בן ימין קפז

היכא דאפשר לקיים את שניהם כמ"ש בפסחים ד"ע טומאה דחויה היא בצבור ופירש"י אע"ג דאכשר רחמנא למייתי בטומאה לאו היתר גמור הוא ע"כ. גם הר"מ ברפ"ב מה' שבת נקט לשון זה שבת דחויה אצל פק"ן ועיין כ"מ שם שכ' שרבי' פסק דדחויה היא ולא. הותרה עי"ש והכי דייקי' נמי בהך לישנא דאמרו אתי עשה ודוחה ל"ת דלשון דוחה ילמדנו להועיל דאם אפשר לקיים את שניהם אין ראוי לעבור על ל"ת ועיין תו' בפ' התכלת ד"מ ע"א ד"ה כיון ודוק. והשתא דאתינא להכי דצריך הבן לחוש שלא לעבור על הלאו היכא דאפשר שלא לעבור אומר אני דאי ליכא אחר וגם לא יכול הבן להביא לו סה"מ והאב מפציר בבנו ומצוהו שיכהו נפש נ"ל לכאורה דאין ראוי להכותו ע"י דקירת חרב כיון דעושה בו חבורה והוא מוזהר עליה משום מכה או"א כו' ויליף בגמ' בהנחנקין שאי"ח אלא על מכה שעושה בה חבורה כיעו"ש ולכן מהיות טוב יקיים מצות אביו להמיתו במיתת חנק דאינו עושה בו חבורה כדאי' בפ' ד"מ דנ"ב ע"ב לענין הבא על א"א דכתי' ביה מות יומת ואמרו דסתם מיתה הוא בחנק ושאיל בגמ' מנ"ל ר' אומר מה מיתה האמורה בידי שמים (וימת גם אותי] שאין בו רושם אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם ופירש"י אין בה חבורה וסימן ע"כ שמעינן מזה דבמיתה חנק אינו עושה חבורה ולכן מוטב שימתהו בחנק דהוא פטור ומותר מכל ואל ימיתהו בדקירת חרב דעושה בו חבורה אשר הוזהר עליה במיתה. הן אמת דשם בדכ"ז ע"ב אמרו בגמ' דכל מיתה האמורה לב"ן אינו אלא חנק ודריש הכי באדם דמו ישפך איזהו שפיכות דמים של אדם שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק ופירש"י זה חנק דאין דמו יוצא לחוץ ע"כ. הרי למדנו דגם החונק נקרא שופך דם אלא שאין דמו יוצא לחוץ אלא נשפך דמו בקרבו וסוף סוף נקרא עושה חבורה וצ"ל דמ"ש התם בגמ' דחנק אין בו חבורה כלו' שאינו ניכר החבורה שהרי כל הוצאת דם נקרא חבורה כדאי' בפ' הנחנקין דפ"ד ע"ב דיליף דא דאינו חייב על הכאת אביו אלא"כ עושה בו חבורה מהיקשא דכתי' מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתי' בה נפש פירש"י ונפש משמע דם דהוא חבורה] אף מכה אדם עד דעביד חבורה ע"כ ומאחר דחנק קרי ליה התורה שופך דם נמצא דגם בזה חייב משום חבורה ועזרנו ללא הועיל.. ועוד דגמ' ערוכה שנינו בפ' החובל דפ"ו ע"א אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שא"א לחרישה בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה ליה באודניה ע"כ. ודין זה פסקוהו הפוס' הר"מ בפ"ה מה' ממרים והטוש"ע ביו"ד סי' רמ"א ע"ש אלמא אע"ג שלא נראה טיפת דם לחוץ נקראת חבורה כי ממנו נקח גם להחונק את אביו אעפ"י שאין נראה שפיכת דמו לחוץ חשיב חבורה ולפ"ז צ"ל דמ"ש בפיה"מ דחנק אין בו חבורה צ"ל שאינו ניכר החבורה וסו"ס בעלמא חייב משום חבורה ומאי טיבותא דחנק יותר מדקירת חרב על לבו דלפי האמור שניהם שקולים וסבור הייתי לומר דחנק עכ"פ היא מיתה יפה יותר מדקירת חרב ומצד מה שאמרו רז"ל ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה הייתי סבור ליועצו שיברור לאביו מיתה יפה דהיינו בחנק יותר מדקירת חרב אך ראיתי בתוס' פ' אלו נערות דל"ז ע"ב ד"ה ברור לו מיתה יפה שכתבו להדייא דאם תחב סכין בלבו הוי' נמי מיתה יפה עי"ש. אמנם כאשר שאלתי לרופאים על המת בחנק מה טיבו ואמרו לי כי אינו אלא חסרון תנועת האויר שבגוף כלי הנשימה ע"י שדוחק בסודר וסותם כלי הנשימה ואינו עושה שום חבורת דם ע"כ. ולפ"ז צ"ל דמ"ש בגמ' באדם דמו ישפך זה חנק לאו למימרא דע"י החנק שופך את דמו לא מבפנים ולא מבחוץ אלא לשון מושאל הוא על ההריגה גם אם אינו שופך אפילו טיפת דם ועל צד זה אמרו ג"כ ביבמו' כל מי שאינו עוסק בפו"ר כאלו שופך דמים שאין הכונה על ש"ד ממש אלא ע"ד ההשאלה כלו' כיון שאינו עוסק בפו"ר להרבות צאצאיו מפני ישוב העולם חשיב ליה מניעת הוייתם כאלו הורג אותם אחר הוייתם ולזה קורא אותו שופך דמים וז"ב. ולפ"ז בהכרח צ"ל דמ"ש בסנהדרין דנ"ב כי מיתת חנק אין בה חבורה וחסרון כנ"ל משמעותו כפשוטו דאין בה חבורה כלל כיון שאינו מוציא דם לא מבפנים ולא מבחוץ. וחזר הדין כמ"ש בתחילה דעדיפא טובא להמיתו בחנק שאינו עושה בו חבורה מלהמיתו ע"י מכת חרב אעפ"י שמכוין לתועלתו ואעפ"י שעושה כן עפ"י צוויו דכל למעוטי בטפלא שפיר דמי. שו"ר בס' מנות הלוי ד"ז ע"ב שה"ד המד' לנפשותיכם אף החונק את עצמו ופירש"י וכן אם תאבדו נפשותיכם אפי' בחנק שאין בו ש"ד אדרוש אותו מכם ע"כ מזה מוכח דגם מ"ש בגמ' שו"ד בגופו של אדם זה חנק לאו דוקא. וכ"מ מפירש"י בפ' נח ע"פ זה ועיין בס' שפתי רננות דכ"ט ע"ג מה שנו"ן בד' רש"י והרא"ם ע"ש ואולי דלפי הת"ד בקמא דצ"א דדריש לנפשותיכם קאי אדמכם כיעו"ש ס"ל דגם חנק הוא שו"ר ולכן אתי שפיר עם מ"ש בסנהד' דנ"ז ודוק. מסקנא דמלתא בנדון השאלה דבנו פטור ומותר להושיט סה"מ לאביו כאשר צוה וליכא למיחש לא משום איסור לאו דלפני עור כו' ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה מאחר דבלא"ה בר קטלא הוא ואלו היה עושה כן עצמו לא היה בסוג מע"ל דאנוס הוא כשאול המ' ועדיפא משאול כנ"ל ומהיכא תיתי לאסור לאחר. וכ"ש שהוא בנו דחייב בכבודו וזהו כבודו והכא איכא נמי משום ואהבת לרעך כמוך כדפרש"י שלא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ע"כ. וא"כ בנדון זה אנ"ס דאלו הוה המאורע הזה בבנו ח"ו היה בוחר באהבה רבה להמית את עצמו קודם באבן או באגרוף ולא יהיה נמסר מיתתו ביד זרים אכזרים והמון רשעים רבים ולכן כל כמה שיוכל הבן לעשות טצדקי למלאות רצון אביו בזה הר"ז משובח ולא עוד אלא אם אי אפשר להושיט לו סה"מ בעבור כי לא יניחוהו שר בית הסהר לבא אל אביו עוד הפעם וצוהו אביו להמיתו בחרב על לבו גם זה מותר אעפ"י שעושה בו חבורה אי ליכא אחר דמשום קטלא לא מחייב דגברא קטלא קטל ומשו' חבורה נמי לא מחייב משום דעושהו בשביל כבוד אביו ואתי עשה דכאו"א ודוחה ל"ת אפי' שיש בו מיתת ב"ד כיון דא"א לקיים את שניהם ומטע"ז אם אפשר להמיתו בחנק עדיפא טובא לפי שאין עושה בו חבורה ונמצא בזה מקיים העשה דכאו"א ואינו עובר על ל"ת דלא יוסיף להכותו משום דאי"ח אלא על הכאה שיש בה חבורה כדיליף בגמ' כנ"ל ומשום אקדומי לפורענותא דנמצא מקרב מיתתו יום או יומים לא חיישי' כמו שהוכחנו לעיל דכל שהוא גברא בר קטלא כל הימים אשר הוא חי על האדמה למאי דביני ביני הרי הם ימים שאין בהם חפץ והרי הוא חי כמו מת ופטיר ועתיר הוא מד"א אף מד"ש ובכל זאת לא אסמוך על דעתי קלה כמות שהיא להורות היתר בביטוי שפתים וה"ה ת"ן על בניכם אפקוד יקים אביו ויאכל סמא דמותא במאכל הצהרים ואשר לא ס"ם אל לבו ידקר בחרב ישפוך דמו כמים לא יש חרב בידו חנקי כתי' עד הצואר יגיע ביד חזקה שתים כי מלתא דתמיה דכירי בה אינשי תרי תמיהי מפני חומר שבה חמו"ר חמר'תיים הראיתם בן יכבד אב ברצח בעצמותיו לשמע אזן תצלנה אזנים על כן לא אומר קבלו דעתי עד אבא אל מקדשי אל מקודש שקדשוהו שמים הוא הראש רישא דדהבא כאב נר שר הצבא ר"מ ור"מ איש אחד מן הרמ"תים שושילתא דבי נשיאה כלם בעלי הוראה בעי"ת רודס יע"א רובץ בין המשפ'טים דין הוא הדר האמור בתורה האי גיס"א דנה'רא מעלת הרב המופלא חסין קדוש ומלא כקש"ת רחמים חיים יאודה ישראל בהלו נר"ו יאיר כשמש בחצי השמים ימים על ימי מלך יוסיף בש' ובמישור בש'וה קריי"ת ם אם יסכים עמדי בתוספת מח'ול כמח'ולת המחניים כי עשו עז ותושיה הכל צריכים למרי חיטיא והיה