בן ימין קצא

הוא לכל חסידיו נאמנים כל פקודיו ח"ק לישראל מע' הרב המופלא וכ"ה מלת מג"ן וצנה כקש"ת רחמים חיים יאודה ישראל נר"ו יושב בשבת תחכמוני בעי"ת רודיס יע"א ועוד רד עם אל יהי שמו לעולם כיר"ח יכין עולם במזוני רויחי ובני סמיכי לעד לעולם ה"ן משיח לישראל כיר"א. מאורות דברות קדשו האירו אל עבר פני במועדם קודם חג הפסח ויען הימים ההם נזכרים ונעשים הבאתי קונטריסו הטהור אל בית האוצר ועתה כי עבר עלי המועד לחטו"ל נטפלתי להשיב על דבריו כי נעמו וחזרתי על המקרא משום עשה דכבוד תורה. בריש כל מראי"ן חזינא למשיח"א שתפס אותי בציצת ראשי ויען ויאמר. שיחתו איני מכיר מתחילה לא בא אנא לדון על שלוחו אם מותר או לאו ואח"כ יצא בפטור המשלח לומר שאינו חייב אפילו בד"ש. וחזר וסיים דבריו על השליח שאינו חייב אפי' בד"ש משום שאינו אלא גרמא בעלמא עכ"ל. זאת אשיב תשובה נצחת כי כונת דברי כך הם על צד הדמייון וכאשר דמיתי חייוב השליח דנ"ד עם המשלח דעלמא כן הוא על דרך ההיקש אם מצד הפועל ר"ל הגורם הוא המשלח שעל פיו נעשה פעולת ההריגה וגרם להרוג את חבירו ואם מצד המקבל הפעולה ר"ל הנהרג עצמו אם מצד הפועל או הגורם הדמיון כך הוא כשם שהאומר לחבירו צא והרוג אה"נ המשלח הוא הגורם שילך זה ויהרוג א"ח כן המושיט סה"מ לחבירו הוי כאלו נתן חרב בידו להרוג את עצמו ונמצא הוא הגורם והיה ס"ד לומר דכשם שהמשלח אעפ"י שפטור מדיני אדם חייב בד"ש בעבור שהוא היה הגורם כך יהיה המושיט סה"ס לחבירו חייב בד"ש לזה אמרתי דלא דמי משום דהתם היה בריא היזקא כמו הזורק חץ לחבירו והרגו כך השליח הרגו עפ"י שליחותו של משלח אבל המושיט סה"מ ולאו בריא היזקא הוא משום דגם אחר שהושיט לו הסה"מ זו החרב בידו היה שלא יאכל ולא ימות. ונמצא דכבר אפסיקו גירי דיליה וכשאכל איהו ניהו דאפסיד אנפשיה ולכן אמרתי דהוא פטור אף מד"ש אפילו שהוא היה הגורם משום דגרמא בניזקין לחייבו ממון מצינו אבל לא לחייבו מיתה או עונש וכמ"ש המחנ"א ואם מצד מקבל הפעולה הוא הנהרג נמי לא דמיין אהדדי דאלו התם הנהרג קבל פעולת ההריגה ע"כ שלא בטובתו ולכן בדין הוא שיהיה חייב המשלח בד"ש לפי שהמיתה הייתה מוכרחת מחמת מה"מ הוא השליח אשר עשה שליחותו של משלח ולא שב מפני כל אבל כאן לא יאכילהו הסה"מ בידיו בעל כרחו רק שהושיט לו דוקא והוא מדעתו ורצונו רוצה לאכול כדי למות ונמצא דאיהו ניהו דאפסיד אנפשיה והמושיט אינו אלא גורם בעלמא משו"ה פטור אף מד"ש וכן יל"ד מד' הרמז"ל בפ"ד מה' רוצח ה"ב שכ' וז"ל הצ"ל אבל השוכר את ההורג להרוג את חבירו כו' או שכפתו והניחו לפני הארי והרגתהו כו' עון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים עכ"ל. הרי מבואר מזה דדוקא אם כפתו לפני הארי שאין לו תקנה לברוח דזה הוי דומיא דשולח את עבדיו להורגו שאין מידו מציל אז הוא דחייב מיתה לשמים אבל אם הניחו ולא כפתו דאז היה יכול לברוח משם פטור אף מד"ש וא"כ כ"ש בנ"ד דהוא פטור ועתיר וכמובן למעיין ולזה כיונתי באומרי ועו' כו' ככתוב בקונטריסי הא' יראה המעיין וישפוט בצדק דברי ודוק. ומה שתמה עלי כת"ר נר"ו דאיך עלה על דעתי לפטור מד"ש את המושיט סה"מ לחבירו מטעם שמדעתו ורצונו עשה כן להביא לו סה"מ והלא משנה ערוכה שנינו האומר לחבירו סמא א"ע קטע את ידי כו' חייב אעפ"י שאמ"ל ע"מ לפטור ואיך פשיט"ל הכא בנ"ד דמשו' שעשה כן מדעתו ורצונו פטור ומותר ע"כ דבריו נפלאו ממני ולא ידעתי מה דמות יערוך דמלבד שכבר פירשתי דברי כמ"ש שאני הכא דהמושיט עשה כן מדעת ורצון האוכלו רציתי בזה לאפוקי מדין השולח את חבירו להרוג אה"נ דהתם השליח עושה שליחותו להורגו ע"כ שלא בטובתו של נהרג והוא בריא היזקה משו"ה חייב המשלח עכ"פ בד"ש לפי שהוא היה הגורם בזה משא"כ המושיט סה"מ דהוא ברצונו אמר לו שיביא לו סה"מ ולא האכילהו בע"כ א"כ מהיכא תיתי לחייבו בד"ש. והא דתנן סמא א"ע וכו' חייב התם שאני דהוא בעצמו עשה הפעולה לסמות א"ע אשר בעבורה יתחייב וכפועל אדם ישלם לו. ברם הכא בהושטה זו לא פעל לו המיתה אלא דאכילה גרם לו המיתה ומי הכריחו הי"ל שלא יאכל ואיהו ניהו דאפסיד אנפשיה. ותדע דגדולה מזו מצינו שפ' בש"ע ח"מ סי' תי"ח ס"ח וז"ל הניח חבירו גחלת על לבו ונשרף פטור אפי' התרו בו שלא היה סבור שלא יסלקנה שאין דרך שיניח אדם עצמו לשרוף כדי שיהרג חבירו ע"כ. אמור מעתה הדברים ק"ו השתא ומה התם שהוא בעצמו הניח הגחלת על לבו ש"ח אשר בה מת אפי"ה אמרינן כיון שהיה בידו לסלקה ולא סלקה המניח פטור הגם דמתחילה לא הניחה בצוויו של נשרף כ"ש וק"ו ן' בנו של ק"ו בנ"ד שלא עשה המושיט הזה שום מעשה בגופו ש"ח להמיתו כ"א ההושטה לבד ואף זה היה עפ"י צוויו ובקשתו והוא ברצונו לקח ואכל מהיכא תיתי לחייב את המביא. ועיין למוהרשד"ם תח"מ סי' תל"ה ה"ד בס' אי"ש אמונים הנ"מ דקט"ו שכתב כעין זה. ועוד דע"כ לא אמרי' התם אפי' אמ"ל ע"מ לפטור חייב א"ד לענין חייוב ממון ר"ל לחייבו בחמשה דברים כמבואר שם משום דאמדינן דלא אמ"ל אלא דרך השטאה וקטע והתחייב קאמר ואוקמינן ליה אדיניה שהתורה חייבתו להעושה כן בה' דברים. ברם בדבר הזה שאין בו חייוב ממון והתורה לא דברה בזה מניין לנו לומר דאעפ"י שחבל בו עפ"י צוויו של הנחבל שהוא חייב בד"ש ונפ"מ דאם בא לשאול אין מתירין לו לכתחילה לעשות שליחותו של נחבל. ואת"ל דהדמי"ן יתעבד עד"ז דכשם שלענין חייוב ממון לא מהני מה שהרשהו לחבול בגופו לפוטרו מכלום כך לענין חייוב עונש בד"ש לא מהני מה שצוהו להושיט לו סה"מ לפוטרו מד"ש לזה אמינא בורכא היא דניזיל בתר טעמא התם טעמא הוי משום דהדבר ידוע שאין אדם רוצה בכך לפי שאין ן אדם מוחל בראשי אברים כמ"ש הרמז"ל בפ"ה מהחו"מ הי"א וכ"פ בש"ע ח"מ סי' תכ"א סי"ב כיעו"ש משו"ה אמרי' דמשטה הוא בו וחייב בה' דברים משא"כ בנ"ד דהסבה לזה היא מפורשת יוצא מפיו של המצוה כדי שלא יהיה נמסר מיתתו ביד מלך מלאכי מות דמגיע לו ולמשפחתו בושה וכלימה מה וח"ה גדול מכולם פשיטא דאעפ"י שלא אמ"ל ע"מ לפטור הוא פטור ומותר גם מד"ש. ותדע שכן מצינו בתוספתא פ"ט דב"ק האומר סמא א"ע שמזיקתני קטע את ידי כו' פטור וכ' ה' חסדי דוד בפי' התוספתא וז"ל אע"ג דאם אמ"ל סמא א"ע ע"מ לפטור חייב לפי שאין אדם מוחל בראשי אברים כו' אשמועינן הכא שאם אמ"ל מלתא בטעמא סמא א"ע לפי שמזיקתני כלו' דכאיב לי טובא ולא מצינא למיקם בההוא צערא וניחא ליה לעקרה להציל מן הכאב וכן ביד כו' פטור אעפ"י שלא אמ"ל עמ"ל דהא עדיף ומלתא דמסתברא היא שו"ר בירוש' דגרסי' איפכא חייב במקום פטור ואם נסחא דווקלית היא י"ל דהי"ט דהואיל ומחמת הכאב הוא דקא' לא משגחין בדבריו דהו"ל איוב לא בדעת ידבר דהכאב אפשר דיעלה ארוכה אבל העין או היד דאינן חוזרות אנ"ס דלא מלבו קאמר אלא אנסיה ליה כאיבא. ועכ"פ לא ידענא למה לא הזכירוהו הפוס' לא לחיוב ולא לפטור וצל"ע עכ"ל. הרי מצינו הדבר מפו' בתוספתא דאפי' לענין חיוב ממון כל שאמ"ל קטע א"י לפי שמזיקתני פטור ואעפ"י שלא אמ"ל ע"מ לפטור משום דכבר נתן טעם לדבר. וכשפליג התוספתא עם הירוש' כמאן פסקינן עיין מעשה אברהם דקי"א ע"א שהאריך בזה וזכורני שהג"פ בשתי מקומות דבר בפרט זה וכעת לא מצאתי איה מקומו ועיין כנה"ג א"ח בכללי הפוס' אות ג' ואות ס"ו מ"ש משם מהרש"ך ח"ג סי' נ"ז עי"ש. א"כ כ"ש בנ"ד שהוא פטור נמי מד"ש ואפי' לפי נסחת הירוש' דקא' חייב הגם שנתן טעם לדבריו יש לחלק ולומר דהתם שאני משום דזה הכאב מעלה ארוכה