בן ימין רכ

בזה והוא דממקום שבאת להקשו' משם המעיין יראה דבא לחלק כנז' וזהו כונת דבריו ואם אמרו בחולדה כו' שאני התם כו' אבל ללמוד משם דהיינו מנבואה למורה הלכה ליכא למיגמר מיניה ואומרו אבל ללמוד משם במורה הלכה דבריו כראי מוצק דבנבואה דלא שייך דין מורה הלכה א"כ איך תלמוד לענין מורה הלכה. ועו' במ"ש רו"ם נר"ו דלא בא לחלק אלא דבנבואה אינו מקפיד ובמורה הלכה מקפיד כו' כיעו"ש בד"ק. במטו מיניה דלא הבינותי דבריו דהא מאי דאינו מקפיד בנבואה הוא משום דאינו מורה הלכה אלא מאת ה' כמ"ש ה' הנז' שם ולא שייך לומר דאינו מקפיד אבל דין מורה הלכה אית ליה דזה הס כי לא להזכיר כמ"ש דאעיק' ההקפדה הנה הוא באה בשביל דמורה הלכה משא"כ בנבואה וכל עיקר חילוקו של ה' ז"ל הוא זה ופשוט. גם מ"ש רו"ם נר"ו דממ"ש אח"ך ומיהו כו' מבואר דס"ל דגם בנבואה איכא משו' מורה הלכה כיעו"ש. האמת הוא כן אבל הוא חילוק אחר שחילק ה' הנז' שם על מה שסיים בהגהות אשירי וקצת גמגום יש. ברם בחילוק הראשון שחילק הוא פשוט שבא לחלק כמ"ש וכאשר יראה העיני בשר לו. עוד כתב כת"ר נר"ו למה שהקשיתי לה' מלך שלם דנר' דנעלם ממנו ד' התוס' ז"ל מכתובו' כיעו"ש בדברי. ומרוב עניתנותיה דמר הודה לדברי וכ' דהאמת אתי אך אח"ך לא מלאו לבו במ"ש וכתב דנעלם ממני שהרב ז"ל בעצמו לעיל מיניה הביא דברי התוס' הללו והיה לי להק' מיניה וביה וע"ז הגדיל התימא עלי. ואומר דאין זה אלא דקדוקי עניות דכיון שעינו ראה והביט בעין סברתו ועיונו דיפה הקשיתי לו א"כ היה לו לרו"ם להיות סניף עלי ולתנא דמסייע לי ולהד"ר עזר ולהגדיל התימא על הרב ז"ל דכיון דהוא ז"ל זכר עשה מדברי התוס' הללו איך באותו פרק ובאותו מקום ש"ר שכחה עבר לפניו. ומתוך דבריו הורה גבר רו"ם נר"ו שחשקו וחפצו להשיב אלי באיזה אופן שיהיה ככל הבא מידו הטוב. וראיתי עו' לרו"ם נר"ו שכ' עמ"ש אני עני דהרשב"א ז"ל והראב"ד והריב"ש ז"ל ס"ל דאפי' ברבו מובהק כיון דהוי רחוק י"ג מילין ונטל רשו' ממנו מותר לו להורות. ורו"ם נר"ו הקשה אלי דהרי בפי' כ' הריב"ש ז"ל אבל תוך ג"פ אסור לו להורות משו' כבודו בלתי רשו' ממנו אע"פי שקבל מן הרב האחר וזה דעת הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"כ הרי להדייא דס"ל דאף תוך ג"פ מותר לו להורות ברשות את"ד נר"ו. אמינא להא דהאמת אתו אמנם אודיע נא לידידי דמ"ש בתחי' דדעת הרשב"א והראב"ד והריב"ש ז"ל דברבו מובהק צריך חוץ לג"פ וגם נטילת רשות זה בא לי מראות דברי מור"ם ז"ל בסי' זה דעל מ"ש מרן ז"ל בסי' י"ב בסי' זה תלמיד חבר תוך י"ב מיל פטור אבל אסור ואע"פי שנטל רשו' מרב אחד לא סגי עד שיטול רשו' מכל רבותיו המובהקים. ועלה הגיה מור"ם ז"ל וכ' ומיהו יש חולקים וס"ל דאי קבל רשו' מרבו אחד מהני להורות חוץ לג"פ תשו' הרשב"א סי' קי"א והריב"ש סי' ער"א ז"ל ע"כ. אשר מזה מוכח דדעת הרשב"א והריב"ש ז"ל דאפי' תוך ג"פ צריך נטילת רשו' ג"כ ובלא"ה אי אפשר להורות. ולזה כתבתי דס"ל אפי' בנטילת רשות אסור תוך ג"פ. אבל עתה אחר ההתבוננות ראיתי דלא אמרוה לזאת כי אם דוקא כשיש לו רבנים מובהקים אחרים דאסור תוך ג"פ אפילו בנטילת רשות. אבל כשיש לו דוקא רב אחד ונתן לו רשות מותר תוך ג"פ ולזה הוא שציין הרש"ך ז"ל בתוך ג"פ מהני בנטילת רשות לדעת הרשב"א והריב"ש והראב"ד ז"ל. הלא מעתה ניהדר אנפין בעיקר הספק אשר ראיתי לרו"ם נר"ו שנתעצם כבן עזאי בשוקי טבריא והרבה להקשות אלי בכל ראיותי אשר הבאתי אני עני בדעת וכתב כי כל הראיות אינן דומין כלל לנ"ד ובסו"ד עלה הפך ממה שעלה במצודתי ואבא היום ואומר דטרם כל דבר צריך אני לפרש את הספק אשר נסתפקתי וא"ך ממילא יבואו כל הראיות על מתכונתם ואינן צריכין חיזוק. והוא דרו"ם נר"ו הבין בדבר מה שלא נתכונתי ומה שלא נסתפקתי. דכתב דעיקר הספק הוא שאחר שהרשה אותו רבו שיורה חזר בו ושלח לו לתלמידו לומר לו שאל יורה. ואחרי אשר הניח מונח זה הרבה להשיב ולסתור את כל הראיות. ואני איני רואה כי אם אריכות הדברים שלא כסדרן וכנראה דקראה מתנמנם ולא הביט עין עינא דשפיר חזי בעיקרן של דברים. ואומר אני דכל עיקר הספק הוא אם הרב הרשה אותו לתלמיד והתלמיד קבע עצמו להוראה בעיר אחרת ושוב אחיך חזר בו רבו מהרשות. ואין הכונה לומר ששלח לו בפירוש שאל יורה. אלא דכונת דברי הן שרבי קפיד בינו לבין עצמו ודבר עם איזה בני אדם שהוא מקפיד על הוראת תלמידו ולא ששלח אל התלמיד בפירוש כי אם התלמיד שמע והבין שאין רצ רצונו של רבו שיורה אך לא אמר לו בפירוש וכמ"ש. אי אמרינן דיכול התלמיד להורות ואל יחוש לחזרת רבו, או דילמא כיון שהוא מקפיד עתה א"כ צריך התלמיד לחוש לחזרתו ולכבודו ומה גם דקי"ל דאם קפיד לא מסתייעא מלתא גם עתה דקפיד לא מסתייעא מלתא, זהו כונת הספק וכמו שיראה הרואה בדבריי הראשונים שכל עיקר הספק הוא זה. וא"כ עתה שפירשתי את דברי לישרי לן מר כל מה שערער בכל הראיות. ואקח אותם אחת לאחת. תחילת דבר שהבאתי תשו' מוהרי"קו ז"ל שכ' שאין צריך ליטול רשו' בכל פעם ופעם שיורה כי אם בפעם הראשון כיון דכל עיקר הטעם הוי שלא יטעה בלשונו ופשיטא שמכיון שנתן לו רשות אין לחוש עוד לשמא אין לשונו פתוח. וא"כ כאן ג"כ בנ"ד שנתן לו רשות ודאי דראה וידע שלשונו פתוח ולאו כל כמיניה לחזור בו ואין לחוש לחזרתו. וכת"ר כתב ע"ד דלא שמא מתייא ואין ראיה לנ"ד דע"כ לא קאמר מוהרי"קו ז"ל דאין צריך רשות כי אם בפעם הראשון ה"ד בשלא גזר עליו שלא להורות אמנם אם מה שנתן לו רשות גזר עליו שלא להורות וכנ"ד פשיטא שיודה מוהריק"ו ז"ל שמחוייב שפיר לקיים גזרתו ואסור לו להורות את"ד נר"ו והנה כבר מילתי אמורה דנ"ד אינו כמו שהבין רו"ם נר"ו דגזר עליו שאל יורה כי אם שמקפיד בינו לבין עצמו והתלמיד הבין שהוא מקפיד. א"כ בכה"ג שכבר נתן לו רשו' מפני שעינו ראה שמידק דייק ואין לטעות בלשונו משו"ה הרשה אותו שיורה א"כ כשחזר בו מבלי גזירה ודאי דאין לחוש לחזרתו כיון דהוא ראה וידע שאין לטעות בלשונו ומידק דייק ביה ומשו"ה נתן לו רשו' וכמ"ש מוהרי"קו ז"ל דאין צריך רשו' בכל פעם שיורה כיון דהרשה אותו מעיקרא דודאי אין לחוש לשמא אין לשונו פתוח. א"כ גם בנ"ד כיון דהרשה אותי מעיקר' ודאי דראה וידע וככל האמור. ואסברה ניהלן מוהריק"ו בעלמא דאין צריך רשות בכל פעם ג"כ כאן שלא גזר עליו שאל יורה אין לחוש לחזרתו ושיצטרך תלמידו לשלוח לו לרבו לידע אם הוא מרוצה ברשות הראשון שהרשה אותו ויורה ואם לאו אל יורה. דהא אין צריך רשו' בכל פעם ומכיון שרבו לא גזר עליו בפירוש שאל יורה אין לתלמידו לחוש לחזרתו ולידע תוכן הדברים אשר שמע דקא קפיד רבו. ומי לא ידע בכל אלה דמוהי"קו יודה שאם גזר עליו רבו שאל יורה שאסור לו להורות דזה ודאי פשוט הוא ואינה צריכה לפנים. גם מה שערער עלי על שהבאתי תשו' הרדב"ז ז"ל מח"ה סי' ש"א קמ"ז שכתבתי דדעת הרדב"ז שם ג"כ היא דאם לאו דקים ליה בגויה לא יהיב ליה רשותא. ואם כן גם בנ"ד אם לאו דקים ליה בגייה כו'. וע"ז הקשה דכל לגביה דידיה זו אינה אלא ביאה ריקנית שהרי הדבר מוכרח ממקומו דבגמר' מפו' להדייא דטעמא דגזרו משו' מעשה שהיה כו' וטעו משו' שלא פירש את דבריו וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ מה צריך עו' ראיה שכ"כ הרדב"ז ז"ל וזה אינו אלא רבוי דברים ללא צורך את"ד. גם לזאת אומר אני דקיצורי גרם לי. והוא דמה שהבאתי תשו' הרדב"ז הלזו הוא לראיה דאע"ג דבתחילת דבריו נקיט הרדב"ז ז"ל בלישניה השני טעמים משו' כבוד הרב וגם משו' שלא יטעה בלשונו וכמו שיראה הרואה שם. אפי"ה בס"וד לא סיים כי אם הטע' דשמא יטעה בלשונו דמסתמא לא יהיב ליה רשותא אם לאו דקים ליה בגויה וזהו מה שהבאתי סיוע לדברי דכתבתי דכל עיקר הטעם הוי משו' שמא יטעה בלשונו