בן ימין רמט

פ' כסוי הדם וז"ל מעשה בא' שנתן בנו לא' למולו וקדם אחר ומלו ותבע הא' מן הב' יו"ד ז' ופטרו ר"ת דאמר בהחובל כל מילתא דלית ביה ח"כ לא עבדינן שליחותיהו ואפי' אם תפס מפקינן מיניה דכיון דהיה שם בשעת המילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מ"ה ואי לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה מבואר מזה דדוקא בנדון דידיה דאי תפס מפקינן מיניה משום דהיה במצוה דשייך לענות אמן. אבל אם היה באופן דליכא אמן אי תפס ל"מ מיניה. ומעתה בנ"ד דלא נמצא שם בשעת המילה כדי לענות אמן א"כ מהניא ליה התפיסה אך כד הוינן בה נר' דמלתא כדנא במחלו' היא שנויה דהרי כ' הרא"ש וז"ל ובלאו הנך טעמי דר"ת נ"ל לפטור המוהל דאע"ג שאמר האב למוהל למול את בנו לא זכה באותה המצוה לחייב לאחר אם קדם ועשאה. ול"ד לכסוי דאמרה תו' ושפך וכסה מי ששפך הוא יכסה. וכן האב שחייב למול את בנו וקדם אחר ומלו חייב. אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישר' חייבים למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה למצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל וכה"ג גופיה טעמה טעם לקריאת התו' שאם עמד אחר שלא קראו החזן אף בא"י הוא פטור דבקריאת התו' הכל חייבים וקריאת החזן אינו אלא כי היכי דלא ליתו לאינצויי עכ"ל והשתא כפי ה"ט דפטרו הרא"ש מטעם דכ"י חייבים נר' דס"ל דלעולם פטור ואפי' בדוכתא דליכא ענית אמן אפי"ה פטור ואפי' תפס מפקינן מיניה. ובתחילת ההשקפה נלקע"ד לו' דבנ"ד דאבי הבן אינו מוהל ומעולם לא נסה באלה מודה ר"ג דפטור מטעם דכל ישר' חייבים ומאי דלא ניח"ל התם ה"ט והוצרך לטעמא דענית אמן משום דהתם איירי שכבר יודע האב למול וכמו שכ"ן מדיוק ד' הרא"ש שכ' וז"ל אבל אם אין האב רוצה למול כ"י חייבין כו' דתי' רוצה מש' דכבר יודע לימול אלא דאינו רוצה למולו כ"א להזמינו לאחר וע"כ ס"ל לר"ת דלא אמרינן בהא כ"י חייבים דכיון דהוא יודע למול לאו שאר אינשי מחוייבי נינהו אלא הוא ולא אחר וכיון שהוא רצה להזמינו לאחר ולכבדו משו"ה הוצרך לטעמא דגדול העונה אמן ואם היה בכגון שלא היה יכול לענות אמן חייב. ברם בנ"ד אפ' דיודה ר"ת דכיון שהוא אינו יודע למול א"כ כ"י חייבים ואם תפס מפקינן מיניה. אך במעט ההתבוננו' הא ל"מ היא דא"כ דס"ל טעמא דכ"י חייבים ושאני הכא וכמ"ש א"כ בההיא עובדא שהביאו התוס' פ' החובל בענין קריאת התו' שקדם אחר וקרא כ' ר"ת שיתן לו תרנגולת לשחוט תחת ב' הברכות ועו' יהיב טעמא משום דגדול העונה אמן ולטעם זה נפ"מ דאם דחפו ולא ענה אמן חייב הא הי"ל לתרוצי אעיק' ולמימר דפטור אף מליתן לו תרנגולת לשחוט משו' דאעיק' כ"י חיביין. והתוס' פ' כסוי הדם דפ"ז דחו ס' זו דאין לפטור במה שנותן תרנגולת לשחוט והוצרכו למצוא טעם ואפי' תפס משום דכולם חייבים ונר' דלר"ת לא ס"ל ה"ט ואפי"ה חייב אם תפס ולא ענה אמן. ודרך הילוכי חזה הוית למהרש"ל ז"ל בחי' לקמא שה"ד ר"ת הללו וכ' עליו וז"ל ע"כ נר' דאפי' ענה אמן חייב אעפ"י שהעונה גדול היינו בלא עשית מצוה כגון לענין ברכה סתם ותפילה שהיא מניעת ברכה לחוד אבל לענין כסוי הדם ומילה שהיא מ"ע לחודה וברכה אינה מעכבת א"כ מנע אותו מן המצוה ומצוה לבד ג"כ חשיב יו"ד ז' כמו שור ואילן דלעיל עכ"ל. וחמו"תי ראיתי או"ר לכהנא רבה שפ"תי צדיק יביעון על הגאון מוהרש"ל וז"ל ואין דבריו נכונים כו' דהא אבעיא לן אוק' דר"ג אי שכ"מ או שכ"ב ופשיט דהוא שכ"ב מברהמ"ז כו' אלמא דאע"ג דבכיסוי ומילה איכא ב' ומ' עיקר החייוב הוא על הב' עכ"ל. וחזה הוית בכת"י לה' הנז"ל היינו ת"ק שישב ד' מהרש"ל הללו דאיהו ז"ל מפ' הסוגייא הכי וצדדי הבעיא כך היא שכ"מ ר"ל אי הך עובדא הוה בדוקא ומאי דחי בו ר"ג הוא משום שכה"מ או שכ"ב כלו' דעובדא דר"ג לאו בדוקא ואי הוה ברכה דהיא עצמה היא המצוה הוה מחייב ליה אלא דמעשה שהיה כך היה דאירע זה במצוה שיש בה עשיה ומשו"ה חייבו יו"ד ז' אף דמצטרף בה ברכה אינו חייב כ"א על המ'. אבל ה"ה דאי הוה זה המעשה במצוה דלא שייך בה עשיה הוה מחייב לזה קאמר למאי נפ"מ כיון דבכל המצות שייך בה עשיה לזה קא' לברהמ"ז דל"ש בה עשיה דאי אמרת מצד המצוה חייבו. א"כ ברהמ"ז כל הברכות מצוה א' היא ואי אמרת שכ"ב כלו' דאף אי הוה מצוה דל"ש בה עשיה אלא ברכה לחודיה א"כ כל ב' לחודיה חשיב ליה כעשיה ומ' הויין ופשי' דשכ"ב היא ואפי' במ' דלא שייך בה עשיה חייב ע"כ ברכה אבל כשיש מצוה דשייך בה עשיה לא משגחינן בברכה כיון דברכות אינן מעכבות ואינו חייב אלא על שהפסידו מלעשות המצוה ודל ברכה מהכא ומאי דחייב הוא על המצוה בדוקא ומעתה הנה נכונו ד' רש"ל זלה"ה דאין נכון לעשות את העיקר טפל ומה גם דהב' אינה מעכבת ובמ' דאית בה עשיה הוא חייב על המ' ולא על הב' ובמצוה דהברכה גופה היא המ' אז הוא דוקא דמשלמין שכר הב' וזהו צדדי הבעיא וכמ"ש עכ"ל. ועהס"ר אחרי בקשת אלף מחילות לא ירדתי אל עומק ד' ה' ז"ל בזה דנהי דעיקר החי' ניתן ליאמר אך בדעת מהרש"ל ליתא דהא לעי' מזה כ' וז"ל ומע' בא' ששחט כו' וחייבו ר"ג יו"ד ז' ושיעור יו"ד ז' הוא שכ"ב דחשיב פ' כסוי הדם שכר ברכות המזון מ' ז' ושכר מצוה אי"ץ לשלם מאחר ששילם כבר שכ"ב וגבי שור העומד להריגה דליכא אלא מ' ולא ב' משלם שכר המ' היכא דכבר עשאו מעצמו עכ"ל. הרי בהדייא שכ' דבמ' דאית בה עשיה דהוא בכסוי מאי דחייב הוא לשלם על שכר הב' ולא על שכר המ' הפך ד' ה' ז"ל ויפה קא מותיב הש"ך ז"ל וד' ה' מוהר"י קוראל ז"ל צ"ע ובעיקר פי' ד' ה' ז"ל בעיק' הסוג' נר' לישב מה שהק' מוהר"י אזולאי זלה"ה בסה"ב שער יוסף ע"ד ה' המאירי הו"ד בש"מ לר"ב זלה"ה וז"ל כתבו גדולי הפוס' כו' ומ"מ סך זה של יו"ד ז' על המצוה היא אפי' היתה מצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה ע"כ ותמה עליו ה' ז"ל וז"ל עו' אשוב אתפלא במה שסיים דמ"מ סך זה הוא על המצוה דהא אסיק הש"ס פ' כסוי הדם דשכ"ב הוי וברהמ"ז בעי לשלומי שכר מ' ז' א"ד ז"ל ולפי המתבאר בצדדי הבעיא כאמור לק"מ ויפה קא' ה' ז"ל דמאי דמסיק שכ"ב היינו במ' דהברכה גופה היא המצוה ואי הוה במ' דלית בה עשיה הוה מחייב ר"ג ומאי דחייב ר"ג בכסוי היה על המצוה ולא משגחינן בברכה כיון דברכות אינן מעכבות ואף שהרבה ברכות מצטרפות בה לא משלמינן כ"א יו"ד על המצוה ודוק. עו' חזה הוית לרש"ל זלה"ה שם שהביא מ"ש התוס' פ' כסוי הדם דפטור בקריאת התו' משום דכולם חייבים כ' הוא ז"ל וז"ל ונר' דוקא בימיהם שלא היו קונין המצות אבל עכשיו מי שקנה ג' או ד' או ז' וקרא חבירו חייב ליתן לו יו"ד ז' היכא שדחף אותו מלעשות הברכה מן המצוה או בענין שלא היה יכול לענות אמן משא"כ בימיהם שלא היה לשום אדם שום זכיה עכ"ל. והנה מרן החבי"ב בשיירי א"ח סי' קל"ה ה"ד רש"ל ותמה עליו וז"ל וזו היא שקשה בד' רש"ל דלמה חייבו ולא פטרו מטעם דלא מגבינן קנסא ולא מצינן למימר דמיירי בדתפס דהא חייב ליתן לו קח'. ותו ק' על רש"ל דלפי"ד היה חייב ליתן לו כ' זהובים דב' ברכות הפסידו א' לפניה וא' לאחריה וכל ברכה הוא יו"ד ז' וי"ל לזה דט"ס הוא עכ"ל. ולקע"ד כל דבריו תמוהים תחי' וראש מה שתמה דהי"ל לפוטרו מט' דלא מגבינן קנסא תמהני אם ניתן להק' כזאת הרי ל' מהרש"ל סו' הולך ע"ד הרא"ש שכ' דאף בא"י היה פטור מט' דכ"י חייבים ולא כתבו ה"ט דאין גובין קנסא דלא"ד בחו"ל אלא אפי' בא"י הוא פטור מה"ט דכ"י חייבים וע"ז קא' רש"ל דה"ד לפי מנהגם שלא היו קונין המצוה אז הוא דאף בא"י הוא פטור וכ"ש עכשיו מט' דכולם חייבים. ברם לפי מנהגנו דקונים המצות א"כ חייב ליתן לו יו"ד ז' מן הדין וא"כ אף בא"י הוא חייב והיינו לפי שיטתיהו שכ' דאין אנו צריכים לה"ט דאין גובין קנסא אלא בלא ה"ט פטור וע"ז כ' הוא דלא אמרינן הכי אלא לפי מנהגם אבל השתא לפי מנהגנו מן הדין הוא חייב ואה"ן דלה"ט דאין גובין בבבל פטור ליתן לו זולת אם תפס ואם