בן ימין רטז

על ועצומים כל הרוגיה משו' שאינו בבחירתו ורבו מעכב על ידו ומה לו לעשות. ומדי עוברי בתשו' הרדב"ז הלזו את זה ק"ל במ"ש בסו"ד וז"ל. ואמרי' נמי בפ"ק דסנהד' ר' תנחום איקלע להתם כו' אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה בפ"ר כו' וסתם רבו הנזכר בכל מקום הוא רבו מובהק עכ"ל. ואחרי התאבקי בע"ר אי מהא לא אירייא שהרי מצינו בכמה דוכתי דסתם רבו הוי שאינו מובהק וכמ"ש הפ"ח ז"ל סי' תע"ב הבאתיו לעיל ולא הו"ל להוכיח אלא ממאי דגמרי' לה ממשה ומשה רב מובהק הוה וכמ"ש התוס' שם בסנהד' וצ"ע. עוד כתוב בד"ק שם וז"ל ובודאי שלא יכול רבו לחזור מרשותו מפני כבודו דהא מחיל ליה מעיק' וכיון דמחיל והרשה אותו עתה אם מונעו עובר על ולפני עור כו' ע"כ. ואנכי הרואה שדברי' אלו א אינם אלא ב' כתובים המכחישים זה את זה דהא מר הוא שהביא סמוך ונראה ממוהריק"ו ז"ל שכ' וז"ל ופשיטא שאין הטעם משו' כבוד רבו אלא משו' שמא לא ידקדק בדבריו כו' ע"כ. וא"כ בנ"ד ג"כ שהוא חוץ מג"פ משו' כבוד רבו ליכא וא"כ איך תלי טעמא דאינו יכול רבו לחזור מרשותו מפני כבודו משו' דהא מחיל ליה ודברי' אלו לא שייכי אלא לס' התוס' והביאו הר"ן ז"ל בחי' הבאתי דבריו לעיל דת"ג אף חוץ מג"פ אסור להורות מדאורייתא והיינו משו' כבוד רבו. לסברתם דוקא הוה אתי שפיר למימר דאינו יכול לחזור בו מפני כבודו משו' דהא מחיל ליה. אלא דלפי האמור דאף דאינו יכול לחזור בו משו' דעובר משו' אל תמנע טוב מבעליו עכ"פ תלמידו חייב לעשות בשלו ולקיים גזרתו דמצותו עליו חובה. עוד ראיתי כתוב בד"ק שרצה להביא ראיה ממ"ש שם בסנהד' דאמ"ל ר' יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו ע"כ ומדאצטרי' ליה לר"י לומר דהרשות נתונה לו עד זמן פלוני ולא בסתם מנה מוכח דאם היה נותן לו רשו' בסתם היה משמע דלעולם יכול להורות ולא היה יכול ר"י לחזור בו ממה שהרשה אותו דאם איתא דיכול לחזור בו למה לא הרשה אותו בסתם כו'. וראיה זו איני מכיר בה דאף אתמ"ל דיכול לחזור בו אטו משו' דיכול לחזור בו היה צרי' ר"י ליתן לו רשות בסתם ולחזור בו אא"כ וזה אפי' תשב"ר אינם אומרי' אותו דהא דחוזר בו לא שייך אלא כשמעיק' נהן לו רשו' ולא היה בדעתו לזמן קצוב אלא נתן לו רשו' כדרך כל הארץ בעין יפה לדון ולהורות כל ימי חייו ושוב אח"כ עלה טינה בלבו או מאיזה סיבה וחזר בו. לא כן ר"י דמעיק' לא עלה על דעתו ליתן לו רשו' עד לעולם אלא עד שיבא אצלו דוקא וא"כ מי הכריחו ליתן לו רשו' בסתם ולחזור בו אח"כ ולהכנס ח"ו בסוג מי שאינו עומד בדבורו. אלא דאעיק' אנכי לא זכיתי להבין מאי דעתיה דר"י לומר לו לרב שמן הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו דודאי מוכרחים אנו לומר בכונתו דעד שתבא אצלינו דוקא אתה ברשותך אבל כשתבא ותצטרך עוד לילך פעם אחרת אין לך רשו' עוד להורות וכמו כן הוכיח בש"ס מהא דמהני על תנאי דאין לומר דעד שתבא אצלינו ר"ל דבעודו שם עם ר"י אין לו רשו' אבל כשילך פעם אחרת לבבל הרשו' נתונה לו. דהרי כיון שהוא בפניו אף שיתן לו רשו' אינו יכול להורות משו' חציפותא ולא מסתייעא עא מלתא אלא ודאי מוכרח דכונת ר"י כמ"ש. וא"כ ק"ט למה לא נתן לו רשו' ר"י עד לעולם דודאי היה ראוי והגון רב שמן לדון ולהורות דאל"כ לא היה נותן לו רשו' אפי' עד שיבא אצלו אלא דודאי כבר ראה וידע ר"י דדייק בלישניה וכיון שכן איך היה מונעו ר"י שלא לדון אלא עד שיבא אצלו ולא עוד דהראוי לדון המונעו עובר ח"ו משו' אל תמנע טוב מבעליו ומשו' ולפני עור וגורם להיות עצומים כל הרוגיה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל שם. ואין לומר דכונת ר"י לו' דכשירצה לילך עו' אז יתן לו רשו' וטוב לי א"ז מע'תה דמאי נפקא מינה אם היה נותן לו רשו' בפעם אחת לכל ימי חייו וכעת צע"ר לי. אתאן לסיפא בעיק' הספק שנסתפק כת"ר הגם שאין ידיעתי מכרעת לע"ד לית דין צריך בושש דפשיטא שאסור לו להורות משו' כבוד רבו שגזר אומר שלא להורות ואף דהוא עשה שלא כהוגן עכ"פ הוא בעונו אבל תלמידו מחוייב שפיר לקיים גזרתו ולית ביה עון אשר חטא דלאו בדידיה תלייא מלתא וכאמור זהו הנראה לע"ד לפום ריהטא. ואבא היום למ"ש כת"ר עמ"ש הש"ג א"ח על השגת מרן ז"ל על הטו' מפרק לולב וערבה דמה השגה היא זו כו' והק' עליו כת"ר דהרי ס' הטו' אינו אלא בתפלין וכשפושטן אנחנו ס' התפלין ממילא נתפשט דין ציצית כו'. ובאמת בעיני יפלא ודבריו תמוהים אך אין אתנו ס' הנז' לראות הדברי' בשורשן. עוד חזינא בד"ק שהביא מ"ש הר"ב כסא אליהו ז"ל בסי' הנז' דעלה מן היש"וב והליץ בעד הטור ז"ל דמשו' הכי לא פשט ספיקו מההיא דתפלין דאיהו לא ס"ל דגם בתפלין אם חלץ אדעתא לחזור ללובשם דצרי' לחזור ולברך דהתם מיירי שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם ע"כ. והק' עליו כת"ר דהיכן מצא דבר זה שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם תמהני עליו הפלא ופלא דאיך אפשר לומר כן מאחר דשם מבורר בהדייא דהיה לבוש אותם מקודם וכמ"ש רש"י ז"ל שם ד"ה כ"ז שמניחן ואפי' חולצן ומניחן מאה פעמים ואיך נוכל לומר דלא היה לבוש אותם מקודם ומה שיש לומר דט"ס כו' את"ד. ולע"ד לק"מ ותרד פלאים ודבריו ז"ל נכונים כמות שהן ונבואה נזרקה מפי ה' ז"ל. דמצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לסוכה דפ"ג ע"ג שכתב עמ"ש ר"י סוכה ז' וז"ל והיינו דאוקימנא מילתיה בתנאי דתפלין כ"ז שמניחן מברך עליהם ואפי' אלף פעמים ביום דליכא הפסקה בנתים דכולה יומא חזי לתפלין ואפי"ה כיון שחלץ אותם ומתערטל מהם גמרה לה הנחה ראשונה לגמרי וכשחוזר ומניחן הוי תחילת מעשה לגמרי ובעי ברכה. מעתה לר"י דקאי כר' בתפלין חייב הוא לברך בסוכה כ"ז שנכנס בה כתפלין כ"ז שמנאן כו' מיהו כי אמרי' דמברך על הסוכה כיז שנכנס בה היינו כשיוצה ממצה מתחי' יציאה גמורה לעשו' עניניו ושלא לחזור לאלתר דהוי כי חליצה דתפלין. אבל לא יצא מתחי' אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לצורך שעתו לא הויא יציאה כלל לחייבו בברכה כשחוזר ע"כ. הרי מבואר דהרשב"א ז"ל ס"ל דמ"ש ר' תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהם ה"ד כשחלץ אותם לגמרי שלא ע"ד להניחם לאלתר אז כשחוזר ולובש אותם צרי' לברך ואפי' עשה כן כמה פעמים ביום. וא"כ כשאמר אא"כ חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה דהיינו כרבנן אלא מקדים וקאי ועייל לבה"כ ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך וכי אצטריך זמנא אחרינא עייל לבה"כ ונפיק ומשי ידיה ומנח תפלין ומברך כו' וכמ"ש רש"י ז"ל דלא עביד כשמעתיה אלא כ"ז דמנח תפלין מברך ע"כ מוכרח לו' דס"ל להרשב"א ז"ל דרבא לא היה לבוש אותם מקודם וכי עייל לבה"כ היה חולצן וכי נפיק מניח אותם דא"כ לא הי"ל לברך בכל פעם דע"כ לא קאמר ר' דמברך כ"ז שמניחן אלא דוקא כשחולצן חליצה גמורה לעשות עניניו. אבל זה אינו דומה אלא למי שיצא מן הסוכה לדבר עם חבירו דלא הויא יציאה לחייבו בברכה כשחוזר. וא"כ הכא נמי שחלץ תפליו כדי לילך לבה"כ כשיוצא ומניח אותם אין צריך לברך אלא ודאי מוכרח דס"ל להרשב"א ז"ל דמ"ש וכי אצטרי' זמנא אחריתי אינו ר"ל דכי אצטרי' פעם אחרת לילך לבה"כ היה חולצן ועייל ונפיק ומנח ומברך אלא ר"ל דכי איצטרי' זימנא אחרינא ללבוש תפלין עייל לבה"כ והיינו כדי ללבוש אותם בגוף נקי ונפיק ומשי ידיה ומניחן ומברך וזה מדוקדק קצת במ"ש וכי אצטרי' זמנא אחרינא עייל ונפיק כו' ולא קאמר חולצן ועייל כו'. וא"ה שפיר קאמר הרמ"ז ז"ל דהכי ס"ל לרבי' הטו' ז"ל דהתם מיירי שהיה לובש אותם אחר יציאתו מבה"כ ומאז ומקדם לא היה לבוש בהם וכונתו כמ"ש וזה ברור . אלא דאעיק' אנכי תמיה על כת"ר דאף לפי שיטתו מאי ראיה מייתי ממ"ש רש"י ז"ל כ"ז שמניחן וא"כ חולצן ומניחן מאה פעמים להוכיח בהא דרבא דהיה לבוש אותם מקודם דהך פי' רש"י אינו אלא על מילתיה דר' דאמר תפלין