא כיון דברהת"ו לפניה לרובא דרבוואתא היא מדאו' כידוע וא"כ נמצא דהיא מצוה בפ"ע וע"כ חייב על מ' זו יו"ד ז' ברם בברכה אחרונה דלכ"ע היא מדרב' כמו ששרטט וכ' ה' מוהרי"א ז"ל על האר'ץ הטובה מער' ב' או' קי"ד וע"כ פטור כיון דקס"ת בצבור נמי מדרב' הוא לרובא דרבוותא כידוע וכמו שהאריך בזה ה' סמיכא לחיים יצ"ו ד"ז ע"ג עי"ש וא"כ נמצא דאינה חלק ממצוה דאו' ואינו חייב כ"א על הב' ראשונה דהיא גופה היא מ' דאורייתא בפ"ע וז"ב ומה שיש לעמוד קצת בזה דכיון דקס"ת בצבור הוא מדרב' איך יתכן להיות ברכת התו' לפניה מדאו' כיון דהקריאה גופה אינה מד"ת זיכני ה' ה"ן זכיה לקטן וראיתי להרה"ג מוהר"י חזן ז"ל בהסכמה עלה שם בס' סמיכה לחיים ע"ש שבתו"ד נרגש מזה ועי"ש ביו"ט ודעת מה שיישב דט"ו ע"א וב' נפלאות מתורתו ובמקו"א נדבר בפרט זה איה"ב ועו' חזון למועד. עודהו הסל על כתפי לא אוכל להתעלם מה שראיתי להגאון מח"א ז"ל ה' שלוחין סי' כ"ה ארי עלה וחקר בההיא דאמרו בפ"ק דבכורות די"ג הפודה פט"ח של חבירו פדייונו פדוי כ' בתוך התשו' ד"ה איברא וז"ל. איברא דעדין צ"ל כיון דזה הב' קיים המצוה ולאו שליחותיה דחבריה קעביד א"כ יתחיב זה לשלם לבעלים דמי המצוה שהפקעו ממנו וכמ"ש בח"מ סי' שפ"ב א"ד כיון דמסקינן דפדיונו הוי לבעלים אמרי' מינח להו לבעלים בכך שהרי הרויח דמי השה שהיה צריך ליתן לכהן כו'. איברא דראיתי להרא"ש ורש"י שם בפי' לנדרים דמוכח מדבריהם דתורם משלו ע"ש חבירו דאותו אחר עשה המצוה ולא בעל הכרי. אמנם מד' התוס' מוכח דזה התורם שליחותיה קעביד עי"ש וכונת דבריו נר' דכונתו דכל עיקר הספק אינו אלא אי אמרי' דלאו שליחותיה דחבריה קעביד וע"ז הוא דקא מספק"ל אי לא ברם איכא דשליחו' קעביד הא ודאי פשי' דפטור זה נר' ברור כונת ה' ז"ל ומשו"ה ה"ד התוס' פי' הא"מ שכ' דתורם משלו על ש"ח סלי שליחו' קעביד ואיהו קעביד המ' ולא התורם עי"ש. וכשאני לעצמי אחרי נשי' עפרות זהב לו תמהני טובא עליו דאשתמיט מיניה ד' הרא"ש שכ' פ' כיסוי הדם וכ"כ ר"י ופסקו מור"ם סי' שפ"ב ע"ש דאם האב מוהל ובא אחר ומלו חייב ליתן לו יו"ד ז' ואיהו גופיה ה"ד הרא"ש לקמן א"כ נמצא מבו' להדייא דאף דנימא של חותיה קעביד אפי"ה חייב ליתן לו יו"ד. ושוב אחרי רואי חזה הוית דלק"מ דבהדייא כ' מני"ר ז"ל בכונת ד' הרא"ש דלאו שליחו' דאב קעביד זה הב'. אלא הוא מקיים מצוה ולא האב עי"ש אך עדיין ק' לדבריו דהא לקמן כ' ה' ז"ל וז"ל איברא דצריך עדיין למו"דעי בזה האיש בעל החמור שלא היה הוא רוצה לפדותו אלא נותני לאחר לפדותו מי אמרינן כיון שהוא לא היה רוצה לפדותו כל ישר' שייכים במצוה זו ואם קדם אחר ופדאו הר"ז פטור וכמ"ש הרא"ש פ' כסו"ה במי שנתן את בנו לאחר למולו וקדם אחר ומלו דפטור מה"ט אבל ראיתי חו' עליו ולא ס"ל הכי והוא ס' ר"ת דאית ליה דאותו זכות דהו"ל לאב יכול ליתנו לאחר ושליחותיה דאביו קעביד ונר' דהרא"ש ס"ל דכל כה"ג לא שליחו' דאב קעביד זה הב' אלא הוא מקיים המצוה ולא האב וכמ"ש ה' בכה"ג ה' שופר. ונר' דה"ט דר"ת ז"ל דכיון דאין אדם יכול למולו את בן חבירו שלא מדעתו כל שנותנו לאחר למולו של חו' דאב קעביד ודמי לאותה ששנינו פ' הגוזל קמא מנין לכהן שבא ומקריב כו' והה"ן במי שנתן בני לאחר למולו שליחו' דראשון קעביד עכ"ל וכפי"ד ר"ת ז"ל הללו דהב' שליחותיה קעביד וכמו שתרגמה לה ה' ז"ל ואפי"ה חייבו ר"ת לשלם וכפי"ד ז"ל מבו' יוצא איפכא דס"ל דאי אמרי' שליחו' דאב קעביד א"כ פטור דהרי אף דנימא שליחו' קעביד היינו לענין דכבר יצא י"ח במילה זו. אמנם לענין היו"ד ז' מחייב לשלומי וכמ"ש בהדייא ר"ת וכאמור. ותו ק' דכפי"ד שכ' דכיון דאמרינן שליחו' קעביד א"כ אביו מקיים המ' ולא השליח דהרי מד' ר"ת מוכח להפך שכ' ותבע הא' מן הב' יו"ד ז' דמאי שיאטיה דא' הכא דהרי הראשון לאו מצוה דידיה הוה ולאו כלום חטף מיניה אלא הו"לל ותבע האב מן הב' דכיון דהב' שליחו' דאב קא עביד ואביו מקיים המצוה א"כ אינו חייב ליתן כלום לש'. ושוב בחפשי בספרים חזה הוית בס' דרש אברהם ח"א הנ"מ לרב חבי'בא אחד היה אברהם יצ"ו מרבני איזמיר ס' אחרי דקנ"ד וז"ל וא' הרואה שדבריו ז"ל תמוהים הרבה תחי' וראש במ"ש אחר שה"ד הרא"ש אבל ראיתי חולקין עליו ולא ס"ל הכי והוא ס' ר"ת דאחרי נע"ר כל חכם לב עיניו יחזו דר"ת קאי בס' הרא"ש ולא פליג כנר' מד' הרא"ש פ' כ"ה דאחר שכ' מ' באחד שאמר למוהל א' שימול את בנו וקדם אחר ומלו ותבע כו' ופטרו ר"ת דאמר בהחובל כל מלתא דלית ביה ח"כ כו' ואפי' אם תפס מפקינן מיניה דכיון דכבר ענה אמן ואי לא ענה איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל. הרי דר"ת קי"ל כהרא"ש דפטור עכ"ל יצ"ו ועהס"ר אמינא ולמ"ס לא כן אבי דהרי כפי ה"ט דר"ת היינו משום דענה אמן הא אם לא ענה אמן כגון דחטף את המצוה ולא נמצא הנחטף בשעת המילה וכנ"ד או אי הוה במצוה דכ"י חייבים וליכא ברכה. א"ן במילה גופיה וכגון שלא בירך החוטף דאז לר"ת הוא חייב כיון דס"ל דהוא חייב ליתן מן הדין אלא דפטור מט' דכבר ענה אמן. ברם לס' הרא"ש דס"ל דכ"י חייבים א"ן אפי' דלא ענה אמן וכגון שלא נמצא שם אפי"ה פטור ולא ידעתי איך טעה בטעות גדול כזה והוא פלא. גם מה דק"ל תו על ה' מ"א ז"ל במ"ש מש' מסוגייא זו דמדין שליחות הוא אלמא דאע"ג דקי"ל כו' דאמאי נקיט לה בל' משמע דבהדייא אמרו כן שם דהוי מדין שליחות כו' ולדידי אינו אלא דקדוקי עניות. גם במ"ש עו' ה' מ"א ז"ל וז"ל איברא דעדין איכ"ל דזה הב' לא זכה במצוה זו בדבור האב כו' ולא מבעיא כשאין האב יודע לימול דכיון דאיהו ל"מ עביד שליח נמי ל"מ משוי אלא אפי' כשיודע למולו הרי דבידו לשווי שליח למי שירצה מיהו זה השליח עדין לא זכה במצוה זו כו' עכ"ל ותמה עליו ה' הי"ו דזה תימא איך לא איתיה בידיה מ"ש הרא"ש שם בסו"ד ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו יעו"ש. וגם לרש"ל כ' עליו וז"ל והיינו שסבר כדעת מהר"ם רבו שפ' מי שנתן בנו לאחר כו' ועהס"ר גם לזה לק"מ דהרי ד' ה' ז"ל איירי ע"ד ר"ת שכ' תחי' דטעמיה דר"ת היינו משו' דשליחותיה קעביד כו' ומשו"ה חייבו ר"ת להבן ולזה כ' עוד איברא דעדין י"ל על ר"ת דא"ל דזה הב' אף דנימא שליחו' קעביד מ"מ לא זכה למצוה בדבור האב א"כ מהי תיתי לחייבו איך כ' ר"ת דחייב א"כ מה מקום עו' להק' עליו מד' הרא"ש דאטו גברא אגברא קא רמית מהרא"ש לר"ת ולא כ' ה' ז"ל ל' זה לעיק' דדינא אלא לדקדק על ס' ר"ת דאף דנימא שליחותיה קא עביד מ"מ לא זכה למצוה בדבור האב וז"פ. ולקע"ד יש לישב לקו' המח"א ז"ל הלזו דאף דלא זכה במצוה היינו לענין אם רצה לחזור בו דהוי חזרה אבל כ"ז שלא חזר בו המצוה עליה דידיה רמיא והחוטף חייב לשלם לו דמי המצוה זה ס"ל לר"ת ז"ל וז"ב ונכון איך שיהיה נקיטינן מכ"ה ומדובר דמלתא כדנה בפלוג' מתניא דלדעת ר"ת חייב ואם תפס ל"מ מיניה ולהרא"ש פטור ואם תפס ג"כ מפקינן מיניה וכ"ן שהבין ה' דב"מ ח"ג סי' י"ט דע"ו שכ' בהדייא דר"ת והרא"ש פליגי ודחה