בן ימין קצג

בחזקת שהוא קיים רוצה לומר כיון שלא נגמר דינו לא חיישינן דילמא יצא חייב בבית דין וקטליה ליה אלא הרי הוא כחי ומאחר שכן אם בא אחר והרגו לזה פשיטא שהוא חייב. ואם כך הוא הדין במי שהרג את היוצא לידון שלא נגמ"ד אעפ"י שהוא ס' חי ס' מת העומד להתברר אחר שיגמר דינו ודילמא יגמור דינו למיתה ונמצא למפרע גבק"ק אפי"ה אמרי' דההורגו חי"מ כ"ש וק"ו בספקו של הרב פנ"מ הנ"ל שהס' אינו עומד להתברר בשום זמן שהרי לא הכריעו חכמים ונשאר הדבר בספק ומחמת כן ב"ד פוטרין אותו ממיתה משום דס"ן להקל מי שם פה לאדם לומר דההורגו לזה יהיה פטור אלא אדרבא הר"ז כהורג אדם שלם חי ובריא דודאי חייב מיתה וזהו סקט"ו למה שהביא ה' הנז' בהשמטו' לד"ד מהש"ס משם הרה"ג מהר"ח מוצרי ז"ל בס' גרסא דינקותא דפשיט"ל שההורג את האדם שהוא ס' חי"מ שהוא פטור כיעו"ש ולפי מה שביארנו הוא כמעט טועה בדבר משנה ח"ו וכעת צ"ע. ועדיין פש גבן לבאר מה שהוכיח ה' הנ"ל דגם ההורג את הנפש שהיה ס' חי"מ פטור מהא דחולין די"א שרצו להוכיח דאזלינן בתר רובא מהורג אה"נ דרחמנא אמר קטליה ודילמא טריפה הוה אלא דאזלינן בת"ר משמע טעמא דאזלינן בת"ר הוא דקטלינן ליה הא לא"ה אעפ"י שהוא ס' טריפה ס' בריא הו"א דפטור אלמא דההורג למי שהיה ס' חי"מ פטור. אמנם אחר ההתבוננות היטב גם ראיה זו אינה ראיה לפי שכל זה היה להס"ד וכבר דחו אותה בגמ' ראיה זו באומרם ודילמא בדבדקינן ליה וכן דחו כל הראיות בגמ' כיעו"ש ומסיק רב אשי משמיה דרב כהנא דהיכא דאפשר בדקינן ליה והיכא דלא אפשר אזלינן בת"ר וכ' הרא"ש שם בפסקיו וז"ל הילכך מכל הני לא שמעינן דאזלינן בת"ר היכא דאפשר לברר הדבר אלא ודאי הלל"מ הוא דסמכינן ארובא אפילו דאפשר עכ"ל. א"כ נמצ"ל דלמסקנת הש"ס ילפינן אדרבא כל בתר איפכא שההורג אה"נ אעפ"י דמספיקנן ביה דילמא טריפה הוה כל דלא ידעינן בבירור שהוא טריפה חייב ההורגו וה"ה והוא הטעם במה שנסתפק הרב פנ"מ ז"ל דכל דלא ידעינן בבירור שהיה חי"מ לא חשיב גברא קטילא וההורגו חי"מ וז"ב. ועפי"ה מתורץ שפיר מה שראיתי לה' מאמר מרדכי בכמהר"ם ז"ל דס"ו ע"ב שהק' משם ה' מר אביו ז"ל על הכ"מ בפ"ב מה' רוצח ה"ח שעמ"ש הרמב"ם שם שההורג את הטריפה פטור וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג וכ' הכ"מ ז"ל ונראה שלמד כן מדתנן ספ"ק דמכות ר"ט ורע"א אלו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם ומפרש בגמ' דהוו שיילי לעדים ראיתם טריפה הרג או שלם ומשמע דלית הלכתא כוותייהו דמסיים ים בה רג"א אף הם מרבים שופכי דמים בישראל ע"כ. והק' ה' הנז' דמה לו להכ"מ להוציא דינו של הר"מ ממשמעות והלא סוגייא ערוכה היא בפ"ק דחולין ר"כ אמר אתייא מהורג אה"נ דרחמנא אמר קטליה וליחוש דילמא טריפה הוה אלא דאזלינן בת"ר עכ"ל. אמנם לפי מאי דכתיבנא בנא מהא ליכא למשמע מינה כלום משום דהא אידחי בגמ' ודילמא דבדקינן ליה והא דקי"ל דאזלינן בת"ר לאו מהתם גמרי' לה אלא הלל"מ היא כמ"ש הרא"ש ז"ל שם א"כ הרמב"ם דכ' כאן דכל אדם בחזקת שלם וההורגו חייב נראה לו להכ"מ דהוציאו מההיא דמכות וכס' ר"ג דמסתמא מטמא דידיה הוא משום דכל אדם בחזקת שלם ולא שיילינן לעדים ראיתם אם שלם הרג דמהיכן ידעי ובודאי דעי"כ היו מרבים שו"ד בישראל וז"ב ודוק. ועיין עו' לה' הנז' בתחי"ד שנסתפק במי שהיה ודאי טריפה ואתא אנס ואמר לישראל קטול לזה או קטילנא לך אם מותר להורגו או לאו ופשיט ליה דפטור ומותר ממ"ש הרמב"ם ההורג את הטריפה פטור מדיני אדם עי"ש. ועוד עיין להרב מעשה אברהם בה' קידושין סי"ו ולהרב פתח הדביר בח"ב די"ח ע"ג עד דכ"א ע"ד דשקו"ט לענין אדם טריפה מסתעף לכמה דינים ע"ע באורך ותרוה צמאונך. תבנא לדיננא מה שהשיג עלי מעלת כת"ר שי' באומרו דל"א גבק"ק אלא בנגמ"ד בדיני ישראל אבל לא בנגמ"ד בב"ד של אוה"ע והוכיח כן מד' הרמב"ם ומשאר פוסקי' אחרונים זכר כלם לברכה בהא ודאי מודינא ליה כעת שאין ספרי דב"ר מצויין אצלי שהדין עמו. הגם דיש מקום אתי לחלק בין זמנם לזמנינו דהן עתה אחר שנגמ"ד למיתה במושב הסנהדרין ויצא גזר דין מלפניהן כתוב וחתום בטבעת המלך הנקרה דיקריט] עליו אין להשיב ושוב ליכא למיחש לשוחדא וכיוצא כידוע לכל יודעי נמוסי המלכות בזמנים אלו דודאי גב"ק הוי וחשוב כמת לכל דבריו. ומה גם דגם להפוסקי' שפסקו כלישנא בתרא בגיטין דכ"ח דל"ש אלא בב"ד של אוה"ע וכו' מ"מ אפשר להיות דלא פליג אלישנא קמא דאמר בב"ד של אוה"ע גברא קטלא הוא די"ל דל"ב מיירי בדלא חתים פורסני שנמג ר"ל הדיין הגדול דאז איכא למיחש לשוחדא אבל כשחתם הדיין הגדול דליכא למיחש לשוחדא גם לל"ב הרי הוא כמת וכמ"ש הרא"ש כן להדייא שם בפסקיו וכן פסק רהט"ו בחא"ה ססי' קמ"א ע"ש וכ"ש בזמנינו זה שנוהגים לכתוב הגמר דין במכתב עת היוצא מבית המלכות הנקרא מוני'טור דודאי בכה"ג י"ל מלכותא לא הדרא ואיך ניתן עליו חומרי חיים לו' שאם בא אחר והרגו שהוא חייב מיתה. אמנם מה אעשה כי אין לי ספרי דב"ר מגדולי האחרונים ז"ל שמני"ר אותם זכר לראות דבריהם במקומן ולשאת ולתת בהם וכל למודי אינו אלא כמציץ מן החרכים ועל כן אומר אם לדין בדרך קבלה אקבל עפ"י מה שרמז לנו דבריהם מעכ"ת שי"א. אמנם מה שכת"ר העתיר עלי דברים מדעת עצמו לו' דאין זה גב"ק באומרו דבידו ית' לסבב כמה סבות להציל ממות נפשו ע"י שימות המלך או דילמא יעבירוהו ממלכותו כו' או שמא יבא איזה מרידה ובלבול בעיר ויברחו כל האסירים שם או כי ישוב המלך ונחם על דעתו זאת ולא ימיתוהו וכו' וכו'. אחרי המחי"ר הראוייה אליו הם דברים של מה בכך ולא אקבל דבר זה ולטעמיה דמר שי"א קשה לל"ק התם בגיטין למה החליט ר"ט דבב"ד של אוה"ע כיון שנגמ"ד לקטלא מקטל קטלי ליה והרי הוא חשוב כמת ונפ"מ לכמה דינים ולמה לא ניחוש חששא כזו העומדת עפ"י הנס דאין מעצור לה' להושיע ושמא יבא לו הצלה ממקום אחר באחד מהדרכים שכת' פאר"מ או בפנים אחרים אשר לא יעלה על לב בני אדם כי הוא רב להושיע א"ו כי הצלה בדרך נס אינו נכנס בסוג זה כיון שהוא נדון עפ"י המשפט בדבר אשר זדה וז"פ. ועפ"י מונח הישר הלזה אצא חפשי ממה שטען עלי מני"ר הרב המג"ן באומרו דגם בנ"ד אינו רשאי להרוג א"ע אעפ"י שהוא עומד למות עפ"י גזרת המלכות והביא לנו לראיה מ"ש רש"ל ביש"ש לקמא די"ט כי הוא אמר בפי' אם נתפס בידי גוים והוא מתירא שלא יענו אותו או שלא יכריחוהו לעע"א אפי"ה אינו רשאי להמית את עצמו ושאני שאול שחשש להצלת הרבה נפשות מישראל אגביה כיעו"ש וכן ממ"ש היפ"ת על המדר' פ' נח שכ' דאין ללמוד מכאן למסובב מאויבים ומתירא שלא יתעללו בו דאינו יכול להמית א"ע בעבור זה כו' ע"כ ולפי מה שחילקנו הא נמי לאו שמא מתיא מהטעם שאמרנו דשאני התם כי נתפס בידי נפשות אשר אורבין לדמן של ישראל בלא דינא ודיינא רק מחמת חמדת ממון וכיוצא עושים כן והם בחירים ברצון על כן י"ל אולי מן השמים ירוחמו כי יתן אנו אליהם ולא ימיתוהו ותשועת ה' כהרף עין. לכן אמרו חז"ל כי אינו רשאי לחבול בעצמו גם שהגיע לשערי מות לפי דזהו ודאי ומה שימיתוהו האנסים הוא ספק דשמא ירחמו עליו וכיוצא. אבל כשיוצא ליהרג בדינא דמלכותא עפ"י המשפט כי אחר שנו"ן בדינו יצא חייב וכתבו הפס"ד. איך שייך לו' בזה אפשר דמן השמים ירוחמו ולא יכהו נפש דכגון זה מלכותא לא הדרא. גם ראיתו מד' הגאון חיד"א ז"ל בס"ה חיים שאל ח"א סי' מ"ו דאיירי ברוצח שנתפס למשפט כו'. הא נמי יש לדחות דהתם מיירי שהניחוהו בבית אסורים עד שיגמור דינו ועדיין לא נגמ"ד למשפט ועל כן כתב דלא היה רשאי לשלוט בנפשו משום דיש לחוש שמא ינצל ע"י סיבה ולא ימיתוהו. אמנם בנ"ד שנגמ"ד למיתה עפ"י חקי המשפט