בן ימין קעה

חדא דאזהרה שמענו מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שאין לדון מכח האומדנא ובפרט להוציא מיתו"ק. ועוד וכי מציאות שקלת מעלמא והרי אפשר לעמו' הדבר ב ביחיד א' מבלי ידיעת העומדים על הפקודים ע"ז האופן דלעת ערב פרע הלוה לקאורו או לסופר בינו לבינו מבלי ידיעת שום אדם וזה קבלם והבטיחו ללוה לכותבו בפנקס למחר ולחזור לו השטר או הכ"י ואחר ששמע וראה בבקר השכם שכבר נלב"ע ואע"ל אומר בלבו בעצת היצה"ר שלא להגיד לשום נברא מזה כיון שהוא מלתא דלא עבידא לגלויי והוא חוטא ולו לו משום דיצרא דממונא תקיפא וצרי' נגר ובר נגר למכפייה. באופן דשוטטתי בכל פינות ותרופה לא מצאתי להוציא ולגבות מיתו"ק ואפי' בשבועה כידוע וכל מ"ש מר בענין התפסת צררי ורצה לדמותו למת פתאום לדידי לא דמיא כלל ולא יכולתי להאריך בביטולו הנלע"ד כתבתי הצב"י. רי"ח ישראל ס"ט שייך לח"מ ס' יט את זה שלח אלי מ"ד כמוהר"ר מיכאל יאודה שולם נר"ו פה עיה"ק ירושת"ו בש' התקצ"ד. כתב הטור ח"מ סי' ק"ו התופס לב"ח במש"ל כגון ראובן כו' לא קנה ואם ראובן חייב ג"כ ליאודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אעפ"י שלא תפס לצורך עצמו מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ע"כ וכתב הרב"י ז"ל וז"ל וי"ל בלשון רבינו שכתב אעפ"י שלא תפס לצורך עצמו וכו'. דמשמע דטפי עדיף כשתפס לצורך עצמו כו' וי"ל דהכי קאמר לא מבעיא אם תפס בבת א' כשיעור מה שחייב וכשיעור מה שחייב לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה אלא אפי' שתפס לחוב חבירו ולא לחובו דהשתא אין לו תפיסת יד בנכסים הללו שתפס אפי"ה קנה דמגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לאחריני כנ"ל עכ"ל ועיין להרב"ח מ"ש בכונת רבי' הטו' ובסו"ד כ' וז"ל וכל זה דלא כמשמעות מדברי הרב"י דאמרי' מיגו אפי' בתופס ביותר ממה שחייב לתופס דליתא אלא כדפי' עיקר והוא דבר פשוט כו' עכ"ד. וכ"כ ראיתי לגדולי הפוסקי' שהקשו כן להרב"י שממשמעות הש"ס לא משמע אלא שיכול לתפוס לחבירו דוקא כשעור מה שיכול לתפוס לעצמו ועיין לה' כנה"ג ולע"ד נראה להליץ בעד הרב"י שהוציא דין זה דאף שתפס לחבירו יותר מכדי שעורו שחייב לו שיכול לתפוס הוא מדמצינו בש"ס מחלוקת ר"ן ור"י במגביה מציאה לחבירו שר"ן ס"ל דלא קנה חבירו דהוי תופס לבע"ח ור"י ס"ל דקנה חבירו וכתבו התוס' אע"ג דר"י ס"ל בפ' הכותב ובפ"ק דגיטין דהתופס לבע"ח ל"ק היינו דוקא היכא דלא שייך מגו דזכי לנפשיה כו' אבל במציאה דאיכא מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבירו ור"ן לא ס"ל מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' ולכך אמר במגביה מציאה דל"ק חבירו ובמגביה מציאה לו ולחבירו ס"ל לר"ן דקנה חבירו דאעפ"י דאי בעי זכי לא ס"ל מגו דזכי לנפשיה ס"ל ולכך כשהגביה לו ולחבירו קנה חבירו מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דמציעא בסו' ד"ט וז"ל בד"ה אא"ב מעני לעני מחלוקת דאמרי רבנן לא אמרי' מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלא היכא דהגביה לדעת שניהם כגון שנים שהגביהו מציאה דאמרי' בה לעיל גבי בזמן שהם מודים חולקין כו' דטעמא משו' מגו דזכי בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה אכל מגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה זכי לחבריה לא אמרי' ע"כ. מעתה נראה לע"ד לו' דס"ל להרב"י כמו שמצינו לר"ן דאף דס"ל דאי בעי זכי לא אמרינן כשהגביה לו ולחבירו ס"ל דקנה חבירו מגו דזכי לנפשיה כו' וכ"כ ר"י דס"ל דאמרי' נמי מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ס"ל נמי כשתפס בבת א' לו ולחבירו אף דהוי כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו נמי כיון דהוי בבת א' קנה לחבירו כמו שמצינו לר"ן דאף דס"ל דלא אמרי' מגו דאי בעי וכו' כשהגביה לו ולחבירו קנה חבירו אעפ"י דלא ס"ל מגו דאי בעי כו' וכ"כ ר"י דס"ל מגו דאי בעי כשתפס בבת א' כשיעור חובתו וחובת חבירו קנה לחבירו כיון דהוי בבת א' זהו נלע"ד. וראיתי לאחד המיוחד מרבני דורינו כמוהרש"ך נר"ו שהקשה להרב"י מסוגייא אחרת דגרסינן בפ' דגרסינן בפ' מרובה ד"ע אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בו מששא מ"ט דא"ל האיך לאו בע"ד דידי את אמר אביי ואי כתיב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולא אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שויה ואיכא דאמרי שותפא שויא למאי נ"מ למתפס פלגא ע"כ ופי' רש"י ז"ל רב אשי פליג עלי דאמימר כיון דכתב קבילית עלי שליח שויא ולכך אי תפס מפקינן מיניה וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבע"ס ופירש"י עו' למתפס פלגא ממון שהביא אם רוצה לעכב חציו ע"כ הרי לך בהדייא דאפי' בשותף קאמר למתפס פלגא אלמא בפלגא דחבריה לא מהניא ליה תפיסה כי אם בפלגא של חלקו ולא אמרי' מגו דזכי לנפשיה כל כה"ג לזכות ביתר על חלקו עכ"ד מוהרש"ך נר"ו משמע מדברי הרב הנז' דהאי א"ד דאמר שותפא שויא ר"ל שותפא שויא ממש ויכול לגבות ממנו בדינא ובדיינא פלגא מממונא וכל לגבי דידי אחר המחי' אינו דאם איתא להא דשויא שותפא ממש מאי האי דקאמר למאי נ"מ למתפס פלגא היל"ל למאי נ"מ לגבות מהנפקד פלגא דהוי רבותא טפי דבאומרו למתפס משמע דוקא אם תפס הוי שותפא למתפס פלגא הא אם לא תפס אינו יכול לגבות כלל אפי' פלגא ועו' אי כונת שותפא שויא הוי כמו שהבין הרב הנז' נר"ו הוי הפך מממרת אביי דאמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולא ולא משמע מהסוגייא דפליגי הא"ד על ממרת אביי ועו' אף את"ל דפליגי היה לו להרב הנז' להביא סיעתא מהאי ממרת דאביי דהוי הלכתא להרב ולא לאקשויי להרב מהא"ד דלא הוי הלכתא כדאיתא התם והלכתא שליח שויא לכן נלע"ד דכונת הש"ס דקאמר דכשכתב ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שותפא שויא הכונה לו' דכשתפס דוקא שותפא שויא אבל כשלא תפס לא שויא שותפא ולא כלום ובזה לא הוי הפך ממרת אביי ולא הוי קושיא להרב"י כלל. עוד ראיתי להרב כמוהרש"ך נר"ו שהביא קו' הראשוני' שהק' לרש"י ז"ל דיימר בר חשו שמפורש יוצא שאפי' שהתופס נעשה שליח מהמלוה לא מהניא ליה תפיסה ואחריהם קמו גדולי האחרונים מליצי יושר עליה דרש"י ז"ל ושלשה המה מטיבי מוהרשד"ם חא"ה סי' קס"ב והרב"ח ומוהר"א ששון סי' ס"ז באומרם דלעולם אם עשאו שליח בעדים וראיה הכי נמי דמהנייא ליה תפיסתו כוותיה דרש"י ז"ל וההיא עובדא דימר בר חשו מיירי שלא עשאו שליח בעדים וראיה יעו"ש ולזה הק' הרב הנז' לגדולי האחרונים הנזכרים דלא ניתן ליאמר האי תירוצא מסוגיין דפ' מרובה ד"ע דאמרי' התם אמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב בה זיל דון ואפיק לנפשך לית בה מששא מ"ט דא"ל האיך לאו בע"ד דידי את כו' אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיניה רב אשי אמר כיון דכתביה ליה כל דמתעני מן דינא קבילית עלי שליח שויא כו' ופירש"י ר"א פליג עליה דאמימר כיון דכתב קבילית עלי אלמא שליח שויא הילכך אי תפיס מפקינן מיניה ולפי פי' זה הוי דינא כר"א שהוא בתרא ושמעינן מיניה שהתופס לבע"ח ל"ק אפ' עשאו שליח בעדים וראיה והוא שליח ובא בהרשאתו והוי. הפך תירוצם מהרב"ח והרב מוהר"א ששון ומוהרשד"ם ז"ל וצ"ע. ואען ואומר לענ"ד אחר המחי' לא ראיתי מזה הסוגיא