בן ימין קפה

הוה מ"מ הוכיח מזה שסורו רע ולכן אמרו דלא ימלט מדין שמים ברם כגון נ"ד שאינו ממית אותו אלא מדעתו ורצונו הטוב ועפ"י צוויו ורק לתועלתו ודאי דפטור אף מד"ש ואל תשיבני דזה הוה ניחא אם היה פוגע בו בחרב בשעה שיוצא ליהרג דאז היה מקום לו' מה"מ הוא מ"ל הכא מ"ל התם וגברא קטילא קטל. ברם כגון שאלתינו דאנן קיימין באיש שעדיין יש לו עוד ימים לחיות בעולם ההבל עד בא יבא יום תוכחה שיוציאו אותו ליהרג ונמצא זה מקרב מיתתו יותר ואפשר דאינו יוצא מדין שמים אין זאת דממקום שבאנו משם תברא שהרי ההורג את הטרפה אין אנו יודעים ם כמה ימים או שנים יחיה עוד על פני האדמה שהרי הוא אוכל ושותה ומהלך כמ"ש הרמז"ל ועם כ"ז כיון דסופו למות לא חששון אנחנו אם יחיה עוד ימים וזה קרב מיתתו דעיקר הטעם הוא דגברא קטילא קטל. ועדיפא מינה מצאתי בפ' הנשרפין דפ"א ע"ב גבי מהני' דקתני מי שלקה ושנה ב"ד מככסין אותו לכיפה כו' ופריך בגי' משום דלקה ושנה מכניסין כו' אמ"ר ירמיה אר"ש ן' לקיש הכא במלקות של כריתות עסקינן דגברא בר קטלא הוא וקרובי הוא דלא מקרב קטליה [פירש"י בידי שמים יכריתוהו ועדיין לא נתקרב מיתתו] וכיון דקא מוותר לה נפשיה [ופירש"י דמפקיר עצמו לעבירות] מקרבינן ליה לקטליה עילוה ע"כ. הרי שמעינן מזה דאפי' בשביל שנתחייב כרת שהוא מיתה בידי שמים ואין אנו יודעים מתי יגיע קצו ואולי ג"כ שיעשה תשובה ויה"כ חולה ויסורין ממרקין ולא ימות כדאיתא בסו' יומא דפ"ו בד' חלוקי כפרה דרי"ש כיעו"ש. ועם כ"ז לא חשו להו חכמים וקרבו מיתתו ע"י שמכניסין אותו לכיפה מטעם דהשתא מיהא בר קטלא בידי שמים א"כ כ"ש כשנגמר דינו בידי אדם דהתם אינו מועיל תשובה וכיוצא עסי' דאין אנו חוששים להקריב מיתתו דסו"ס בר קטלא הוא וגב"ק קטל. שו"ר דאי מהא לא אירייא דשאני התם דכח ב"ד יפה לאקרובי מיתחיה משום מגדר מלתא מכיון שראו דעבר ושנה בחיוב מלקות שיש בו כרת ועד השלישי לו בא אבל באיניש דעלמא אינו רשאי להקריב מיתתו. ותדע דאמרי' שם בדע"ח ע"א אמר רבא הכל מודים בגוסס בידי שמים שהוא חייב פירש"י ובא אחר והרגו הכל מודים דחויב דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי ע"כ וכ"פ הרמב"ם בפ"ב מה' רוצח ה"ז וז"ל אחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפי' הרג את הגוסס נהרג עליו ע"כ וכ' הכ"מ דפ' רבינו כת"ק דר"י ן' בבא עי"ש אלמא דההורג את הגוסס בידי שמים אעפ"י שהוא נוטה למות ורוב גוססין למיתה כדאי' בקי' דע"א עכ"ז חייב לפי דלא איתעביד ביה מעשה ברישא ואיך היו מכניסין אותו לכיפה משום דעבר על לאו שיש בו כרת והיו מקריבין מיתתו אלא ודאי צ"ל שאני ב"ד דכחן יפה כמ"ש: אלא דמ"מ הדין דין אמת דכל שהוא גברא בר קטלא לא חיישי' אי מקרב מיתתו יותר וכראייתנו מההיא דההורג את הטרפה שהבאנו וכן מוכח מהא דאי' התם עוד המכה את חבירו ויש בו כדי להיות ובא אחר והמיתו דלת"ק דר"י ן' בבא הוא פטור אעפ"י שקירב את מיתתו וכן פ' הר"מ שם ע"ע. וכן יש ללמוד ממ"ש עוד שם אדם טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור משו' דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ופירש"י שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למקטל ע"כ וכ"פ הר"מ שם ע"ע. מכל אלו המקומות יש להוכיח דכל שהוא גברא קטילא בכל אופן שיהיה או שהוא טרפה או שהרג את הטרפה או שהוא בר קטלא אמרי' גב"ק קטל והוא פטור ההורגו ולא חיישי' אי קירב מיתתו איזה ימים קודם וה"ה לנ"ד כמובן אלא דהתם אפשר הוא פטור אבל אסור לפי שעשה שלא ברשותו אבל אם עשה עפ"י דעתו ורשותו לטובתו כגון נ"ד אה"ן דפטור ומותר עד הנה דברנו באיניש דעלמא שצוה לעשו' כן דפטור ומותר כמו שביארנו. ועתה נחזור לעיקר שאלתנו דאנן קיימין באב שצוה לבנו לעשות עמו זר מעשהו כנ"ל אם מותר לעשות כן כיון שהוא בנו או לא. ואומר דאם צוהו להביא לו סה"מ לאכול כמו שבא בשאלה הא ודאי פשיטא שדינו שוה לאחר שהוכחנו לעיל דמותר להושיט לו סה"מ ולברור לו מיתה יפה שיהיה בכבוד ולא בביזוי ואדרבא בבנו איכא תוספת מצוה לעשות רצון אביו כי הוא חייב בכבוד או"א וזהו כבודו ולא דמי למאי דאמרי' ברפ"ק דיבמו' ד"ו יכול אמ"ל אביו שיטמא למתים או שיחלל שבת ישמע לו ת"ל איש או"א תיראו וא"ש תשמורו אני ה"א כולכם חייבים בכבודי וכ"פ בטוש"ע יו"ד סי' ר"מ סט"ו וז"ל אמ"ל אביו לעבור ע"ד תורה אפי' במצוה של דבריהם אין שומעין לו ע"כ דז"ד אי לא הוה בר קטלא והוא צוה לו הכי כדי לאבד עצמו לדעת א"כ הו"ל כהושיט כוס יין לנזיר דלכל הפחות הו"ל כמסייע ידי עוברי עבירה וכל כה"ג אי"ח לשמוע אליו. ועתה לא כן הוא אלא אפי' היה עושה דבר זה לאבד א"ע לדעת לא היה בו עון אשר חטא כי הוא אנוס כדי שלא יתחלל ש"ש על ידו כנ"ל א"כ מהיכא תיתי לאסור לבנו להושיט לו סה"מ הלא א איפכא מסתברא כיון שהוא בנו מצוה לקיים דברי אביו. אמנם מה שיש להסתפק בזה הוא אם לא ימצא אופן להושיע לו סה"מ אם מותר לו לפגוע באביו בדקירת חרב על לבו או ביריית קנה שריפה או לא ומה שהביאני אל בית הספק בבנו יותר מאחר לפי דקי"ל בסנהדרין דפ"ד וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים והטוש"ע יו"ד סי' רמ"א דהמכה לאביו ועשה בו חבורה חייב מיתה בחנק כיעו"ש וא"כ תינח דמשום רוצח א אינו חייב משום דגב"ק קטל ובזה שוים בנו ואחר אך לגבי בנו איכא חומרא יתירה דחויב מיתה אפי' לא המיתו בהכאה זו רק שעשה בו חבורה לבד חייב כדיליף התם בגמ' ר"פ אלו הן הנחנקין עי"ש וכיון שכן הכו"מ שהכה בו בחרב או בחנית הרי עבר על מכה אביו כו' וא"כ חזר הדין למאי דקי"ל דאם אמר לו אביו לעבור על ד"מ אין שומעין לו. אמנם גם לזה אשכחנא לה פתרי עפ"י מאי דאבעייא להו שם בסנהד' בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתכא אמר ואהבת לרעך כמוך [פירש"י לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו] רב דימי אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור פירש"י כגון מקיז דם פטור מן התשלומין שהרי לא הזיקה] אף מכה אדם לרפואה פירש"י אדם היינו אביו לרפואה פטור ממיתה ואע"ג דחבורה הוא] רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילווא [פי' קוץ התחוב בבשרו] מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא דילמא חביל והו"ל שגגת חנק ופריך אי הכי אחר נמי [ופירש"י לא לפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתי' לא יוסף פן יוסיף] אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק ע"כ וכ' מרן הב"י ביו"ד סי' רמ"א דמשמע ליה להרמז"ל דר"מ ורב דימי להיתרא פשטוה ופטור דאמר רב דימי פטור ומותר הוא כו' ועובדא דרב ומר בריה דרבינא לא פליגי אפשטא דר"מ ור"ד אלא כיון דהוו משכחי אחר כי דלעברו להו לא שבקו לברייתו למיעל לבית הספק אבל אי לא הוו משכח מאן דעבד להו שבקי לברייהו אבל הרי"פ והרא"ש נראה מדבריהם שהם סוברים דעובדא דרב ודמר בד"ר פליגי אפשטותא דר"מ וכ"ד וקי"ל כרב וכמר בד"ר שאין הבן מקיז דם לאביו עכ"ל. והנה רהט"ו ז"ל פסק כהר"מ דלא יקיז דם ולא יחתוך אבר לאביו אעפ"י שמכוין לרפואה כל שיש שם אחר לעשות אבל אין שם אחר והוא מצטער הר"ז מקיז וחותך כפי מה שירשהו לעשות עי"ש. וכן הוא ס' רמ"א ז"ל בהגהת ש"ע כיעו"ש. אבל דעת מרן בש"ע שאסר בהחלט שלא יקיז כו' ולא חלק להם בין איכא אחר לליכא אחר נראה להדייא שפ' כס' הרי"ף והרא"ש ור' ירוחם ז"ל דלא יש שום ה היתר לבן לעשות חבורה לאביו אפש"י שמכוין לרפואה. א"כ איפוא נדון שאלתנו תלייא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל דלדעת הר"מ ורהט"ו והרמ"א ז"ל דס"ל דכל שהבן מכוין לרפואה או להקל צערו מאביו והוא מרשהו לעשות כן ואין שם אחר שיעשהו