בן ימין קצו

לנ"ד דאין לו נח"ר לא בשעת המעשה דמיתה קשה מכולם וגם אין אחר מעשה כלום דהרי מת ואינו מרגיש ולא נשאר בידו כ"א נטילת רוח דודאי אסור לבן לשמוע אל אביו בזה דאין לך חבורה גדולה מזו. עוד כ' מני"ר וז"ל ועמ"ש אני הצעיר דיש לחלק עו' ולו' דאף לדעת הרי"ף והרא"ש דאסרו כו' לא מיירו אלא כשעושהו ברשות אביו ובא לשאול את פי בדה"ץ כו'. אבל כשאביו מפציר בו ומצוהו כו' אז גם הרי"ף ודעימיה יודו דמותר כו' משו' דאתי עשה דכאו"א ודחי ל"ת דלא יוסיף להכותו כו' וכמו שהארכתי שם בראיות. גם ע"ז פקח עינו ודנני בהשג יד באומרו ועהס"ר לא דק דאי אפי' בחבורה בעלמא וכו' מצטערים הרבה כו' כ"ש כשבא עד קיצו ע"י דקירת חרב וכיוצא כו' חלילה לו' שיש בזה רצון שמים זהו תד"ק. ואחרי בקשת המחי' מכת"ר לא ידעתי מה טעם קאמר לפי שהוא מצטער אטו איסור המכה את אביו בצערא תלייא מלתא. אלא מעתה אם הכהו כשהוא ישן יהיה פטור לפי שלא הרגיש בעצמו וזה אינו וכו' וכו' וכמו שהארכתי בקונטריסי הא' אלו דברי אדוני אברהם נר"ו. ואנכי עבדו חזרתי להתבונן בראייותיו שהביא בקונטריסו הראשון על חילוק זה וראיתי כתוב שם וז"ל. ברם היכא שהאב מצוה לבנו בכל תוקף כו' מהיכא תיתי שלא ישמע אליו וכו' וכו' והלא על המיתה אינו חייב דגב"ק הוא ועל החבורה הוא בהזהרה דלא יוסיף להכותו ככל ישראל א"כ ליתי עשה דכאו"א ולדחי ל"ת דלא יוסיף כו'. ואפי' דהל"ת דהכא חמור שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דענוש ע"ז מיתת חנק מ"מ כך הוא המידה דאתי עשה ודחי ל"ת אפי' שיש בו כרת כדאיתא בפ"ק דיבמות ד"ו ע"א עכ"ל שם. ונוראות נפלאתי איך נעלם מעיני אדוני דברי הש"ס שם ביבמו' בעידנא דקא עסיק בה דהך כללא דאתי עשה ודחי ל"ת ליתא בעשה דכאו"א דהכי תנייא התם יכול אמ"ל אביו המטא או שאמ"ל אל תחזיר יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו וא"ש תשמורו כולכם חייבים בכבודי ע"כ [ועיין תוס' שם בד"ה והא תנא כו'] ופסקו הרמב"ם בפ"ו מה' ממרים הי"ב וז"ל מי שאמר לו אביו לעבור על ד"ת כו' אפי' של דבריהם הר"ז לא ישמע לו שנאמר כו' ע"כ ומני"ר גופיה הביא הך ברייתא דיבמו' שם בקונטריסו הראשון בד"ה ועתה נחזור לעיקר שאלתינו כו' ואיך לא זכר שר ממנה לא בדברות ראשונות ולא בשניות ומעתא נבא לתמיהתו הנ"ל. דגם בזה לא זכיתי להבין דבריו דמלבד דזה גלוי וידוע דלא בצערא תלייא מלתא דהרי בפירושא אתמר עד שיעשה בו חבורה ואי בצערא תלייא מלתא הא יכול לצערו במכות גדולות וכיוצא בלא חבורה ולא היה צריך אדוני להסתייע מדבר הרחוק מן הדעת דהיינו כשהוא ישן ולא הרגיש בצערו אף שעשה בו חבורה. ועוד אני תמיה דאיך לא זכרמנ"ר דברי עצמו דמר הוא דקאמר בקונטריסו הראשון האי טעמא דמצטער שכ"כ וז"ל. זאת ועו"א יש לחלק ולו' דגם לסברת הרי"ף ודעימיה שהחליטו לאסור את הבן לעשות חבורה לאביו אפי' שמכוין לרפואה אינו אלא כשאביו מצטער באותה חבורה כו' וע"ז הוא דקאמר עט"ר ר' אב"א הכ"מ דאי בצערא תלייה מלתא אדרבא משם תברא דכ"ש וק"ו צער המיתה דקשה מכל אך על חילוקו השני שכ' שם וז"ל אי נמי אפי' שהאב מרשה לבן לעשות כחפצו משום רפואה מ"מ לא יתן תפקידו עליו להיות כמצווה ועושה וכו' ע"ז הוא שפסקו הרי"ף ודעימיה כו'. ברם היכא שהאב מצוה לבנו כו' מהיכא תיתי שלא ישמע אליו וכו' וכו' ע"כ ע"ז לא דבר כלום עט"ר ר' אב"א הכ"מ וכל לגבי דידי אחרי התאבקי בעפ"ר כעבד לפני רבו. גם חילוקו השני הלז קשה לאומרו דמלבד דלא קי"ל הכי בעשה דכאו"א כנ"ל. עוד בה דמה לי אם מרשהו לבנו לעשות כחפצו מה לי אם מצוהו לעשות דהלא סו"ס זהו רצונו שיקיז אותו או שיטול הקוץ כדי להתרפאות והרשאתו זהו צוויו. ועוד דאם איתא דבנותן תפקידו עליו ומצוהו פטור ומותר ואדרבא איכא רצון שמים למה לא שבקו רב ומ"ב דרבינא לברייהו למשקל להו סילווא כו' הא סמא בידייהו לצוות להם בכל תוקף שזהו רצונם ולא יקפידו אף אם ישגו ול"ו יעשו חבלה יותר מכדי הצורך ואז מלבד שלא היו נכשלים אף בשגגת לאו אדרבא יעשו רצון שמים ? ואף לדעת הרמב"ם דכיון דהוו משכחי אחריני לא שבקו לברייהו למיעל לבית הספק לפי חילוקי של מני"ר מאי בית הספק איכא צ אלא ודאי שאף שהם יתנו את תפקידם על בניהם אפי"ה אסור להם לדעת הרי"ף ודעימיה לעשות חבורה באביהם מטעם דכולכם חייבין בכבודי. וכל זה איננו שוה אלא לפום מאי דהוה סליק אדעתיה דמני"ר מעיקרא דהאיש הזה דנ"ד הוא גברא קטילט ברם כבר בא חכם הוא עט"ר ר' אב"א הכ"מ ואייתי מתניתא בידיה ש"ס ערוך בערכין דדוקא בנגמ"ד בדיני ישראל עפ"י סנהדרין הוא דנקרא גברא קטילא ולא מי שנגמ"ד בדיני אוה"ע וכיון דהוא בעצמו אינו יכול לקדם מיתתו דחי הוא גם המביא לו סה"מ אפי' עפ"י צוויו עובר על לאו דל"ע לת"מ ובנו אסור להושיט לו סה"מ אף במצות אביו עליו מטעמא דכולכם חייבין בכבודי. וגם אדני שי' הודה על האמת וכ' וז"ל. תבנא לדיננא מה שהשיג עלי כת"ר שיח"א דל"א גבק"ק אלא דוקא בנגמ"ד בדינ"י וכמו שהוכיח מד' הרמב"ם ומכמה פוסקי' אחרונים ז"ל בהא ודאי מודינא ליה שהדין עמו הגם שהיה מקום אתי לחלק כו' ע"כ. כי מן האמור מה מאוד נפלאתי בראותי מ"ש מני"ר אסיפא דמגילתא וז"ל. סוף דבר אני במקומי עומד ואמינא ולא מסתפינא מחוינא ומחוינא דמותר עכ"פ להושיט לו סה"מ וליכא בזה משום ול"ע לת"ע מהטעמים הנאותים הנתנים למעלה כיון שהוא אינו עושה שום מעשה בעיקר המיתה כמו שנתבאר למעלה כו'. אבל לענין הספק הב' אם מותר הוא עצמו להורגו כו' לא מלאני לבי לו' קבלו דעתי מאחר דיצאו עליו עוררין לו' דבב"ד של אוה"ע לאו בודאי קטלי להו כו' לא ארהיב עוז בנפשי להקל בזה כו' עכ"ל. ואחרי ניו"ק דבריו קשים להולמם ולא ידענא מאי קאמר דהרי האי טעמא שכ'. שהוא אינו עושה שום מעשה בעיקר המיתה לא שייך אלא למימר דהוי גרמא ואינו בריא היזקא וכמ"ש אדוני ר"ם בתחילת דברות ראשונות ושניות. אך באיסור דל"ע לה"מ לא שייך כלל דהרי המושיט כוס יין לנזיר לא עביד אלא גרמא דאם לא היה רוצה הנזיר לשתותו לא היה שותהו ואפי"ה עבר המושיט על לאו דל"ע. ובכן העולה מכל האמור דדברי בט"ר הר' ר' אב"א הכ"מ חיים וקיימים ונגמר הדין בדיני ישראל דהאי גברא דנ"ד כיון דאסור להרוג א"ע דחי הוא גם אחר או בנו אסור לו להביא טה"מ וכ"ש להורגו בידים אפי' עפי' צוויו הנלע"ד כתבתי אם יראה בעיני אדוני ר"ם ונשא הא לאו הכי דברי לעו והיו כלא היו ולכולם רוח ישא נאם עבדו ותלמידו אפרוח שלא נתפתחו עיניו הכותב בלב דוה בוכה ומילל אי חסיד אי עניו העבד ישראל ראובן אליהו ישראל ס"ט סי' לד וזה אשר חזר והשיב אלי יפה פרי תואר דחביב עלי כגופאי ש"ב ויתיב אליבא דידי הא בבתי גוואי נושא משך הזרע בר אבהן ובר אוריין אוריין תליתאי. הלא זה הו"ד מעלת החה"ש והכולל ונזב"י כאן הל"ל כמוה"ר ראובן אליהו ישראל נר"ו יאיר ר"ב נהוראי תירום רישך אכוליה כרכא מהני תלת מילי דש'נו רבנן ר"ב הו'נא ור"ב חיי"א ור"ב בניי"א ב"ן טב'"איי ברכות אביך יחולו על ראשך הרואה אומר ברכ"אי כיר"א. מכאן לקבלנ"א דבריך הנעימים אשר יצאת לישע לקיים מילי דאבות הרה"ג אור היר"ח זצוק"ל. ואני מצדי לא הייתי צריך לחזור ולהשיב ע"כ דבריך דא"כ אין לדבר