בן ימין קצב

וזה חסרון אברים לא מעלה ארוכה ועל כן אמרי' אנ"ס כי לא מלבו שלם אמר כן אלא כאבה אנסיה וכדפי' הרב ז"ל ברם בנ"ד ל"ל הך טעמא משום דבין הכי ובין הכי מיתה שכיחא גביה ולא ימלט נפשו מיד שאול סלה אלא אדרבא הכא טיבותא היא לגביה וניחא ליה לברור מיתה יפה באין מכלים דבר. ומה גם דהמושיט הזה הוא בעצמו לא יאכילהו הסה"מ אלא דוקא יביאהו לידו והוא שולט בעצמו המות פשיטא ופשיטא יותר מביעתא בכותחא דהמושיט פטור ומותר. עוד ראיתי למני"ר חיים ומלך נר"ו שתמה עלי וז"ל. ואעיקרא נ"ד אינו בסוג דין שליחות דשליחות לא שייך אלא באומר לחבירו שיהרוג אה"נ דהשליח עושה עבירה בשליחותו. אבל נ"ד לא דמי אלא לנזיר כו' עכ"ל. ואני אומר יציבא מלתא שכן הוא ואני לא דברתי ולא עלתה על לבי לחייבו או לפוטרו מד"ש מדין שליחות שהרי התם המשלח הוא שחייב בד"ש וכאן אנו דנין על השליח ר"ל המושיט סה"מ שהוא עשה שליחותו של בעל דבר להביא לו סה"מ ואיך יעלה על הדעת ללמוד ממשלח לשליח אלא שכונת הדמיון הוא עד"ז מפני מה אמרו התם דהשליח חייב אעפ"י שהוא עשה כן עפ"י צווי המשלח משום דאמרי' ליה דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין כן הוא הדבר הזה שאם הוא מוזהר מן התורה שלא לאבד אע"ל כן הבא להורגו הוא מוזהר שלא להרוג א"ח אפי' עפ"י צוויו מהך טעמא גופיה דדה"ר ודה"ח דמ"י שומעין לולא דהכא בנ"ד שאני שלא האכילו הוא בעצמו להמיתו אלא שהושיט לו דוקא והוא שלט בעצמו לרע לו לכן אמרנו דהוא פטור מד"ש וכנ"ל ותדע שגם הרלב"ג ז"ל בפי' לשמואל א' הד לעיל בקונטריסי הא' כ"כ שטעם שהרג דוד את ן' איש גר העמלקי על שהמית את שאול אעפ"י שפיהו צוה לו עמד עלי ותמותתני משום דלא הי"ל לשמוע אל שאול דדה"ר ודה"ת דמ"ש כיעו"ש. ואף נ"ד כיוצא בו הוא וז"פ. ובהיותי בזה חזה הוית למופת דורינו מרן החבי"פ זצוק"ל בס"ה גנזי חיים מער' המ' אות ע"ד שעלה ונסתפק במי שהמית אדם שהיה חייב מיתה בד"ש או כרת אם הורגין אותו או לא וציין ע"ז קצת ספרים שאינן עמדי ולע"ד נ"ל פשוט דכל כה"ג דיינינן ליה כמו שהרג אדם בריא ול"א גב"ק קטל ואמינא לה מתרי טעמי חדא דאיך נחשבהו לגברא קטילא מאחר דבידו הוא לעשות תשו' וקי"ל בד' חלוקי כפרה שהיה דורש רי"ש ביומא דפ"ו דיוה"כ תולה ויסורין ממרקין ונפטר עצמו מכרת ומיתה בד"ש כיעו"ש ולא עוד אלא אפי' עבר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד וכבר נגמר דינו למיתה אמרי' בפ' כל הגט דכ"ח ללישנא קמא דנותנין עליו חומרי חיים כיעו"ש ואיך באדם שעבר עבירה שמיתתו בד"ש שתלוי בדעת עצמו לחזור בתשו' שלימה ולהנצל מעונש ידי שמים איך נחשוב אותו לגברא קטילא ויהיה כל אדם רשאי להורגו אתמהה ועוד דאמרי' בסנהד' דפ"ו ע"ב על מתני' דקתני ב"ד מכניסין אותו לכיפה פריך בגמ' משו' דלקה כו' ומשני הכא במלקות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא וקרובי הוא דלא מקרב קטליה וכיון דקא מוותר ליה נפשיה [פי' שמפקיר עצמו לעבירות] מקרבינן ליה לקטלא שמעינן מזה דדוקא כשלקה ושנה שנראה כמפקיר עצמו לעבירות ודוקא לב"ד נמסר הדבר לקרב מיתתו. אבל בפעם אחת שעבר על דבר שחיובו כרת או מיתה בד"ש אינן כשאין אפי' ב"ד לקרב מיתתו וכ"ש איש פרטי שאינו רשאי לקרב מיתתו אפי' עבר אותו האיש על כמה כריתות לפי שלא נתנה התורה רשות לכל אדם לענוש את חבירו מהעולה על רוחו ואף כי לעונש מיתה רק הרשות נמסר לב"ד דוקא ולא לזולתו. ואם לחשך אדם לדחות ראיה זו באומרו דמכאן לא ילפינן אלא שאין רשות ביד כל אדם לקרב מיתתו אלא הדבר נמסר דוקא ביד ב"ד אבל אם עבר אדם והרגו מנ"ל מכאן דחשיב זה כחי ונהרג עליו צא תאמר לו דמ"מ הסברא מחייבת דהרי הוא כחי ונהרג עליו משום דיכול להציל את עצמו בתשו' כנ"ל א"כ מהיכא תיתי לומר דגב"ק הוא וז"פ ודוק. ואנכי חז'ון הרביתי להר"ב פני מבין בשיטתו על סנהדרין בח"ב דרכ"ד ע"ד דשקו"ט ע"ד רש"י בפ' כי תצא ע"פ ומתו גם שניהם שכ' גם לרבות להבאים מאחריהם ע"כ ופי' בתוס' עהת"ו שר"ל דאם בא אחר עליה אחר שנגמ"ד דחייב מיתה דסד"א דכמתה חשיבא ולא לחייב עליה קמ"ל גם עכ"ל והרב המחבר ז"ל שקו"ט אי ת"ד ס"ל להך דרשא או לאו ופעם נטה דעתו לומר דת"ד ס"ל דהבא על אחת מהעריות אחר שנגמרה דינה למיתה דהוא פטור דכמתה חשיבא וע"ז הוק"ל מהא דאיתא בב"ר ס' נח פל"ג על דואג שהתירה למיכל לפלטי בן ליש משום דדו"ה היה מורד במלכות וחייב מיתה וע"ז אמר דוד תאבד דוברי כזב כו' לפי שהוא דין שקר כיעו"ש ומחמת כן נדחק לומר דת"ד אפ"י דחי' גם מפיק ליה לדרשא אחריתי כדאיתא בערכין ד"ז ע"א מ"מ לענין דינא ס"ל שהוא חייב מכח סברא ואייתר ליה קרא לדרשא אחריתי אלת"ד ועש"ב ותמהני על רוב בקיאותו איך נעלם ממנו בעת ההיא דהר"ם בפ"ו מהא"ב הי"ב שכ' וז"ל הבא על הטריפה או ששכב עם בהמה טריפה חייב חי הוא אעפ"י שסופו למות מחולי זה ע"כ והוא דין מפו' בת"ד בסנהדרין דע"ח ע"א וה"ד מרן כ"ט שם וז"ל מהד"ת להוי כמאן דמשמש מת ולפטר קפ"ל דמשום הנאה הוא והא אית ליה הנאה עי"ש א"כ מה לי שבא על הטריפה ומ"ל שבא על האשה אחר שנגמ"ד למיתה סו"ס חי הוא ואית ליה הנאה ופשיטא דהוא חייב. הרי מצינו מפורש דגם ה"ד ס"ל דכה"ג הוא חייב ולא זכאי ובהכי א"ש דאתי דברי ב"ר הנ"ל ומה שפי' בו היפ"ת שוים עם ת"ד והוא תימא על ה"ה שלא זכר שר מהסוג' הלזו ומד' הרמב"ם אלו. ואחר החיפוש מצאתי להרה"ג בפתח הדביר ח"ב ד"ך ע"ג שהביא דה"ר סנ מבין הללו וקדמני בקושיא הלזו מסוג' זו כיע"ש אלא שעלה במחשבתו תחילה להליץ בעד הרב ז"ל ולו' דל"ד נדון הרב להא דאיתא בש"ס באומרו דנדון הרב שאני דביד ב"ד הוא להמיתו וכל שבידו לאו מחוסר מעשה ואמטול הכי הסברא מחייבת דגברא קטילא הוא משא"כ טריפה אין מיתתה מסורה בידי אדם ושוב דחה סברא זו ואמר אדרבא איפכא מסתברא עי"ש. אמנם לע"ד אחר המחי"ר לא ידעתי מאי קאמר מאחר דהטעם מפורש בגמ' דבהנאה תלייא מלתא א"כ מ"ל טריפה ומ"ל נגמ"ד למיתה סו"ס הרי נהנה א"כ התמיהה עדיין במקומה עומדת על הרב ז"ל איך נעלם ממנו סוג' ערוכה ודין מפורש ברמב"ם וכמדובר. ומצאתי עוד בחפיש"א להרב פני מבין בח"א על סנהדרין בד"ד מהש"ס שעלה ונסתפק היכא דהרג למי שהיה ספק חייב מיתה כגון מי שהעביר למולך את בנו סומא או ישן דהוא בעיא בפ"ד מיתות דס"ד ע"ב אי חייב סקילה ע"ז או לאו ולא אפשיטא ונשארה בתיק"ו. נמצא דאביו של זה הוא בס' אי חי"מ או לאו ובא אחר והרגו נסתפק הרב אי מחייבינן מיתה לזה משום ספק דילמא המעביר זה לא היה חייב סקילה משום דהעביר את הסומא והרי הוא כחי או"ד כיון שיש צד לו' דנקרא מעביר למולך וחי"מ א"כ גברא קטילא קטל וה"ה בקש לפשוט ספקו הלז מכמה משומות בש"ס ושוב דהאם כיעו"ש ואנא זעירא נוראות נפלאתי עליו ולא ידעתי מאי קא מספקא ליה דמאחר דחז"ל לא הכריעו בדין אם זה נקרא מעביר למולך או לאו ונשאר הבעיא בתוק"ו א"כ ב"ד פוטרין אותו ממיתה דספק נפשות להקל הוא וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' עכו"ם ה"ה כיעו"ש וכיון שב"ד פטרוהו ממיתה מכח דס'ן להקל א"כ הרי הוא כחי לכל דבריו ואיך יעלה על הדעת לו' דהוא גברא קטילה וההורגו פטור הן לו יהי שהרג אדם שעבר עבירה שחייב עליה מיתת ב"ד ועדיין לא נגמ"ד למיתה מי איכא דלימא שיהא פטור ההורגו משום שהוא ס' חי ס' מת ודילמא יגמר דינו למיתה זה לא אמרו אדם מעולם ובכמה מקומות בתלמוד מצינו דדייקי ואמרי דאחר שנגמ"ד למיתה הרי הוא כמת משמע הא קודם גמ"ד הרי הוא כחי לכל דבריו וכמו שיראה המעיין ברמב"ם פ"א מה' ערכין הי"ג ופ"ט מה' תרומות ה"ב ובפ"ה מה' ממרים הי"ב כמו שיעו"ש. ובהדייא שנינו בפ' כל הגט היוצא לידון.