בן ימין רח

בסיף המחנה דכבר נתן להם רשות משה רבם אפי"ה מנעו עצמם מלהורות מפני כבודו של משה כי רב הוא וזהו רבותא דמשה שאני ובעיקר הדרשא בפסוק זה והיה כל מבקש ה' יצא אל משה מצינו מדרשים חלוקים שבירוש' בעירובין דרשו מכאן שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה ובמד"ר וגם בתנחומא דרשו שאלו לחיות איפה הוא כסא הכבוד אמ"ל לכו אצל משה ובתנחומא הובא ג"כ מ"ש בירוש' שכל המקבל פני רבו כו' יעו"ש. אשר מזה ת'ם אני לרש"י ז"ל דתפס את החבל בב' ראשין שבפי' החומש בפ' זה פי' מכאן אמרו שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה וכאן בסנהדרין בסו' פירש דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגבי דמשה דהיינו של ריב שהיה ביניהם אלא דיש לומר דאין זה נראה סותר דידיה אדידיה והעיקר הוא כמ"ש בסוגיין דכל מאן דבעי מלתא אזיל לגבי דמשה דהיינו על ריב שהיה ביניהם אלא דממילא כיון שהיו הולכים לדון לפני משה מסתמא היו מקבלים פני רבם וזהו מ"ש בפי' החומש מכאן שכל המקבל פני רבו כאלו מקבל פני שכינה מדקאמר קרא מבקש ה' ולא מבקש משה וזה ברור. ועיין למוהר"ש יפה ז"ל במד"ר ס' כי תשא מ"ש שם ועיין להפרישה ביו"ד סי' רמ"ב דעמד בלשון רש"י זה. והנה דין זה פסקוהו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל ביו"ד סי' רמ"ב שכל שלא נטל רשות מרבו אפי' אם הוא רחוק מרבו מסוף העולם ועד סופו אסור לו להורות וז"ל הרמז"ל פ"ו מה' ת"ת ה"ב איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים אעפ"י שרבו במדינה אחרת ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ע"כ ולע"ד יש להרגיש על דבריו מדיוקא דרישא אדיוקא דסיפא דבתחילה כתב איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש כו' שלא ברשות רבו ורבו קיים כו' דמשמע דאם נטל רשות רבו אף בפניו מותר לו להורות ובסו' ההלכה כתב ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם דמשמע דלעולם אף אם נתן לו רשות אסור להורות בפניו. וכן בהלכה ג' פסק דאם היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם כו' אפילו בפני רבו מותר להורות כדי להפריש מן האיסור ובסו' הלכה ה' כתב בד"א בדבר שנקרה מקרה. אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפי' הוא בסוף העולם ורבו בסוף העול' אסור לו להורות אלא א"כ נטל רשות מרבו ע"כ. נמצא דכאן ג"כ דעתו הוא דבפניו אפי' נתן לו רשות אסור אלא דוקא דרך מקרה ולאפרושי מאיסורא. וכבר ראיתי לכל רבני האחרוני' ז"ל דנצבו כמו נד בדברי הרמב"ם אלו עיין עליהם בחצריהם ובטירותם. ומכללם ראיתי לה"ה בן ידיד ז"ל בפ"ו מה' ת"ת ה' זו שנרגש מקו' זאת ולישב זה כ' וז"ל. ונראה דהכי קאמר רבי' דבתחילה קאמר כלל הדין שחולק על רבו הוא זה שקובע מדרש להורות שלא ברשות ואעפ"י שרבו במדינה אחרת והדר קא מפרש דאסור להורות בפניו לעולם ואפי' נטל רשות והרי הוא חייב מיתה דלא תידוק מהחילת לשונו דהא ברשות שרי ואפי' בפניו. ושוב קאמר דשלא בפניו חוץ לשלש פרסאות במקרה שרי. אבל לקבוע עצמו להוראה דהיינו סתם הוראה בלא קביעות מדרש אסור עד שימות או עד שיטול רשות וברור עכ"ל. ולע"ד אחרי המ"ר לא ידעתי מאי קאמר דלקבוע עצמו להוראה דהיינו סתם הוראה בלי קביעות אסור עד שימות או עד שיטול רשות מרבו. מאחר דהרמז"ל פסק להדייא אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפי' כו' אסור עד שימות רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו. הרי להדייא דפסק דאם נטל רשות מותר להורות לכל שואל אפי' בקביעות והיינו חוץ לשלש פרסאות ועיין למרן ז"ל שם בכ"מ ובב"י. והנה אי דין זה דתלמיד אל יורה במקום רבו אם הוא דוקא בתלמיד גמור אבל בתלמיד חבר ליתיה להא דבר זה במחלוק' הוא תלוי דכפי דעת התוס' בעירובין דס"ג ד"ה אורי בכפרי ס"ל דאף בתלמיד חבר אסור להורות אלא דוקא חוץ לשלש פרסאות הוא דמותר וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל אבל דעת הרמז"ל דדוקא בתלמיד גמור איתיה להאי דינא משא"כ בתלמיד חבר מותר להורות אף בפניו כמ"ש בסו' הפרק בד"א ברבו מובהק שלמד ממנו רוב חכמתו אבל אם לא למד ממנו רוב חכמתו ה"ז תלמיד חבר ואינו חייב בכל אלו הדברים ע"כ. וכן הביא מחלוקת זה מרן ז"ל בב"י יו"ד סי' רמ"ב. וראיתי להרמז"ל פ' ך' מה' סנהדרין ה"ט דפסק וז"ל תלמיד אל יורה הלכה לפני רבו אלא א"כ היה רחוק ממנו ג"פ כנגד מחנה ישראל. ואין לומר דמדפסק בסתם תלמיד אל יורה נראה דבכל תלמיד קאמר בין תלמיד גמור בין תלמיד חבר. דזה אינו ממה שפסק בסי' הפרק בה' ת"ת בד"א ברבו מובהק כו' אבל אם לא כו' ה"ז תלמיד חבר כו' הרי שדעתו ד"ע לפסוק דדוקא בתלמיד גמור הוא שאסור להורות תוך ג"פ אבל ת"ח מותר וע"כ צ"ל כן כדי שלא יהא הרמב"ם סותר דידיה אדידיה דסמך אמ"ש בה' ת"ת. וכן כ' מרן בכ"מ שם בסנהדרין דבה"ג איירי שם רבי'. וגם מ"ש כאן בה' סנהדרין בסתם דחוץ לג"פ מותר דנראה שאפי' שלא ברשות מותר גם בזה נראה דסמך אמ"ש בה' ת"ת דבעי רשות וכן בכל פרטי הדינים הנאמרים שם בה' ת"ת. כי מן האמור מה מאד תמהני למה שראיתי להמבי"ט ז"ל בח"א סי' ר"פ דכ' וז"ל וכ"כ מוהריק"ו דס"ל למהר"ם ז"ל דאע"ג דתלמיד נטל רשות מרבו אינו רשאי להורות במקום תוך ג"פ אפי' תלמיד אבר וכן הביא סמ"ג מצות י"ג וכן נראה מדברי הרמז"ל פ' עשרים עכ"ל. ולע"ד אחרי המ"ר ונשיקת עפרות זהב לו לא זכיתי להבין דבריו במה שהשוה דעת הרמז"ל דאף בתלמיד חבר אסור תוך ג"פ ואפי' נטל רשות מאחר דהרמז"ל קא פסיק דת"ח אפילו שלא ברשות ואפי' תוך ג"פ מותר לו להורות. וכנראה דהלכה זו מה' ת"ת ה"ט דפסק בד"א כו' היא לו נעל'מה ממנו והוא פלא. ובהאי טעמא דאמור רבנן דאסור להורו' במקום רבו משום דלא מסתייעא יעא מלתא. הכי אתמר בכתובות ד"ס ע"ב אמר אביי האי מלתא דאמור רבנן אפי' ביעתא בכותחא כו' לא משו' דמיחזי כאפקרותא אלא משום דלא מסתייעא מלתא למימרא כו' וכתבו התוס' שם ד"ה כי אפקרותא וז"ל ונפקא מינה היכא שהרב מוחל על כבודו דשרי אפי"ה אל יורה דלא מסתייעא מלתא הואיל ורבו אצלו ע"כ. ולע"ד ק"ל דהא מצינו דהיכא דמחיל מסתייעא מלתא לאורויי מהא דאמרי' סופ"ק דמגילה ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הוה מקפיד עלה ע"כ. הרי דשם משום דלא הוה מקפיד עלה דהיינו דמחיל אסתייעא מלתא לומר כהלכה. וכן ראיתי בהגהות אשירי בעירובין פרק הדר דס"ג דכ' וז"ל ספ"ק דמגילה וילך אחיקם אל חולדה הנביאה ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי ואומר הספר משום דקרובה שביק לה ירמיה מכאן שיכולין להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו ע"כ. אלא דלעד"ן לחלק בין נבואה לדין דבנבואה אינו מוסיף מדעתו ומורה שום דבר מדעתו אלא מה שאומר לו הקב"ה הוא מתנבא ואינו מוסיף וגורע כלל משו"ה כיון דמאת ה' היא הנבואה ולא מדעתו לא שייך לומר דלא מסתייעא מלתא. אבל בדין הוראת מתורתינו הקדושה שהחכם המורה מדמה מלתא למלתא ומבין דבר מתוך דבר להוציא משפט לאשורו ומוסיף במקום אחד וגורע במקום אחר בעיונו בכי האי גוונא ודאי דלא מסתייעא מלתא לאומרו אף דידוע דלא קפיד רבו כיון דרבו אצלו כמ"ש התוס' ז"ל. ועיין למוה"ד ה"ה כמוהרח"א זלה"ה בס' כסא רחמים בפי' על אבות דרבי נתן פ"א דס"ט ע"א ועיין למ"מ ה"ה רבי"ן חסידא זלה"ה בספרו הבהיר פני מבין ח"א דמ"ז ע"ג יעו"ש ויש לתמוה על שני המאורות הגדולים הללו דלא חשו להביא דברי התוס' הללו מכתובות. ואשובה אראה ד' התוס' ז"ל דכתובו' וד' הגהות אשירי מעירובין הנז"ל דנראה דפליגי אהדדי דכפי דעת התוס' נראה דאפי' דלא קפיד רבו אל יורה משום דלא