בן ימין ריג

דמשמע דמלתא אחריתי קאמר וכלומר דהי"לל ובפ"ר אסור לעולם ופשוט דהיינו להורות דבהא קיימינן ולישב זה כתב דכונת רבי' לומר בתחי' כלל הדין שחולק על רבו הוא שקובע מדרש להורות שלא ברשות והדר קא מפרש וכו'. גם מה שכתב דכל רבני האחרונים עמדו בזאת הקו' אנכי הדיוט לא מצאתי ולא ראיתי לשום א' מהם דנרגש מזה. ואף גם זאת דאעיקרא לא חזינא שום סתירה בד' הרמז"ל דמ"ש איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש וכו' ומלמד שלא ברשות רבו דמשמע הא אם יתן לו רבו רשות יכול לקבוע אפי' בעיר שרבו שם מיירי בשקבע עצמו לדרוש דוקא. ומ"ש אח"כ ואסור לאדם להורות בפ"ר לעולם דמשמע אפי' בנטילת רשות היינו להורות. ואף שכ' הכ"מ שם שפי' כל הקובע לו מדרש היינו דוקא כשקובע עצמו להורות כבר חזר בו ה' ז"ל בב"י ר"ס רמ"ב וכתב דאין מקום לתמיהת הרמ"ך ז"ל שמבואר בדברי הר"מ שהוא סו' שזהו חולק על רבו עי"ש ועיין להב"ח ז"ל שם. ומה שהק' עמ"ש ה' בן ידיד ז"ל ושוב קאמר דשל"ב חוץ לג"פ במקרה שרי אבל לקבוע עצמו להוראה דהיינו סתם הוראה בלא קביעות מדרש אסור עד שיטול רשות ע"כ. דלא ידע מאי קאמר דהרמז"ל פסק להדייא אבל לקבוע עצמו להוראה כו' אסור אא"כ נטל רשות מרבו. עמו הסליחה לא דקדק יפה בד' ה' ז"ל דכוונתו לו' דאף דקובע עצמו אינו אלא להוראה דוקא אבל אינו קובע מדרש אפי"ה קאמר הרמז"ל שאסור עד ש שיטול רשות וכונתו לומר דהרמז"ל קמ"ל דלא ס"ד דמ"ש איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש שלא ברשות אף של"ב אינו אלא דוקא בקובע מדרש להורות דהוי חולק על שררתו ש"ר אבל אם קבע עצמו להורות בלא קביעות מדרש אפשר דמותר של"ב אף שלא ברשות. לכן כ' דאף לקבוע עצמו להוראה דוקא כל שהוא בקביעות אף של"ב צריך ליטול רשות. אלא אי קשיא הא קשייא על ה' ז"ל דאיך עשה עיקר דברי הכ"מ ונדחק עצמו כ"כ לישב דבריו מאחר דכבר חזר בו בב"י וכמ"ש. ועיין לה' ראשון לציון ד"כו ע"ד עי"ש. ע"ק על ה' ז"ל במ"ש בכונת הרמז"ל והדר קא מפרש דאסור להורות בפניו לעולם אפי' נטל רשות והרי הוא ח"מ כו' ומבן ריסי עיניו נר' דס"ל בעד הרמז"ל דכל שהוא תוך ג"פ ח"מ אפי' בנטילת רשות. ואהמ"ר זה אינו דאינו ח"מ אלא בשלא נטל רשות אבל כשנטל רשות אינו אלא איסו' בעלמא. וכונת ד' רבי' כך הוא ואסור לאדם להורות בפ"ר לעולם וכלו' אף ברשות וכל המורה בפ"ר שלא ברשות ח"מ וכ"כ להדייא הר"ב ב"ח בפירוש ד' הטור שהם ד' הרמז"ל עי"ש. וכן כתבו התוס' להדי'א שם בסנהד' בפסקי תוס' וז"ל. מי שלא נטל רשות מרבו תוך ג"פ אסור וח"מ ע"כ. וגם הנמקי בפי' ד' הרי"ף כ' וז"ל. ואם הורה בפניו בלא רשות ח"מ כו' ע"כ. ובודאי דגם הרמז"ל ס"ל כן דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועו' דלא חזינא לשום א' מהפוסקי' האחרונים שחי' בזה בין התוס' והנימוקי מקו ז"ל להר"מ. אלא ודאי דשוים הם בזה וזה ברור לע"ד. ולא עו' אלא דהריב"ש ז"ל שם כ' בכונת הרמז"ל והביאו ג"כ ה' לחם רב סי' ע"ג דאף שלא ברשות כל שאינו בפניו ממש אינו ח"מ ועי"ש להר"ב לח"ר ז"ל שהוכיח במישור דהכי ס"ל להרמז"ל. אשר מזה אני תמ"ה על ה' לח"ר ז"ל דלמה זה לא הק' על הכ"מ דס"ל בעד הרמז"ל דתוך ג"פ חשיב בפניו וח"מ דלפי מה שהוכיח הוא ז"ל לא ס"ל להרמז"ל כן. איך שיהיה. עו' ראיתי לה' הנז' ז"ל שם שהביא קו' הלח"מ על מרן והליץ בעד מרן ז"ל ושו"ר שכ"כ בס' קול ן' לוי ע"כ. ועיין בס' מעשה רוקח פ"ה מה' ת"ת שהביא דברי ה' קולוי לוי ז"ל ודחאם בשתי ידיו ועשה עיקר דברי הלח"מ ז"ל עיש"ב. וראיתי להרב הגדול כמוהר"י נאבארו ז"ל בס' פ"מ ח"א דכ"ב ע"א שהביא משם הר"ב סם חיי בדרשו' ס' משפטים שתי' הך קו' הלח"מ וז"ל. נר' לע"ד דלק"מ דהנה ראה ראיתי להתוס' שכתבו בפ"ק דסנהד' שתי' הב' סוג' בא"א דברייתא דסנהד' איירי בנטל רשות מרבו וההיא דפ' הדר איירי בלא נטל רשות מרבו ותי' זה ס"ל להרמז"ל כו' והשתא לק"מ על הר"מ וכו' עי"ש. והק' עליו היז"ל דמאי אהני לן מה שסובר הנ"מ ג"כ תי' התוספות דבנטל רשות שרי חוץ מג"פ מאחר דהא מיהא סו' בלא נטל רשות דשרי במקרה א"כ הדרא קו' הלח"מ לדוכתא כו'. ואנכי הדיוט לא ידעתי אמאי לא הק' דמוהריק"ו שו' ק"ע דק"צ ע"א כ' להדייא ע"ד הרמז"ל וז"ל. ולא ס"ל האי תי' דמתרצי תוס' דהתם בלא רשות אלא ס"ל דהא דמשמע דאפי' שיש מובהק מותר להורות חוץ מג"פ היינו דוקא בדבר שנקרה מקרה כו' ע"כ. וכנר' דמשניהם נעלם דברי מוהריק"ו ז"ל הללו וצי. והנה קו' זאת שהק' הלח"מ ז"ל הן ל"ו הובאה ג"כ בס' לח"ר שם והניחה בצ"ע עי"ש. ותבט עיני בס' נחמד למראה הנ"מ דקל"ד ע"ג שהביא דבריו ז"ל אשר בס' לח"מ וכ' דל"ק מאי דלא אמרו בגמ' וליט' דהא כתבו התי' בפ' א"ד דבכמה מקומות מצי למימר וליטעמיך ולא קאמר כו'. ועמו הסליחה נעלם ממנו דבריו ז"ל שבלח"מ פ"ה מה' ת"ת שכ' וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך כמו שתי' התוס' בכמה מקומות ע"כ. עו' חזינא לה' הנז' נר"ו שם שהביא מ"ש הרי"ף ז"ל באגדתיה בפ' הדר עמ"ש בגמ' ר"ה רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכתי' בשרתי צדק בקהל רב כו' וז"ל. וק' דלמא בשרתי צדק הוא לדרוש בד"ת שאין בהם הוראות ובלבי צפנתי אמרתך הוא בדבר הוראה ושמא לא יצדק כו' וע"ז כ' הרב נר"ו וז"ל. מבואר יוצא דקי"ל דיוכל תלמיד לדרוש ברבים לפ"ר וכ"פ מרן הכ"מ בפ"ה מה' ת"ת ה"ב דמ"ש הר"מ שאסור לו לקבוע מדרש כו' ה"ד בשקובע עצמו להורות הוראות כו' עי"ש. ועיין לה' לח"ר בתשו' סי' ע"ג שהעלה דפשיטא ופשיטא שאין לו רשות לתלמיד להורות או לדרוש במקומו עי"ש וק"ק איך לא זכר שר דברי הרי"ף ז"ל דכתיבנא עכ"ל. ואה"מ לא ידענא מאי קאמר. חדא דאפשר לו' בפשיטו' דהרי"ף ז"ל לא קאמר דמותר לדרוש אלא דרך עראי בעלמא אבל לקבוע עצמו להוראה אה"ן דס"ל דאסור. ואלו נדון ה' לח"ר ז"ל הוא דהתלמיד קבע עצמו לדרוש בכל חדש ג' שבתות. ועוד דלפי הנר' הוא שה' נר"ו לא נתן עיניו תוך התשו' אלא דוקא בסיום דבריו ז"ל ואין ספק דאלו היה רואה מ"ש בתוך התשו' לא היה מק' כלל. שהרי הרואה יראה שם דבתחי' עלה ע"ד דעת עליון לאסור לתלמיד ההוא לדרוש ממ"ש הרמז"ל איזהו חולק על רבו כל שקובע לו מדרש וכו' ושוב כתב אלא שראיתי להב"י שכ' בכ"מ דהרמז"ל לא כתב הא דקובע לו מדרש אלא דוקא בקובע עצמו להוראה וא"כ בנ"ד דאינו קובע להוראה הטענה עומדת במקומה דיכול לדרוש כו' אבל אחר העיון נר' פשוט דאין לו רשות לתלמיד להורות בפניו אפי' שלא למד רוב חכמתו הימנו דכל אלו הדברים לא נאמרו בגמ' אלא כשאינו אתריה דרבו אבל כשהוא אתריה דרבו אפי' גדול הימנו או שוה לו אינו יכול לדרוש במקומו כ"ש תלמיד וכו' וכ"ת הא מלתא דאין להורות במקום אחר אפי' שהוא גדול כמותו אינו אלא אורח ארעא ולאו דינא וכו' אין זה כלום דכבר נר' בגמ' פ"ק דשבת גבי ההוא תלמידא דהורה בחרתא דארגיז כר"ש דהוה אתריה דרב ואעפ"י שהורה כהלכה שמתיה ר"ה אע"ג דגם שם ליכא אלא דלאו אורח ארעא וכיון שמנדין אותו על כך ודאי דלא שבקי' ליה למעבד הכי כ"ש וק"ו בנ"ד דקבלו להחכם הש' הנז' כל הקהלו' והקהל הזה בכללם בשבועה ואלה דפשיטא ופשיטא שאין לו רשות לתלמיד להורות או לדרוש במקומו. את"ד ז"ל. הנה מבואר דגם ה' ז"ל זכר עשה למ"ש הכ"מ ומשו"ה היה נר' לו להתיר לתלמיד ההוא אלא דשוב חזר בו משום אתריה דרבו ולאו משום דהיה תלמידו אלא אפי' גדול ממנו אינו יכול לדרוש במקומו ונוסף גם הוא שקבלוהו לרבו בשבועת האלה ומשו"ה עלה בהסכמ"ה דאין לו רשות לתלמיד ההוא להורות או לדרוש במקומו. ועוד שהרי על הראשונים אנו מצטערים דאעיק' איך עלה ע"ד ה' ז"ל להתיר לתלמיד לדרוש בפ"ר ממ"ש הכ"מ דהר"מ לא כ' הא דקובע מדרש אלא דוקא בקובע עצמו להורות מאחר שכבר חזר בו בב"י וכתב שסו' הרמז"ל שזהו פי' חולק על רבו וכמ"ש.