בן ימין רט

מסתייעא מלתא לאורויי וכפי הגהות אשירי נראה דהיכא דלא קפיד רבו מותר להורות וכההיא דחולדה דקרובת ירמיה היתה אלא דאחר ההתבוננות נראה דלא פליגי וכולם בדעת אחד דאף דלא קפיד רבו אל יורה משו' דלא מסתייעא מלתא וגם הגהות אשירי אזיל ומודה דאל יורה מהאי טעמא והוא דשם בלשון הזה שכ' מכאן שיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו סיים שם וקצת גמגום יש ודבריו באו בספר החתום וצריכין פירוש. ולעד"ן דכונתו ברורה בזה והוא דאף דידוע דלא קפיד רבו אפי"ה אל יורה משום דלא מסתייעא מלתא וזהו קצת גמגום יש משום דלאו משום אפקרותא נקטו ביה אלא משו' דלא מסתייעא מלתא לאורויי וכמ"ש התוס' ז"ל דאף דלא קפיד אפי"ה אל יורה משו' דלא מסתייעא מלתא. זה נראה ברור בכונת מ"ש וקצת גמגום יש. ומה גם דאפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ צריכין אנו לפרש כן כדי שלא לאפושי פלוגתא. ועיין למ"מ ה"ה רב"ן חסידא ז"ל מ"ש בכונת וקצת גמגום יש יעש"ב. כי מן האמור לעיל שחילקנו בין נבואה להוראה דבנבואה כיון דאינו מוסיף מדעתו אלא מתנבא מה שאומר לו הקב"ה לא שייך לומר מסתייעא מלתא כיון דמאת ה' היא נבואתם ואינו מדעתם משא"כ בהוראה שמדמה מלתא למלתא לא מסתייעא מלתא כפי חילוק זה יפה מתורץ מה שראיתי לה' מלך שלם ז"ל בחי' למועד קטן דכ"ג ע"א שהקשה וז"ל ועו"ק דלמה מתו בני אהרן בשביל שהורו הלכה בודאי משה לא היה מקפיד עליהם כיון שהיו תלמידיו ובני אחיו וכמו שלא הקפיד ירמיה על חולדה עכ"ל וכשאני לעצמי אומר דאחרי המחי"ר קושיא ליתא דשאני חולדה דלא קפיד עלה ירמיה משום דהיא בנבואה וליכא מורה הלכה כמ"ש ומסתייעא מלתא וכמ"ש ה"ה מוהרח"א זלה"ה בס' כסא רחמים ומ"מ בס' פני מבין ז"ל דבנבואה ליכא מורה הלכה ומשו"ה כיון דלא איקפד לא נענשה משא"כ בבני אהרן דהוראתם היתה בדין ולא בנבואה ודאי דחייבי' מיתה על שהורו הלכה בפני רבם וכמ"ש אף דמחיל רביה והיותר תימה עליו במה שפסוק ותני דאם רבו מחיל ליה דשרי להורות דנראה דנעלם מעיני דמר דברי התוס' בכתובו' הנז' דכתבו דאפי' דרבו מחיל אל יורה כיון דרבו אצלו. וגם הגהות אשירי כ' וקצת גמגום יש וכמ"ש סו"ד שדבריו צא"ת. ובהיותי בזה ראתה עיני למ"מ ה"ה מוהרח"א זלה"ה בס' עץ החיים שפי' כונת הכתו' ויען יאושע בן נון ויאמר אדוני משה כלאם ויאמר לו משה המקנא אתה לי כו' עמ"ש פ"ק דסנהדרין ע"ע שליו או ע"ע גוג ומגוג או משה מת ויאושע מכניסם לארץ בשלמא למ"ד הני תרתי משו"ה קאמר מי יתן אלא למ"ד משה מת מינח נייחא ליה לא סיימוה קמיה בשלמא למ"ד משה מת משו"ה אמ"ל אדוני משה כלאם אלא למ"ד הני תרתי למה משום דמיחזי כמורה הלכה משו"ה השיבו המקנא אתה לי תיבת לי או משה מת או מורין הלכה מה יעשו כי יתן ה' את רוחו עליהם ואין יכולים לכבוש נבואתם עכ"ל יעו"ש ואף דאין משיבין על הדרש אפי"ה לא יכולתי להלום את דבריו אחרי המ"ר במאי דקאמר אין יכולים לכבוש את נבואתם במה שנתנבאו משה מת ולא נענשו מטעם זה וזה אחרי המ"ר אינו דאדרבא כאן בנבואתם נענשו על מה שנתנבאו בפי' משה מת יאושע מכניסם וכמו שכן ראיתי להר' גולל אור ז"ל הביא דבריו ה' דברי שלמה ז"ל בס' בהעלותך וז"ל אלדד ומידד נתגלגלו בהנהו תרי אלמי דאיתא במס' חגיגה הנהו תרי אלמי דהוו בשבבותיה דר' כו' ואשתכחו דהוו גמירי ספרא וספרי וטעם היותם אלמים על כי פירשו נבואתם ברמז במלת מתנבאים ר"ת מ'שה ת'נוח נ'פשו ב'גן א'להים י'אושע מ'כניסם והיו צריכין להעלים נבואתם עד שינתן להם רשות לגלות וזה כי יאושע קינא לרבו באומרו אדוני משה כלאם כי פי' נבואתם ולכן לקו בלשונם בחזרתם לעולם אלולי תפלתו של רבי ונתרפאו כו' יע"ש. הרי להדי'א דאדרבא אלדד ומידד נעכשו על מה שפירשו את נבואתם ואיך כתב דלא היו יכולין לכבוש את נבואתם ועיין למוה"ר ה"ה בס' פני מבין שם שכ' מעין זה דהרב עץ החיים ז"ל אך לא כתב אלא להמ"ד ראשון דקאמר ע"ע גוג ומגוג כיעו"ש. הדרן לדמעיקרא ובאנו לבית הספק ואומר כי לע"ד תלמיד זה לא יוכל להורות כלל מאחד דהורה גבר רבו דהוא קפיד במה שהוא מורה והוא כי אפי' היכא דלא קפיד רבו ומחיל ליה אפי"ה כתבו התוס' ז"ל ובכתובו' ד"ה כי אפקרותא [וכבר הביאותיו לעיל] דאל יורה. וגם הגהות אשורי אזיל ומודה להו להתוס' דאף דמחיל ולא קפיד אפי"ה אל יורה משום דלא מסתייעא מלתא וכמו שהוכחנו לעיל בהוכחה ברורה א"כ ק"ו בנ"ד דבפירוש קפיד רביה במה שמורה תלמידו ודאי דאין לו להורות אף דהרשה אותו מעיקרא אפי"ה אל יורה עתה משום דלא מסתייעא מלתא. אך אחר ההתבוננות נראה דאין זה ראיה לומר דאסור לו להורות. ואדרבא מכאן ראיה לנ"ד דמותר לו להורות ומסתייעא ליה מלתא והוא דכל זה שאמרנו דלא מסתייעא עא מלתא כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא בפניו משום דרבו אצלו. וא"כ בנ"ד כיון שהוא חוץ לשלש פרסאות ויותר דהוא בעיר אחרת ודאי דליכא האי טעמא ואדרבא מן השמים יסייענהו לו להורות כדין וכהלכה. וגם טעם אפקרותא ליכא בנ"ד כיון דאינו בפניו ונתן לו רשות מעיקרא. ובכה"ג כתבו הרשב"א ח"א סי' קי"ד והראב"ד והריב"ש ז"ל ס' ענ"א דאפי' ברבו מובהק כיון דהוי רחוק י"ג מילין ונעל רשות ממנו מותר לו להורות וטעמם הוי כיון דאעיקרא מה שגזרו תלמיד אל יורה כו' הוא משום מעשה שהיה בההוא תלמיד שהורה להם מי בצים והם סברו מי בצעים וטעו בדעתם וא"כ כיון שרבו נותן לו רשות ודאי דעינו ראה שלשונו פתוח כפתחו של אולם ולא יבואו לטעות בהוראתו. והכא בנ"ד כיון דמעיקרא קרא הרשה אותו ונתן לו רשות יורה יורה ידין ידין ודאי דראה דלשונו פתוח ועתה אפי' דהדר ביה רביה לאו כל כמיניה ומותר לתלמיד להורות. כיון דכל עיקר טעמא הוי כדי שיהא לשונו פתוח. וכן ראיתי לרש"י ז"ל בסוגיין ד"ה אלא א"כ נטל רשות מרבו וכי יהיב ליה רשותא מידק דייק שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעים את דבריו. וכן ראיתי למוהריק"ו ז"ל שורש ק"ע שכ' וז"ל. ולע"ד דבר פשוט דמה שאמרנו בפ"ק דסנהדרין תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו דאינו רוצה לומר שיצטרך ליטול רשות מכל רבותיו וגם לא בכל פעם ופעם שיורה אלא דוקא מרבו המובהק ובפעם הראשונה נטל רשות להורות תמיד כי ההיא דרב ורבה בר בר חנא שנטלו רשות מרבי שהיה רבם מובהק להורות בבבל אשר שם היו הולכים ופשיטא שאין הטעם משום כבוד רבו אלא משו' שמא לא ידקדק בדבריו ויבואו לטעות השומעים את דבריו כדאיתא תא התם שהורה להם מי בצים והם טעו וסברו מי בצעים ומשו' כך צריך שיטול רשות מרבו כדפירשי' שם כו'. הרי לך בהדייא הטעם משו' שלא יטעו השומעים בלשונו שלא יהא פתוח ופשיטא שמכיון שנתן לו רבו האחד רשות שוב אין לחוש לשמא אין לשונו פתוח עכ"ל. נמצינו למדים מדבריו שאין צריך ליטול רשות בכל פעם ופעם ש שיצטרך להורות אלא די לנו בפעם האחת שנתן לו רשות יורה יורה כי כל עיקר הטעם הוא שיהא לשונו פתוח וכיון שנתן לו רשות הרי לשונו פתוח ואין לטעות השומעים את דבריו כיון שמידק דייק ביה וכמ"ש ובנ"ד שכבר נתן לו רשות ודאי דמידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולאו כל כמיניה לחזור בו ואף דחזר אין לחוש לחזרתו. וכן ראיתי להרדב"ז ז"ל ח' חמישי ס' ש"א קמ"ז כ' וז"ל. עוד אני אומר שאין ן הדברים אמורים אלא בזמן שלא נטלו רשות מרבם או שמת אבל אם נטלו רשות מרבם יכולים להורות דעיקר טעמא הוי משום כבוד הרב או משו' שמה יטעה בלשונו כההוא תלמיד או שמא יטעה בעיונו ואי לא דקים ליה בגויה דלא טעי לא הוה יהיב ליה רשותא וע"ז בדורות הללו שהבחורי' מורים הוראות אע"ג דלא בקאינן בהו אם הגיעו להוראה אם לא דעל הרשות של הרב אנו סומכים כו' משמע דאם נטל רשות מרבו מותר להורות דמסתמא לא יהיב ליה רשותא אם לאו דקים ליה בגויה ודוק ותשכח ע"כ. הרי דעת הרדב"ז