בן ימין קפח

שכרו כפלים רחמים לחיים יאודה יעלה לעילא [תרנ"א] מן כל ברכתא בהר הקדש בירושלים כא"ון הרמה וגם חסידה בשמים ונפש אדם מו'"עט נאמן אהבתו המעתיר בעדו לאל בכל לבי נפשי ובטני ותשוקתי מלאה לחזות בנועם פנ"ק מר באתריה יושב בשבת תחכמוני הלא כה דברי זעירא דמן חברייא החותם פה עיר הבירה בוקורישט יע"א ב"ך יברך לחדש טבת דהאי שתא תזל כטל אמר"תי [לפ"ק[ ירושלמי ולא קרתני. הצעיר מתתיה אברהם צורמאני ס"ט סי' לא וזאת תשובתי אליו הן היום האירו אל עבר פני אמרות טהורות מעשה ידי אמן נהירו דעיינין מע' ה' המובהק רכו דבריו משמן תורק מג"ן אברהם אהובי נר"ו. על שאלה כי באה במ"ע המרוץ על איש אחד ישראלי שנתחייב מיתה למלכות ונגמר דינו להמיתו ליום נועד רח"ל ומאי דביצ' ביצי שמו אותו במשמר כנודע והאיש ההוא בחושבו את יום מר אשר תהיה לו באחרונה יום אשר יוציאוהו ליהרג בהמון רש"ר ויהיה ח"ה בדבר וגם בזיון לכל ישראל בכלל ולכל משפחתו בפרט צוה לבנו שיביא לו סה"מ לאכול וימות מיתת עצמו ולא ישיגהו אותה כלימה ביום ההוא ושאל השואל אם מותר לבן לשמוע אל אביו ולגרום לו מיתה ע"י או לא ע"כ ומע' ידי"ן רב אח'אי נר"ו מצ"א את המציאה ונפל עליה ופתח לה פיתחא בתשו' ראה וית"ר מלתא בטעמא מפי סופרים ומ"ס והאריך הרחיב כחכמתו הרמה אשר חננו ה' מתת"יה ורצה לעמוד על דעתי הקלוש וכשאני לעצמי תמה אני למה זה תשאל לשמי ומה זו סמיכתי כי מכיר אני את מקומי שאיני כדאי לכוין אימ"רא אליבא דהלכתא ונוסף עוד כי זקנתי ושבתי ויסר יסרני יה בחולי החזה חז'ות קשה ואין בי כח לצאת ולבא בד"ת. אך משום עשה דכבוד תורה אמרתי אשנה פרק זה ואתנהלה לאטי מאין אונים ודין גרמא כי אחרתי עד עתה להשיב כהלכה וזה החלי בעזר צורי וגואלי. הנה בראשית אמריו לצדדין קתני מי אמרינן כיון דבלא"ה יוצא ליהרג בדת המלכות א"כ גברא קטילא הוא ומה"מ הוא מ"ל הכא מ"ל התם יכול הבן להושיט לו סה"מ וימות בכבוד ולא בביזוי או"ד כיון שעכ"פ הוא מקרב מיתתו והוא בריא היזקא אין הבן רשאי לגרום מיתה לאביו או"ד אדרבא כיון שהוא בנו וחייב בכבודו והוא צוה לו הכי א"כ זהו כבודו ואדרבא חייוב ומצוה איכא לעשות כדבר אביו והשיב וז"ל. תשובה טרם כל נובין ונדון אם צוה כן לא לאיניש דעלמא מה דינו דאע"ג דקי"ל דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דשולחיו פטור מד"א משום דדה"ר ודה"ת דב"מ שומעין מיהו חייב בד"ש כמבואר בקידושין דמ"ג וכ"פ הרמז"ל ע"כ לא אמרו התם דחייב בד"ש אלא משום דהשליח הלך והרגו בשליחותו והויא בריא היזקא משא"כ הכא דליכא אלא גרמא בעלמא שהושיט לו סה"מ ותו לא ואלו לא היה רוצה לא היה אוכלו ונמצא דבשעה שאכלו כבר פסקו גירי דיליה ואיהו דאפסיד אנפשיה וגרמא בנזקין לחייבו ממון מצינו אך לא לחייבו מיתה או עונש בד"ש ע"כ. ועמו הס"ר תקפה עלי משנ'תו ושיחתו איני מכיר דפתח בכד וסיים בחבית דמעיקרא לא בא אלא לדון על שלוחו אם מותר לעשותו או לא ואח"כ יצא בפיטור המשלח שאינו חייב אף בד"ש וחזר וסיים על השליח דאינו אלא גרמא בעלמא ואינו חייב בד"ש גם מה שסיים וכ' עוד וז"ל ועוד דהתם הרגו שלוחו שלא מדעתו של נהרג אבל הכא הוא צוה לו להביא סה"מ ומדעתו ורצונו עשה כן א"כ פשי' דהוא פטור ומותר ואי"ח בד"ש לא בד"ר ולא בד"ז ע"כ אחר המח' נעלם ממנו משנה ערוכה בפ' החובל האומר לחבירו סמא את עיצי קטע א"י שבר א"ר חייב אף שאמ"ל ע"מ לפטור וה' החבי"פ ז"ל בס' חקות החיים בסי' פ"ג כ' וז"ל. יעצוני כליותי למען דעת בראובן שהיו מבקשים אותו מצד המלכות לתופסו ולהורגו. ונמצא בשום אחד מערי המלכות וכשנתוודע לו זה קרא לשמעון וא"ל לך למלך ואמור לו כי אני בכאן אם מותר לו למסור אותו למלכות כיון דניחא ליה לנמסר בהכי או"ד כיון שהוא סכנה אין היתר למסור אפי' אי ניח"ל אם מותר או אסור ואען ואומר דנראה ודאי דאסור דהו"ל כאומר אדם לחבירו סמא א"ע קטע א"י כו' כדתנן בב"ק דצ"ב ע"א ועי"ש בגמ' דצ"ג ומ"ש התוס' שם ד"ה ור"י עכ"ל. הרי להדייא דאף אם הוא מדעתו של נהרג חייב ואיך פשיט ליה דפטור ומותר. ועוד דאעיק' נ"ד אינו בסוג דין שליחות דדין שליחות לא שייך אלא באומר לחבירו שיחלל שבת או שיהרוג את הנפש וכיוצא דהשליח ח עושה עבירה בשליחותו אבל נ"ד לא דמי אלא לנזיר האומר לחבירו שיביא לו כוס יין שאסור לו להביאו משום ול"ע לח"מ וכיוצא באיסורים אחרים וכמ"ש ידי"ן הרב הפוסק נר"ו. אלא דהרב הפוסק נר"ו לחלק יצא דגם איסו' דל"ע ליתיה בנ"ד משום דאם היה אוכל הסה"מ הוא מעצמו לא היה בסוג מע"ל דהרי נגמר דינו למיתה מצד המלכות והוא אנוס לעשות כן כדי שלא יתעללו בו ביום המועד להריגה בפני המון רב וכמ"ש בש"ע יו"ד סי' שמ"ה ס"ג וכן גדול המע"ל והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר והדברים ק"ו בנ"ד ומה התם שלא נגמ"ד למיתה מד מדינא דמלכותא אלא שהיה נרדף מפלישתים כו' הגם דאיכא ספקא דילמא אם יכנע לפניהם לא יהרגוהו כו' ועכ"ז לא הי"ל דין מע"ל כו' כ"ש כשהוא בר קטלא מדינא דמלכותא ומסתמא מלכותא לא הדרא דפשי' ד דיכול לקדם מ מיתתו ע"י עצמו בעבור איזה סיבה ולא יחשב ה' לו עון דגב"ק הוא ואם הוא עצמו היה מותר להרוג א"ע מהיכא תיתי לחייבו את חבירו בשביל שסייעו פשי' דלא עון איכא ולא מכשול איכא וז"ב א"ד נר"ו. ואנא דאמרי מה שנראה לידי"ן הרב הפו' נר"ו פשוט וברור לי ההדייוט צריכא רבה דהיסוד שעליו בנה בנינו לקרוא לאיש הזה העתיד ליהרג גברא קטילא ושהותר לו לקדם מיתתו יסוד הנופל הוא דידוע מאמר רז"ל אפי' חרב חדה מונחת ע"ץ של אדם אל יתיאש מן הרחמים שבידו ית' ויתעלה לסבב סבות מה שלא יעלה על לב אדם כדי להציל נפשו ממות דאפשר שימות המלך ההוא או יעבירוהו ממלכותו ויקום מלך חדש ויבטל גזרות הישן או אפשר יצא איזה מחלוקת ובלבול מרידה בעיר ואדהכי והכי יברחו כל האסורים בבית הסהר וימצאו מפלט למו כמו שיסופר שאירע כן בדמשק זה שנים רבות ועוד במקומות אחרים או אפשר ישוב ונחם המלך על גזרתו זאת ולא ימיתהו כי לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו וכהנה סבות מסבות שונות אשר לא תקצר יד ה' מעשותן וינצל ממות או זיל לאידך גיסא דאפשר מרוב אנחתו וצערו ימות שם מיתת עצמו דאנחה שוברת גופו ש"א רח"ל ולא ימסר בידי המלכות וממילא יעשה רצונו בלי פגיעתו רעה בו בעצמו. ואם יאמר האומר שכל הדברים הללו אולם אלא חששות רחוקות ואין בהם כדי שביעה לסמוך עליהן לענין דינא. ומה גם כי לא פורש בשאלה אם הימים שבנתים לא היו מועטים אף אתה אמור לו דאעיקרא אינו נקרא גברא קטילא אלא מי שנגמר דינו למיתה ע"פ סנהדרין דוקא שכך שנינו בערכין פ"א הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך ופי' הרע"ם ז"ל שננמ"ד בב"ד של ישראל אבל יוצא ליהרג עפ"י המלכות ל"ש מלכי ישר' ול"ש מלכות של נכרים ד"ה מעריך ונערך וכ' התיו"ט ט ז"ל משם הרמז"ל דהיוצא ליהרג עפ"י ב"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצונינו אלא התורה ממיתה אותו אבל היוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לד"ה שלפעמים חוזר המלך מדיבורו והרב כמוהרד"ף ז"ל בשושנים לדוד נרגש עמ"ש בש"ס שאני מלכותא דלא הדרא ביה ותירץ דהיינו בשאר דברים דזכות וכדומה. אבל