בן ימין קפד

תשובה טרם כל נבין ונדון אם צוה לאיש אחר שאינו בנו מהו דינו. אם מותר לו להושיט לו סה"מ או לא. ואומר דזה פשוט דמותר. דאע"ג דקי"ל דהאומר לשלוחו צא והרוג את הנפש דשולחיו פטור מד"א משום דדברי הרב ודה"ת דברי מי שומעין. מיהו חייב בד"ש כמבואר בקי' דמ"ג וכ"פ הרמז"ל בפ"ב מה' רוצח ה"כ עי"ש. ע"כ לא אמרו התם דחייב בד"ש אלא משום דהשליח הלך והרגו בשליחותו והוייא בריא היזקא. משא"כ הכא דליכא אלא גרמא בעלמא שהושיט לו סה"מ ותו לא ואחר שהביא לו הסה"מ אלו לא היה רוצה לא היה אוכלו ונמצא דבשעה שאכל כבר פסקו גירי דיליה ואיהו דאפסיד אנפשיה הוא ולא אחר. וגרמא בניזקין לחייבו ממון מצינו אך לא לחייבו מיתה או עונש בד"ש עיין מח"א ה' נזקי ממון סי' ז' ודוק. ועו' דהתם הרגו שלוחו שלא מדעתו של נהרג אבל הכא הוא צוה לו להביא סה"מ רועץ ומדעתו ורצונו עשה כן. א"כ פשיטא דהוא פטור ומותר ואינו חייב בד"ש לא בדינא רבה ולא בדינא זוטא. אמנם מטעם אחר יש לחוש לאיסורא משום דעובר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול דהכי איתא התם בפ"ק דע"א ד"ו מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר וכו' ת"ל ולפני עור לת"מ ואת ואסיקנא התם בגמ' דלא קא עבר אלא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל אבל אי מצי שקיל לא קא עבר אלפ"ע לת"מ ע"ש. והרא"ש והתוס' בפ"ק דשבת כתבו דדוקא מדאורייתא הוא דלא עבר אבל איסורא דרבנן מיהא איכא כיעו"ש. והכא כיון דזה האיש הוא בבית האסורים ואינו יכול להביא מן השוק ע"י עצמו סם זה א"כ הו"ל כקאי בתרי עברי דנהרא דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל ומאחר שהאדם מצווה שלא להמית את עצמו כדכתי' את דמכם לנפשותכם אדרוש כמ"ש הר"מ שם בה"ג. נמצא זה שהושיט לו הסה"מ עבר אל"ע לת"מ מדאורייתא. ולא עוד אלא אפי' היה רואה את חבירו שהוא אוכל סה"מ חייב הוא להפרישו מאיסורא מטעם דכל ישראל ערבים זל"ז עיין בית יאודה ח"א יו"ד סי' ט'וב. וכ"ש להושיט לו סה"מ במקום דלא שכיח פשיטא דאסור. כן היה נראה לכאורה. אמנם אחר האמת והצדק חזינא שאין הדין כן אל"ד באיניש דעלמא דהרי הוא כחי לכל דבריו ואלו היה אוכל מעצמו סה"מ היה נחשב לו לעון והי"ל דין מע"ל דקי"ל בטוש"ע יו"ד סי' שמ"ה דאין מתאבלין כיעו"ש ולכן גם אם אחר הושיט לו סה"מ הרי הוא עובר אל"ע לת"מ. אבל כגון נ"ד דנגמר דינו למיתה מצד המלכות והוא אנוס לעשות כן לאבד א"ע לדעת כדי שלא יתעללו בו ביום המועד להריגה בפני המון רב אינו בסוג המע"ל כמ"ש בש"ע יו"ד שם ס"ג וז"ל. וכן גדול המע"ל והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר. ע"כ. ופי' הש"ך ז"ל הטעם משום דשאול הרג א"ע לפי שראה שהפלישתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו ע"כ. אמור מעתה הדברים ק"ו ומה התם שלא נגמר דינו למיתה מדינא דמלכותא אלא שהיה נרדף מפלישתים וחשב דמסתמא כשישיגוהו לא ימלט מהריגה הגם דאיכא ספקא דילמא אם יכנע לפניהם לא יהרגו שהרי מצינו בשאול עצמו שחמל על אגג והיה הפך מאמר האל כנודע וגם המלך אחאב הניחו חי לבן הדד מלך ארם כמבו' במלכים א' סי' ך' ועם כל זה לא הי"ל דין מע"ל ונענשו על שלא נספד כהלכה כ"ש כשהוא בר קטלא מדינא דמלכותא ומסתמא מלכותא לא הדרא דפשיטא דיכול לקדם מיתתו ע"י עצמו בעבור איזה סיבה ולא יחשב ה' לו עון דגברא קטלא הוא. ואם הוא עצמו היה מותר להרוג את עצמו ולא היה נחשב כמע"ל א"כ מהיכא תיתי לחייבו את חבירו בשביל שסייעו פשיטא דלא עון איכא ולא מכשול איכא וז"ב. והשתא דאתינא להכי יוצא אני לדון בדבר חדש דאם הגע עצמך לא יכול חבירו להתראות פנים עמו עוד הפעם כדי להביא לו סה"מ רועץ כאשר צוהו ולכן אמר לו שיכהו נפש ע"י דקירת חרב על לבו או ע"י יריית קנה שריפה. אומר אני דגם זה מותר מההוא טעמא גופא שאמרנו לעיל. דכל מלתא דאיהו גופיה מצי עביד לנפשיה ואינו שכלל מע"ל משום דהוא אנוס הכי נמי מצי עביד ליה השליח דמה לי אם ימות ע"י עצמו או ע"י אחר. כשם דשופך דם עצמו פטור כך אחר ששפך את דמו על פיו פטור דמה לי הן מה לי שלוחיהן. וכן מצינו גבי שאול כשראה שהדבקוהו פלישתים נפל על חרבו למות בה וכאשר ראה שעוד נפשו בו קרא לן' איש גר העמלקי ואמר לו עמד נא עלי ומותתני ועמד עליו וימותתהו ככתוב בשמואל ב' סי' א' עי"ש ומאחר דרככותינו לא האשימוהו לשאול על שנפל על חרבו כדי למות משום שהיה אנוס כדאמרן כן אין להאשים גר העמלקי אחר גמר מיתתו ע"פי צוויו ולפ"ז צ"ל דמה שהרגו דוד את ן' איש גר העמלקי לא היה אלא משום הוראת שעה שלא יהיה קל בעיני ההמון להמית את המלך וכמו שאמ"ל דוד איך לא יראה לשחת משיח ה' כיעו"ש. אלא שראיתי להרלב"ג ז"ל בפי' על נביאים שם בשמואל פ' י"ט שכ' וז"ל. יש לתמוה מדוע צוה דוד להורגו והנה עשה זה ברצון שאול ובקשתו. אלא שהתשובה בזה שהאומר לחבירו חבול בי וחבל בו חייב כמו שהתבאר בגמ' כ"ש בה שהה מלך ואין מצות המלך ממה שתפטרהו בזה כי דה"ר ודה"ת דברי מי שומעין וכו' ואפ"י שלא היה שם עדים והיה מרשיע את עצמו והיה מפני זה פטור בדין הנה עשה זה דוד להוראת שעה שלא יקלו האנשים לשלוח יד במלכות עכ"ל. וכ"כ הרמז"ל בס"פ י"ח מה' סנהדרין כיע"ש. הרי למדנו מד' רלב"ג דמה שהרג דוד את ן' איש גר על שהמית את שאול כדין היה לפי שלא הי"ל לשמוע אל שאול דדה"ר ודה"ת וכו' והוא תימה רבתי שדבריו הן הפך דרז"ל שא' דשאול היה אנוס להרוג א"ע ולא נכנס בכלל מע"ל. וממ"ן קשה אם כה נאמר בכונת רז"ל שא' דשאול איבד על"ר ר"ל על שצוה לן' איש גר שיעמד עליו וימותההו דהו"ל כאלו הרג א"ע. א"כ מאחר דהם אמרו שאי"ח שאול משום מע"ל כיון שהיה אנוס ממילא משמע דגם ההורג אותו ע"פי צוויו פטור כיון דאף הוא לטוב נתכון [עיין בזה להגאון מוהרי"שא ז"ל בס' קדושת יו"ט דע"ז עי"ש) ואם כה נאמר דמה שהינו רז"ל לשאול שאיבד על"ד היינו על שנפל על חרבו ולא נגמר מיתתו אלא ע"י אותו האיש גר כ"ש דאין מקום לשאלת הרב דה"ר ודה"ת וכו'. מאחר דבלא"ה כבר היה מת בנפילתו על חרבו ואמע"ל וגברא קטילא קטל. הן אמת כי הרב שם בח' כי אחזני השבץ פי' כלו' כי החנית אשר נפל עליו אחז לו השבץ ולזה לא היה יכול לעבור ולדוקרו וכאשר אמר שהוא חי עדיין עכ"ל. אשר מזה נראה דכשנפל על חרבו לא היה בו כדי להמית ולכן צדק הרב בטעמו שחייב את ההורג משום דה"ר וכו'. אך דרז"ל הם כנגדו דמאחר שא' דאין בו דין מע"ל דאנוס הוא אלמא דס"ל שהתירו לו את דמו מה שהרג א"ע ע"י אחר מחמת אונס. א"כ איך אפשר שיחייבוהו לההורג אותו יציבא בארעא וגייורא בשמי שמייא ? ! גם מפשט דרז"ל יותר נראה דס"ל דשאול הרג א"ע ע"י נפילת על חרבו והיה קרוב למות כמו שא' גר העמלקי כי ידעתי כי לא יחיה אחרי נפלו ועי"ש פי' רלב"ג ז"ל. שכן אמרו בב"ר כל"ד ע"פ ואך את דמכם כו' אפי' חנק א"ע יכול אפי' כשאול ת"ל אך ע"כ ומשמעותו כפשוטו שהרג א"ע ממש והעמלקי גברא קטילא קטל ולא הרגו דוד אלא משו' הוראה שעה כמ"ש לעיל. ואיך שיהיה בנדון שלנו דנגמר דינו למיתה ויוצא ליהרג ביום נועד פשיטא ופשיטא דהוא אי"ח בד"ש אם הרג א"ע וה"ה אחר שהרגו אי"ח אפילו בד"ש משום דגברא קטילא קטל. ואע"ג דאמרו בסנהדרין דע"ח ע"א אמר רבא הכל מודים בהורג את הטרפה דהוא פטור ופירש"י דגב"ק חשיב ליה וכן פ' הרמב"ם בה' רוצח פ"ב ה"ח וז"ל ההורג את הטרפה אע"פ ששותה ואוכל ומהלך בחוץ הר"ז פטור מדיני אדם ע"כ. דמזה נראה דפטור מד"א אבל בד"ש חייב. התם שאני דהרג א"ח טרפה בשאט בנפש דהגם דגב"ק