בן ימין קפו

דאז מותר הבן לעשותו אעפ"י שעושה בו חבורה גם ה"נ כיון שאביו הרשהו להכותו נפש והבן אינו מכוין אלא להקל צער אביו שחושב איך יוציאו להרוג אותו בהמון רשעים רבים ואיכא ח"ה בדבר שרי ליה מאריה לעשות כן דלרפואה לאו דוקא אלא לאפוקי שלא יכהו בשאט בנפש מלא דבר העושה נח"ר לאביו אבל כשהוא מכוין להקל צערו מעליו בכל אופן שיהיה מותר. אמנם לדעת הרי"ף והרא"ש ור"י ז"ל שאסרו בהחלט לעשות בו חבורה אעפ"י שמכוין לרפואה ואפי' אין שם אחר. גם בנ"ד אסור כיון שעושה בו חבורה אפי' דבלא"ה הולך למיתה וגברא קטילא הוא מ"מ לענין חבורה הרי הוא כחי. ותדע דהכי אמרי' בסנהדרין דפ"ה ע"א היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר כו' פטור והוינן בה מ"ש בנו ומ"ש אחר ומסיק בגמ' אליבא דרב ששת טעמא הוי דאחר גברא קטילא הוה אבל בנו חייב פירש"י שם בע"ב ד"ה מידי דהוה כו' דאע"ג דיוצא ליהרג וסופו למות מ"מ איכא חבורה דחי הוא עי"ש וכ"פ הרמז"ל בפ"ה מה' ממרים הי"ב והטוש"ע יו"ד סי' רמ"א ס"ד דהמכה לאו"א אפי' נגמ"ד להריגה ויוצאין ליהרג הר"ז חייב ונהרג עליהן אבל באחר פטור הואיל והולך למיתה עי"ש. הרי למדנו מכאן דאע"ג דלענין מיתה אם הרגוהו בנו ואחר שוים דאינם חייבים משום רוצח דגברא קטילא קטלו אבל משום חבלה שנא בנו מאחר דאלו אחר פטור משום חובל כיון דהולך למיתה אבל בנו חייב מיתה כיון שעשה חבורה באביו הן בעודנו חי. וה"ה בנ"ד דלס' הרי"ף ודעימיה חייב בנו משים עושה חבורה באביו אעפ"י שמכוין להקל צערו מאביו אע"ג דמשום קטלא פטור. אלא שראיתי להב"ח ז"ל שתמה על ס' מרן הב"י דאיך אפשר לו' שהטור קאי בדעת הרמב"ם ולא זכר דעת אביו הרא"ש שהוא להפך ולכן מסיק הוא ז"ל כן בדליכא אחר ליכא למ"ד דלימא אסור וסיים והכי נקטינן ע עי"ש ולדבריו בנ"ד דליכא אחר מותר לבן להכותו נפש אלדכ"ע כיון שמכוין לטובת אביו ולזה הרשהו. אמור מעתה בנ"ד איכא ס"ס ספק אי הלכה כהרי"ף ודעימיה דס"ל לדעת מרן ב"י דאינו יכול לעשות חבורה באביו גם כשמכוין להכותו ואפי' דליכא אחר או אם הלכה כהרמב"ם ודעימיה דס"ל בדליכא אחר מותר ואת"ל דהלכה להרי"ף ודעימיה דילמא הנכון כס' הב"ח דמסכים גם להרי"ף ודעימיה כהרמב"ם דהיכא דליכא אחר מותר והוי ס"ס המתהפך כמובן למעיין. ועוד יש מקום להתיר בשופי בנ"ד אלדכ"ע כשלא יש אחר רק בנו והוא דאפי' לס' הרי"ף ודעימיה שפ' כרב ומר בד"ר דלא שבקו לברייהו למעבד בהו חבורה אפי' לרפואה ומסתמא איירו אפי' שלא היה להם אחר לא אסרו בשביל אותה חבורה עצמה שהיה עושה ע"י הקזת דם דאותה חבורה כיון שהוא מכוין לרפואה מותר אלדכ"ע ומאי דאחרו אינו אלא משום חששא שוא יעשה חבורה יותר וכדי הצורך לרפואתו והוי שגגת חנק וכן מפו' בגמ' דק"א טעמא דילמא חביל והוי שגגת חנק כלו' איידי דטריד לחבול משום רפואה שמא יחבול יותר מכדי הצורך והוי שגגת חנק ואע"ג הלשון זה אתמר בגמ' אחר עובדא דמר בד"ר בלי ספק דטעם זה אשניהם קאי ר"ל גם אעובדא דרב דלא שרי לבריה למשקל סלווא אפי' שהחבורה שהיה עושה כדי למשקל סלווא היה מותר דכונתו להקל מצערו של אביו מ"מ אפש דילמא חביל יותר מהצורך וכן מתבאר מר' הר"מ והטו' שם שאחר שכ' דין זה דרב דאם היה לאביו קוץ תחוב בבשרו לא יוציאנו שמא יבא לעשות בו חבורה כ' וז"ל. וכן אם הוא מקיז דם. או רופא לא יקיז דם לאביו ולא יחתוך לו אבר אעפ"י שמכוין לרפואה כו' והרי בהקזת דם וחתיכת אבר אין לך חבורה גדולה מזו ואיך קא' דאם הוא מצטער שאין שם אחר מותר א"ו דכל שהוא צורך רפואה מותר לעשות לו חבורה אלא דיש לחוש שמא יוסיף על החבורה במה שאינו צריך לרפואה והוא הטעם שנתן ג"כ על הקוץ כיעו"ש. וא"כ ממילא משמע דגם להרי"ף ודעימיה שנטו דעתם להחמיר אפי' דליכא אחר אינו אלא משום חששא זו שמא יעשה בו חבורה נוספת על מה שצריך לרפואה אבל על מה שהוא צורך רפואה לא פליגי וכ"ע מודו דמותר. אמור מעתה בנדון זה שמה שדוקרו בחרב הוא מכוין להמיתו שזהו רפואתו לנוח דעתו מהצער שהוא צוער והולך על אותו היום נורא ואיום שיוציאוהו ליהרג וא"א בא"א גם ליכא אחר שם שימלא רצונו אלא בנו ומדין קטלא פטור ומותר דגב"ק הוא ולא אתינן לחייבו אלא מדין חובל באביו וכיון שחבלה זו היא צורך רפואתו לכ"ע פטור ומותר וזה נ"ל כפתור ופרח ודוק. זאת ועוד אחרת יש לחלק ולו' דגם לס' הרי"ף ודעימיה שהחליטו לאסור את הבן לעשות חבורה לאביו אפי' שמכוין לרפואה אינו אלא כשאביו מצטער באותה חבורה שעושה לו באשר שכן דרך כל הארץ שרובם ככולם מסרבין בעצמם שיעשו להם חבורה ואעפ"י שמצטערים בחולייהם מ"מ ממאנים הם מחמת מורך לבבם ופועלים בהם ע"כ שלא בטובתם או ע"י שמישנים אותם שלא ירגישו בכאב א"נ אפי' שהאב מרשה לבן לעשות כחפצו משום רפואה מ"מ לא יתן תפקידו עליו להיות כמצווה ועושה וכאן הבן שואל לב"ד אם מותר לו לעשות כן ע"ז הוא שפסקו הרי"ף ודעימיה שמורין לו שלא לעשות באביו חבורה אפי' שהוא מכוין לרפואה לפי אומר איסורו שהוא בחנק. ברם היכא שהאב מצוה לבנו בכל תוקף שיכהו נפש ומפציר בו כדי להנצל מצער יום הדין והנורא שמוציאין אותו ליהרג מהיכא תיתי שלא ישמע לו מאחר דמצות האב על הבן לעשות לו קורת רוח בדבר הזה אטו מי זוטר ממה שכתוב במלכים א' סי' ך' ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו ואכלו אריה יען אשר לא שמע בקול ה' ומכאן למדו בפ' הנחנקין דפ"ט דהמוותר ע"ד נביא חייב מיתה בידי שמים עי"ש והכא נמי איכא רצון שמים לשמוע אל אביו בדבר הזה אפי' שהוא להכות נפש כדי להצילו מן הבושה והבזיון כדאמרן והוא צוה לנו על כבוד או"א והשוה כבודו לכבוד שמים כדאי' בפ' ד"מ ד"ן ע"א וב' ופירש"י שם ד"ה הוקש כבודם לכבוד המקום וז"ל כא' כאן כבד את אביך וכתי' להלן כבד את ה' מהונך ע"כ. א"כ מהיכא תיתי שלא יהיה חייב לשמוע אל אביו והלא על המיתה אינו חייב דגברא קטילא הוא ועל החבורה הוא באזהרה דלא יוסיף להכותו ככל ישראל א"כ ליתי עשה דכאו"א ולדחי ל"ת דלא יוסיף כיון שבעידנא דעובר על הלאו מקיים העשה דכבוד או"א כמו סדין בציצית ומילה בצרעת ואפי' דהל"ת דהכא חמור שנתן לאזהרת מיתת ב"ד דענוש ע"ז מיתת חנק. מ"מ כך הוא המדה דאתי עשה ודחי ל"ת אפי' שיש בו כרת כדאי' בפ"ק דיבמות ד"ו ע"א שו"ר בס' שדה חמד בקיכט' ד"ח סי' ע"ו הנ"מ לרא"ג הה"מ כמהר"ח מדיני נר"ו שאסף איש טהור בע"ז ויראה שאינו מוסכם דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת ושנוי במחלוקת הפוס' כיעו"ש. אלא דאי את אתינא למשרי ליה מהך טעמא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ה נפ"מ דהי"ד היכא דא"א לקיים את שניהם כגון דליכא אחר א"ל דאין לו אופן להושיט לו סה"מ כדי שימות מיתת עצמו אבל היכא דאפשר להמיתו באחד משניהם ולא יעבור הבן על איסור מכה אביו אזי ודאי דאינו רשאי כמ"ש במס' שבת דקל"ג ע"א גבי מילה בצרעת דכל שמכוין אביו לקוץ בהרת בנו אי איכא אחר שיקוץ הבהרת לעביד אחר דאר"ש ן' לקיש כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת ע"כ וכן פ' הר"מ בפ"ג מה' ציצית ה"ו וכ"כ ר' ירוחם "ד הב"י בה"ץ סי' י"א בד"ה ועתה אמנם הב"י חלק עליו ואמר דאעפ"י שאינו מצוי ממינו מאחר שאפשר לקיים את שניהם אלו היה מצוי לו לא דחינן את ל"ת ע"כ ומ"מ בנ"ד אפשר, דגם הב"י יודה דהיכא דא"א באחר דוחה עשה דכאו"א את ל"ת והתם שאני דציצית חובת מנא וכשלא מצא ממינו לא ילבש ודוק ועיין בתשו' ש"א סי' צ"ו ובשו"ת דרמ"ץ אשכנזי א"א בא"ח סי' י"ג דשקו"ט בזה וכן יל"ד בלשון חכמים שאמרו אתי עשה ודחי ל"ת ולא אמרו דכשיש עשה נגד הל"ת דהותר הל"ת אלא לשון דחיה יורנו כי אינו מותר לעבור