בן ימין קעג

שאסור בתפי' ומדסתם ד' וכ' או באה לו ש"ק ברגל משמע דספקא הוי אף אם שמע השמועה ביום אחרון שברגל בא"י דמתחי' למנות מיד אחר הרגל ומינה נשמע לאם שמע ש"ק בשבת דלפי מה שפסק ה' ז"ל כר"י שמתחי' למנות מיום א' ויום שבת אינו עולה לו למנין שיש להסתפק אם ביום א' חייב בתפי' לטעם הא' של ה' מ"ב ז"ל דהא לא נפיש מרירותיה באותו יום. ואף דמסיק שלא מצא מקום בירור לחייוב או לפטור וכתב דמסתבר שאסו' להניחם כבר חלקו עליו ה' חיד"א ז"ל בברכ"י שם ביו"ד כ' שמותר להניחם. וגם בא"ח סי' ח"ל הוסיף וכ' והן לו יהיה שהוא ספק מספקא אין לבטל מ"ר כזו. גם במ"ב בא"ח שם כ' וז"ל ועתה ראיתי שכ"כ ה' בית לחם יאודה ביו"ד סי' שפ"ח וחלק על הכנה"ג עי"ש עכ"ל. גם הרמ"ז ז"ל בס' כס"א ביו"ד שם כ' שמותר להניחם ודלא כמ"ש הכנה"ג וכמ"ש בא"ח סי' ל"ח עכ"ל ושם בסי' ל"ח כ' וז"ל מי שמת לו מת ברגל שהוא מתחי' למנות ז' אחר הרגל נסתפק הכנה"ג אי אסו' בתפי' יום א' יעו"ש ואולם הך דינא לא שייך אלא בא"י דאלו בחו"ל כיון דיו"ט אחרון עולה מן המניין אין ספק דליום המחרת חייב בתפי' גם לדעתו ז"ל שהרי יום ב' הוא וקצת תימא כיון דתנא בס"ל קאי במה נסתפק עכ"ל ונר' פשוט דכונתו להרגיש על ה' ז"ל דכיון דמר באתריה בח"ל קאי וספקו לא שייך אלא בא"י הי"ל לבאר כן ולא לסתום דמשמע דספקו להכא ולהתם. והוצרכתי לבאר ד' הפשוטי' משו' שראיתי בס' רוב דגן בקונ' אות לטובה ד"כ ע"ג שהביא ד' הרמ"ז הללו וכ' ומה שסיים שם דקצת תימה כו' אין כאן שום תימה כו' עיש"ב ועמו הסליחה לא ידענא מאי קאמר. גם מה שתמה עו' לעיל מזה עמ"ש הרמ"ז ז"ל ביו"ד סי' שפ"ח בדין זה שמותר להניח תפי' ביום א' של אבלות ודלא כמ"ש הכה"ג דמאי קא מק' ופליג עליה הכא דאמינא לך אנא דה' ז"ל אזיל ומודה בח"ל דמותר. גם בזה ד' לא יכולתי להולמם דמי הגיד לו שהרמ"ז ז"ל קאי בח"ל ולא קאי אלא בס' גופיה של ה' החבי"ב ז"ל שכבר ביאר הוא ז"ל בא"ח סי' ל"ח דשייך בא"י דוקא וכמו שכבר סיים כאן וכ' וכמ"ש בא"ח סי' ל"ח. והגם שראיתי מ"ש עו' עט"ר א"מ ז"ל בגליון של הס' זל"א יו"ד וז"ל לענין ש"ק בשבת עיין בס' עוללות הכרם סי' י"א ראיה למ"ש בגליון שו"ת הכנה"ג וצריך לעמוד בזה לעת הפנאי נקי נדר עכ"ל. אנכי עבדו עמדתי עליו וראיתי דאחרי ניו"ק אין משם ראיה דמ"ש שם משם ה' גו"ר ז"ל במת ביום א' של ר"ה שעולה יום ב' למנין מכמה טעמים ואחד מהם הוא דהמחמיר לו' שאינו עולה נפיק מיניה חורבה בסו' האבלות דמברך ברכת אבלים של ברהמ"ז בנוסח משונה כו' ואם כבר עברו ימי האבלות הויא ברכה זו ברכה לבטלה וסיים ה' ז"ל וכ' בזה ודאי דהדין עמו ע"כ לא כ"כ ה' גו"ר ז"ל אלא בנדון ההוא שהיה הדבר שקול וספק לכל א' מב' הצדדין נקט טעם זה לסניף וכמ"ש בסו"ד כללא דמלתא דמכל הני טעמי דכתיבנא ראוי לידון דיו"ט ב' של ר"ה יעלה למנין ז' כו' ע"כ משא"כ הכא בנדון הר"י דלית ביה ספקא וצדדין אלא דס"ל בפשיטו' להחמיר ולמנות מיום א'. גם מ"ש על מרן החבי"ב דבתשו' א"ח שם הסכים לה כפסק מרן ז"ל. אחרי נע"ר אנכי עבדו לא ראיתי כן בד' ה' ז"ל שהרי כ' וז"ל כלל העולה דכי היכי דבשמע ש"ק בשבת אעפ"י שאינו נוהג אבלות אלא דברי שבצנעא לענין המנין יום שבת עולה ה"ן הכא אע"ג דאין מתענין בו נחשב מכלל בין המצרי' ואין לו' בו שהחיינו ואע"ג שס' זו אינה מוסכמת שר"י חולק ע"ז כו' וגם מוהרי"ק פוסק כוותיה גם מוהראנ"ח חושש לד' ר"י ולדידהו אין ראיה לנדון שלנו אין בכך כלום כיון דה' ז"ל בס' הקצר בא"ח וביו"ד תפס כסמ"ק וכלו' דלס' החולקי' על ר"י היא ראיה נכונה] ואעפ"י שאני חששתי בתשו' חיו"ד לדעת ר"י [וכלו' ותקשה עלי איך כאן בנדון זה אני תופס ס' החולקי' על ר"י לראיה לזה קאמר דהתם דוקא] חשתי לס' ר"י שהוא לחומרא אבל כאן אם אנו תופסי' דעת ר"י נפיק קולא לו' שהחיינו ועו' דבנדון שלנו אפי' ר"י מודה כו' ע"כ נמצא דבנדון הנ"י כדקאי קאי לפסוק כוותיה כיון שהוא לחומרא ועיין בס' חיים שנים סי' ט"ו שעמד בזה ובסו' התשו' כ' על מרן החבי"ב ז"ל בתשו' א"ח סי' ע' ויו"ד סי' רל"ט דס"ל דשבת אינו עולה בתחי' המנין. באופן שד' ה' א"מ ועט"ר ז"ל צל"ע שו"ר לה' גנזי חיים ז"ל ד' ס"ז ע"א שהביא מה' עיני דוד ז"ל שהבין בד' הר' החבי"ב ז"ל בתשו' א"ח הנז' כמ"ש ה' א"מ ז"ל ותמה עליו דלאו הכי הוא וכמ"ש אני עני עי"ש. גם ראיתי לה' החבי"פ ז"ל שם מה שנשא ונתן בענין זה וכ' דאף שמרן ז"ל פסק כסמ"ק שמונה מיום השבת כיון שמרן החבי"ב ז"ל פ' כר"י שאינו עולה יום השבת מי לא ירא לעשות הפך וכן הוריתי כמה פעמים הלכה למעשה ותימא יקרא על ה' פ"מ ז"ל ע"מ שפסק כמרן ז"ל ובסו"ד כ' דלפי רוב הוראתם של רבני איזמיר הרי נעשה מנהג בעיר ואין לשנות בקו"ע לבטל האבלות יום א' מהם. ואנכי הרואה בספרו חיים ביד ביו"ד סי' ק"ד שנסתפק על מי שמת בע"ש חצי שעה קודם שעה י"ב וקרע וסמוך לחשיכה הוליכוהו לבה"ק ונעשה ליל שבת וקברוהו בליל שבת אם מתחי' האבלות מיום שבת או מיום הו' או מיום הא' ופסק שכיון שנקבר ונסתם הקבר בליל שבת הדין נוטה שימנה מיום שבת עי"ש וגם בססי' קטו"ב על המעשה שהיה אב ובן בכפר ומת הבן בשבת וקברוהו הגוים בשבת שלא ברצון אביו ובא לאיזמיר ביום ג' וכ' על מנין ימי אבלות ואי משו' דיום שבת עד יום ג' היה בדרך הרי לפי מ"ש בש"ע סי' שצ"ו הוא שעולה למנין אף שלא נהג אבלות וביום שבת עצמו כיון שנקבר עולה מן המנין כמ"ש בשפרי הקטן גנזי חיים מע' ה' הלכך הדת נתונה דנפסק האבלות מכולם יום הששי עכ"ל. ויש לתמוה עליו איך כאן בשני הנדונות לא חש ולא עלה על דל שפתיו ס' ר"י דלדעתו פש פשיטא שאינו עולה יום השבת כיון שאין מתחילין להתאבל בשבת ולא עו' אלא שסיים וכ' בסי' קטו"ב דכיון שנקבר בשבת עולה מן המנין כמ"ש בסה"ק גנזי חיים. ואנכי הדיוט לא חזינא בדבריו שם כי אם כל בתר איפכא. גם מה שרמז בסי' ק"ד לה' בית אהרן ז"ל לא הבינותי שהרי נדון ה' ז"ל שם סי' ב' הוא כעין נדונו וגם מ"ש ה' ב"א משם הר"ב בירך יצחק ז"ל הוא כעין נדונו ושניהם פסקו כמרן ז"ל משו' שלא חשו לס' ר"י מינה נשמע דלס' ר"י הדין נוטה למנות מיום א'. באופן שדברי ה' ז"ל ביד'ו הרמה צל"ע. ולענין הלכה כבר כ' עט"ר מ"א ז"ל שם בגליון בתשו' ה' החבי"ב ז"ל וז"ל ועיין בס' לקט הקמח בה' אבל במעשה שבא לידו ופסק דמתחי' למנות מיום השבת עי"ש. וכן הוראתי אנכי הצעיר במעשה שבא לידי בהר"ד חנן שבא ביום השבת וידע מפטירת אחיו נ"ע עכ"ל. גם ה' המגיה מוה"ר אלף המג"ן נר"ו בס' חיים שנים שם אחר ד' ה' המחבר ז"ל כ' וז"ל מנהגינו כפסק מרן דשבת עולה למנין ז' לענין ש"ק בשבת ואין חי' בין חל יום אחרון של יו"ט בחול או בשבת דעולה למנין ז' ונהרא נהרא ופשטיה וכמו שפסק ה' דברי אמת ז"ל בתשו' יו"ד סי' ב' עכ"ל. הצעיר רי"ח ישראל ס"ט שייך לח"מ סי' י"ז שאלה ידיע הא מלתא כי ראובן תושב עירנו מילאס יע"א נתלה ב"מ וחלי"ש והשאיר יתומים קטנים והנה אנחנו כמו ב"ד מכרנו כל המטלטלין ועשינו אותו מעות ומנינו אפוטרופוס ומסרנו בידו כל הממון לעשות בהם כפי אשר יורונו מן השמים והן עתה ראינו כי יש חובות ואחת מהנה שחייב לקונפ'אנייאה הקרואה מינ' מי'נפאט ורצינו לזכותם שיגבה מאלו המעות ואף כי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא עפ"י ג' תנאים כמו שפסק מרן ח"מ סי' ק"ח וק"י וא"כ